ושננת לבניך ודיברת בם
פרשת וישב אחדות ופירוד
פרשתנו עוסקת בריב בין בני יעקב, ריב שמגיע כמעט לרצח בתוך המשפחה. המסר של סכנת הקנאה הוא ברור וחד מתוך הפשט וניתן ללמוד ממנו בהחלט לאן קנאה עלולה להוביל.
הנביא עמוס זועק על חטאם של בני יעקב: כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (עמוס ב'). חכמינו זכרונו לברכה אף חידדו את המסר בקישור אחת הפרשות הקשות בתקופתם – רצח עשרה הרוגי המלכות, עם שאלתו הקשה של הקיסר הרומי בפיוט "אלה אזכרה", ברמזם על זעקת הנביא: "דינו משפט זה לאשורו... כי ימצא איש גנב נפש מבני ישראל והתעמר בו ומכרו".
על רקע זה מעניין להתבונן בהתייחסות מדרשית על תחילת הפרשה.
פרשתנו פותחת בפסוק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן" (בראשית ל"ז,א), וכבר מעיר על זה רש"י שהפסוק בא לפתוח עניין חדש ולהפריד בין תולדות עשיו לתולדות יעקב אבינו. הילקוט שמעוני קושר בין הפרשה לפסוק בספר ישעיהו, שכדרכו של המדרש נראה לא קשור כלל: "בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי" (יש' נ"ז,י"ג), ועליו אומר המדרש תני: כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו. "ואת כולם ישא רוח יקח הבל" – זה עשו. "והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי" – זה יעקב" (ילק"ש בראשית ל"ז,א).
המדרש דורש את הפסוק מישעיהו כתיאור של המאבק ההיסטורי בין יעקב לעשיו, כשהתוצאה הסופית היא שבני יעקב נוחלים את ארץ ישראל, ובני עשיו נעלמים ברוח. המדרש מתמקד במשמעות המילה "קבוציך" ועליו הוא דורש את הביטוי "כנוסו וכנוס בניו" - התקבצות ביחד.
על ידי דרשה זו מייצר המדרש הנגדה בין המציאות שלפני חלומות יוסף, לבין המצב לאחר המכירה. בין מצב של אחדות בתוך השבטים, ולבין הפירוד הטראגי של המכירה.
על בסיס הכיוון של המדרש עורך בעל ה"נתיבות שלום" (הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר מסלונים, בראשית עמ' רמ"ג) סקירה של מעשי האבות בנסיון למצוא קשר בין מוטיבים של אחדות או פירוד לבין המצב החיובי או השלילי:
עקדת יצחק הצליחה בגלל ש"וילכו שניהם יחדיו".
המפגש הגלוי בין יעקב לעשיו בפרשת וישלח מצליח, ויעקב ניצל כי השבטים במציאות של "כנוסו וכנוס בניו" יחד עם אביהם.
לעומת זה כש"ויתר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" הוא אמנם מתגבר אך נפצע בגיד הנשה ונשאר צולע.
היות והתוכנית הא-לוהית היא להוריד את בני יעקב למצרים לגלות, היה צריך לשבור את האחדות בין האחים על מנת לגרום לריב ולמריבות, ואת זה עושה הקב"ה על ידי חלומות יוסף. יחד עם זה על מנת לשמור על העם היורד מצרימה, האחדות ואחווה חוזרים למשפחה באיחוד עם יוסף.
גם ברמת הפרט, כשיוסף צריך לעמוד בניסיון - המדרש תולה את ההצלחה שלו בכך ש "נראית לו דמות דיוקנו של אביו וזה הצילו" (סוטה ל"ו
, כלומר לבד הוא אינו יכול, אלא רק בחיבור למשפחה.
המסר של הצורך הקיומי באחדות נראה כנדוש, אך ידועים דברי הרמח"ל בפתיחה למסילת ישרים על כך שיש תועלת בחזרה מתמדת על נושאים כיוון שמרוב שהם ידועים, הם נשכחים מהלב.
מעשה אבות סימן לבנים, ולפיכך עלינו לשאוף באופן מתמיד לאחדות אמיתית – לא אחדות של אחידים, אלא לחיות יחד ממש, למרות השוני בינינו.
פרשת וישב אחדות ופירוד
פרשתנו עוסקת בריב בין בני יעקב, ריב שמגיע כמעט לרצח בתוך המשפחה. המסר של סכנת הקנאה הוא ברור וחד מתוך הפשט וניתן ללמוד ממנו בהחלט לאן קנאה עלולה להוביל.
הנביא עמוס זועק על חטאם של בני יעקב: כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (עמוס ב'). חכמינו זכרונו לברכה אף חידדו את המסר בקישור אחת הפרשות הקשות בתקופתם – רצח עשרה הרוגי המלכות, עם שאלתו הקשה של הקיסר הרומי בפיוט "אלה אזכרה", ברמזם על זעקת הנביא: "דינו משפט זה לאשורו... כי ימצא איש גנב נפש מבני ישראל והתעמר בו ומכרו".
על רקע זה מעניין להתבונן בהתייחסות מדרשית על תחילת הפרשה.
פרשתנו פותחת בפסוק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן" (בראשית ל"ז,א), וכבר מעיר על זה רש"י שהפסוק בא לפתוח עניין חדש ולהפריד בין תולדות עשיו לתולדות יעקב אבינו. הילקוט שמעוני קושר בין הפרשה לפסוק בספר ישעיהו, שכדרכו של המדרש נראה לא קשור כלל: "בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי" (יש' נ"ז,י"ג), ועליו אומר המדרש תני: כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו. "ואת כולם ישא רוח יקח הבל" – זה עשו. "והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי" – זה יעקב" (ילק"ש בראשית ל"ז,א).
המדרש דורש את הפסוק מישעיהו כתיאור של המאבק ההיסטורי בין יעקב לעשיו, כשהתוצאה הסופית היא שבני יעקב נוחלים את ארץ ישראל, ובני עשיו נעלמים ברוח. המדרש מתמקד במשמעות המילה "קבוציך" ועליו הוא דורש את הביטוי "כנוסו וכנוס בניו" - התקבצות ביחד.
על ידי דרשה זו מייצר המדרש הנגדה בין המציאות שלפני חלומות יוסף, לבין המצב לאחר המכירה. בין מצב של אחדות בתוך השבטים, ולבין הפירוד הטראגי של המכירה.
על בסיס הכיוון של המדרש עורך בעל ה"נתיבות שלום" (הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר מסלונים, בראשית עמ' רמ"ג) סקירה של מעשי האבות בנסיון למצוא קשר בין מוטיבים של אחדות או פירוד לבין המצב החיובי או השלילי:
עקדת יצחק הצליחה בגלל ש"וילכו שניהם יחדיו".
המפגש הגלוי בין יעקב לעשיו בפרשת וישלח מצליח, ויעקב ניצל כי השבטים במציאות של "כנוסו וכנוס בניו" יחד עם אביהם.
לעומת זה כש"ויתר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" הוא אמנם מתגבר אך נפצע בגיד הנשה ונשאר צולע.
היות והתוכנית הא-לוהית היא להוריד את בני יעקב למצרים לגלות, היה צריך לשבור את האחדות בין האחים על מנת לגרום לריב ולמריבות, ואת זה עושה הקב"ה על ידי חלומות יוסף. יחד עם זה על מנת לשמור על העם היורד מצרימה, האחדות ואחווה חוזרים למשפחה באיחוד עם יוסף.
גם ברמת הפרט, כשיוסף צריך לעמוד בניסיון - המדרש תולה את ההצלחה שלו בכך ש "נראית לו דמות דיוקנו של אביו וזה הצילו" (סוטה ל"ו
, כלומר לבד הוא אינו יכול, אלא רק בחיבור למשפחה.המסר של הצורך הקיומי באחדות נראה כנדוש, אך ידועים דברי הרמח"ל בפתיחה למסילת ישרים על כך שיש תועלת בחזרה מתמדת על נושאים כיוון שמרוב שהם ידועים, הם נשכחים מהלב.
מעשה אבות סימן לבנים, ולפיכך עלינו לשאוף באופן מתמיד לאחדות אמיתית – לא אחדות של אחידים, אלא לחיות יחד ממש, למרות השוני בינינו.
