זהו, אני אחרי זה......

קורין1

New member
זהו, אני אחרי זה......

אם חשבתי שאחרי זה אני ארגיש יותר טוב, היומיים הראשונים אחרי זה, ואני מרגישה כלכך רע, כל כך הרבה בכיתי, הצטערתי שעשיתי את זה, לא מצליחה להרדם בלילות ואין לי שקט בימים, מתי זה יעבור? כלכך חיכית לנס, קיוויתי שלא אצטרך לעשות זאת, אבל כלום לא קרה, לא רציתי שעוד ילד שלי יגדל בלי אבא, לא רציתי לאבד אותו, הוא כלכך תמך ועזר, מה שרציתי נתן היה שם בשבילי, והא עדיין כאן, אתמול אפילו הגיע באחת בלילה כי שמע שאני לא מרגישה טוב, נשאר עד שלוש בלילה. אני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא אמר שלא יוותר עליי לעולם. חבל שהוא לא רצה אתו כמו שאני רצתי. אני מקווה שמחר אני ירגיש יותר טוב.
 
עצוב ../images/Emo7.gif

אבל לא ברור. למהההההההההההה? (אם יש אהבה , כמובן , אני מתכוונת.) איתך בכאבך
מאחלת לך החלמה מהירה פיסית ונפשית.
 
סליחה שלא הגבתי

קצת קשה לי מהמקום שלי עכשיו. אני רוצה רק לחזק אותך ולהגיד לך שכל החלטה שעשית היתה נכונה. עשית את הדבר הנכון עבורך ולאט לאט הכאב ישכח ויחלש ואת תאגרי מחדש את הכוחות ויום אחד זה יקרה שוב, ובצורה שתהיה לך נכונה וכולם יהיו מאושרים. רק תהיי חזקה, אנחנו איתך.
 

רותם111

New member
../images/Emo140.gif קורין יקרה

אני מצטערת לקרוא שאת סובלת כל כך. מקווה בשבילך שתמצאי את הכוחות להתמודד עם האבדן ולהמשיך הלאה.
 
התלבטתי איך להגיב ולתמוך ../images/Emo24.gif

ההיריון הראשון שלי, בגיל 30 בערך, נפל באופן טבעי. עד היום מלווה אותי הילד הפוטנציאלי הזה. כואבת את אובדנו, תוהה אם יכולתי למנוע. ההפלה ניפצה את נפשי וקרעה אותי מבפנים. עברתי דרך ארוכה עד שקיבלתי את שהיה, עד שהבנתי את השיעור, ועוד קצת עד שהסכמתי חחמוד אוטתו. שנים לקח לי עד שהעזתי להיכנס שוב להיריון בשבוע שישי היה דימום - לא יכותי אפילו לבכות. הבכי התחיל רק אחרי השיחה עם המחלקה, כשאמרו: בואי מהר. התחיל ולא פסק עד ש... כמה שעות אח"כ ראיתי לראשונה את הלב הפועם. דיברתי אליו, סיפרתי לו כמה אני רוצה אותו וביקשתי ממנו להתחזק כי שמירת היריון אינה אופציה. בשבוע 9 היה שוב דימום, הזכרתי לו וכל סימן לדימום נעלם כמעט מיד. לא עשיתי בדיקת חלבון עוברי כי המשמעות שלו היא אינדיקציה לבדיקת מי שפיר בדיקת מי שפיר לא התכוונתי לעשות גם בגלל שיש סיכון מסוים להפלה[ וגם ובעיקר בגלל שלא ראיתי את עצמי עושה את ההחלטה שעשית. לקחתי סיכון (הייתי בת 38 כשנולד) וברוך השם!! נולד לי ילד בריא ושלם. אני יודעת כמה קשה הייתה ההחלטה שלך יודעת את גודל הכאב, החרטה, האובדן. אבל... את אחרי, וזה לא ניתן לשינוי. כתבת שהוא כל כך אוהב, לדעתי את עצמו יותר מאשר את האחרים. כשתחליטי שמגיע לך יותר, אשמח לעזור. בינתיים, תני לעצמך לעבור את שלב הפרידה, האבל, האובדן. בשלב מסוים יעלו רגשות כלפי בן זוגך, שהוביל את המהלך. חשוב במיוחד שתזכרי את הדברים שהובילו אותך לקחת את ההחלטה שלקחת חשוב שתזכרי, כי בתנאים שהיו, לא יכולת לקבל החלטה אחרת. גם אם יום אחרי, (אילו היית נדרשת) היית מחליטה אחרת. לעולם אל תתחרטי על ההחלטות שבחרת לעשות כל החלטה, מובילה אותך ללמידה ולצמיחה. לא היית היום היכן שאת, ללא כל מה שעברת בחיים עד כה. אז... לטוב ולרע, ההחלטה הזאת תיקח אותך למחוזות אחרים. אולי להבנה שמותר לך לקחת שליטה על חייך, אולי להגברת הערך העצמי שלך עד להבנה שמגיע לך הכל! אולי .... את תבחרי את הלמידות שלך, את תבחרי את תוצאותיהם. תני לעצמך זמן לעכל ולעבד את מה שהיה. הקשר שלך עם האיש שלך, ישתנה. זה לא ארוע של מה בכך. הוא יטביע את חותמו. לשבט או לחסד. דעי זאת מראש, וזירמי עם הדברים. הרשי לעצמך לצמוח מהמשבר, להתחזק רגשית ולהיות אישה שלמה יותר. שלמה עם עצמך, עם נשיותך, עם אימהותך. אני שולחת לך
גדול לתמיכה בעת זו של צער. מזמינה אותך לשפוך כאן את הרגשות, בלי צנזורה. מבטיחה שהכאב הגדול יתעמעם עם הזמן. בטוחה שיוביל אותך, למחוזות נעימים יותר. וזיכרי!! מגיע לך ה כ ל ! ! כולל גבר שלם יאהב רק אותך (לעומת שאריות של מישהי אחרת
) שוב,
 

קורין1

New member
נאוול´ה, מצטערת שלקח לי זמן לענות..

הייתי צריכה להיות מוכנה נפשית כדיי לענות לך, עכשיו קצת הוקל, אבל רק במעט, אני מרגישה שההריון הזה בא בנס, וקוויתי שיקרה לי נס ולא אצטרך להפיל אותו. את הבן הקטן שלי הבאתי לעולם אחרי 4 שנים של טיפולים, ואחרי הלידה הספקתי לעבור 3 ניתוחים שבאחת מהן הורידו את החצוצרה, בניתוח האחרון הרופא אמר שבעתיד אם ארצה להכנס להריון, זה יהיה רק בעזרה רפואית, והנה אני מוצאת את עצמי בהריון, ללא כל התערבות רפואית, מהגבר שאותו אני אוהבת, מהגבר שאיתו למדתי להסתכל על החיים בזווית שונה שנתן לי כלכך הרבה, וכל רצונו היה שאוהב אותו, עד היום אחרי שגרמתי לעצמי לאבד את הנס שקרה לי, אני עדיין חושבת שהוא גבר מקסים ומבינה את הפחדים שלו בגלל המצב שבו הוא נמצא. במבט לאחור אני לא יודעת אם הייתי מוכנה לעבור את זה שוב, יכול להיות שאם הייתי משאירה אותו הדברים היו איכשהו מסתדרים והוא היה מקבל את זה, לא רציתי לאבד אותו, לא רציתי לקחת סיכון, הוא עדיין תומך ועוזר מבין את הכאב שלי, ובאיזשהו מקום אני מרגישה שגם לו כואב, וגם לו הייתה קשה ההחלטה, למרות שקשה לו להודות בזה, אני רואה את זה בעיניים שלו, אני לא אוהבת אותו פחות בגלל זה. אני באמת מקווה שהכאב יתעמעם עם הזמן, יודעת שזה לא יעבור לגמרי, ואני יודעת שמגיע לי הכל, ואת הטוב ביותר, ואני יודעת שאני אקבל את זה. תודה לך נאווה ולכל חברי הפורום, עזר לי מאוד לקרוא אתכם, ולדעת שאני לא לבד. באהבה
 
למעלה