בשדרת האיזדרכת
New member
זהו, אני אמא לשלושה.
ילדתי ביום שלישי לפנות עלות השחר, לקראת הזריחה של היום הארוך ביותר בשנה. הפרטים הטכניים הם שלהפתעתי, בלידה הזאת ירדו לי המים, חיכיתי כמה שעות בבית שיתחילו צירים אבל אחרי כמה שעות נגמר לי האומץ ונסענו לביה״ח. שם, בגלל שהעובר קצת ריחף התעקשו שאשכב כל הזמן, בלי לקום בכלל. מאד שונה מהלידות הקודמות בהן באתי, לחצתי, ילדתי. למרות השכיבה לשמחתי התחילו צירים אבל לא רציתי לעכב את הלידה ולכן המתנתי עם האפידורל. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שהגוף שלי באמת יולד מהר, והמעבר מפתיחה של 4 לפתיחה מלאה וצירי לחץ נמשך רק רבע שעה עם צירים שהרגישו בדיוק כמו צירים שמזיזים מהר עניינים אם אתן מבינות את הכוונה. שלב הלחיצות נמשך דקות בודדות שהרגישו כמו נצח בגיהינום. ואז הניחו לי תינוק על הבטן.
בני השלישי.
שהגיע בתום הריון שצמח מתוך אובדן נוראי, הריון שבעצמו עורר אצלי כ״כ הרבה שדים וצער שהעברתי את רובו מתפקדת אבל בדיכאון.
אני אמא לשלושה עכשיו אבל בבית יש עכשיו רק שני בנים. ביתנו הקטנה, (האמצעית?) נפטרה לפני שנה וחצי מסרטן. כבר כתבתי בעבר בפורום השכן שגם תינוקות שנולדים בריאים , במועד, בלידה תקינה יכולים למות מסרטן בכיתה ב'...
ניסינו להיכנס להריון מיד כשאמרו לנו שהיא חולה. בלי להקדיש לעניין הרבה מחשבה, תגובה רפלקסיבית.הריתי מיד ואחד הלילות חלמתי עליה מחזיקה אח קטן, תינוק זערורי ומקומט. בשבוע 14 בסקירה ראינו שאין דופק ולמחרת התחילה הפלה. כוס היסורים כבר הייתה כ״כ גדושה שההפלה הזאת ממש לא שינתה כלום, עוד שורה בתוך הסיוט שהיינו בו. חודש וחצי אח״כ היא נפטרה.
אני מתמקדת בעניינים המיילדותיים כי זאת מהות הפורום אז לא ארחיב על מה המשמעות של לאבד ילד. רק אומר שבנוסף לכל הכאב על ילד אהוב אחד התהליכים הבילוי צפויים הוא גם לאבד את עצמך, את הזהות ההורית, העתיד שדמיינת וכו׳.
בדיוק שנה אחרי ההפלה הראשונה, הפלה שניה. שוב לכאורה לא ביג דיל כי העובר לא היה תקין מהרגע הראשון והדופק נעלם בשבוע תשע והכל הסתיים עם ציטוטק. בכל זאת הרי הביציות שלי זקנות.
חודש וקצת אחרי, אזכרה ראשונה. יום קודם בבדיקה הביתית אני רואה שאני בהריון. ומחליטה שזאת מתנה קטנה ממנה, כדי שלא אהיה לבד באזכרה. לא משנה איך הוא יסתיים , לפחות באזכרה יהיו גם מחשבות על העתיד.
אבל הוא לא הסתיים בטרם עת והבדיקות היו תקינות ובכ״ז זה היה הריון קשה מאד. הדחקתי אותו לחלוטין, לא רציתי אותו, רציתי בת ולא בן,רציתי למות. להפסיק להיות כדי להפסיק לכאוב.
נמענו מטיפול תרופתי בגלל ההריון אבל בשלב הזה כבר לא הייתה ברירה וממש בחודש האחרון התחלתי , מה שמאד עזר להגיע ללידה במצב יותר מאוזן. משום מה גם מאד עזר המשפט של הפסיכולוגית שאמרה שמותר לי להמשיך ולהרגיש את האכזבה וגם לקבל את ההריון כי הצורך להיות מאושרת בחלקי עורר בי כעס נוראי. מאד רציתי בת.
בגלל כל הקשיים לא הכנו כמעט כלום לקראת התינוק וממש בשבועיים האחרונים בעלי נכנס לפעולה והחברים ומשפחה התגייסו להעביר לנו את מה שיש ואיכשהו הבית התמלא בציוד.
לא העזתי לרגע לדמיין את הרגע שאחרי הלידה.
ואז הניחו לי תינוק על הבטן, והכל נהיה פשוט. הרי זאת כבר הפעם השלישית. להחזיק, להניק, לקום בלילה לתינוקיה, וגם לאהוב. להסתכל עליו כמו על שני ילדי הקודמים ולדעת שזה בדיוק הילד שאמור היה להיות לי.
יותר מתמיד הכאב גדול, לפחות ראיתי אותה בחלום מחזיקה תינוק מקומט וזערורי כמוהו ( נולד 2625 גר,) אבל כ״כ פשוט לדמיין אותה שמחה ומתרגשת מהאח החדש. ועם זאת אני גם מרגישה שמחה לחלוטין. לא יכולה להסביר איך מרגישים הכל ביחד בלי לוותר על אף רגש, כנראה שככה זה רגשות.
ילדתי ביום שלישי לפנות עלות השחר, לקראת הזריחה של היום הארוך ביותר בשנה. הפרטים הטכניים הם שלהפתעתי, בלידה הזאת ירדו לי המים, חיכיתי כמה שעות בבית שיתחילו צירים אבל אחרי כמה שעות נגמר לי האומץ ונסענו לביה״ח. שם, בגלל שהעובר קצת ריחף התעקשו שאשכב כל הזמן, בלי לקום בכלל. מאד שונה מהלידות הקודמות בהן באתי, לחצתי, ילדתי. למרות השכיבה לשמחתי התחילו צירים אבל לא רציתי לעכב את הלידה ולכן המתנתי עם האפידורל. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שהגוף שלי באמת יולד מהר, והמעבר מפתיחה של 4 לפתיחה מלאה וצירי לחץ נמשך רק רבע שעה עם צירים שהרגישו בדיוק כמו צירים שמזיזים מהר עניינים אם אתן מבינות את הכוונה. שלב הלחיצות נמשך דקות בודדות שהרגישו כמו נצח בגיהינום. ואז הניחו לי תינוק על הבטן.
בני השלישי.
שהגיע בתום הריון שצמח מתוך אובדן נוראי, הריון שבעצמו עורר אצלי כ״כ הרבה שדים וצער שהעברתי את רובו מתפקדת אבל בדיכאון.
אני אמא לשלושה עכשיו אבל בבית יש עכשיו רק שני בנים. ביתנו הקטנה, (האמצעית?) נפטרה לפני שנה וחצי מסרטן. כבר כתבתי בעבר בפורום השכן שגם תינוקות שנולדים בריאים , במועד, בלידה תקינה יכולים למות מסרטן בכיתה ב'...
ניסינו להיכנס להריון מיד כשאמרו לנו שהיא חולה. בלי להקדיש לעניין הרבה מחשבה, תגובה רפלקסיבית.הריתי מיד ואחד הלילות חלמתי עליה מחזיקה אח קטן, תינוק זערורי ומקומט. בשבוע 14 בסקירה ראינו שאין דופק ולמחרת התחילה הפלה. כוס היסורים כבר הייתה כ״כ גדושה שההפלה הזאת ממש לא שינתה כלום, עוד שורה בתוך הסיוט שהיינו בו. חודש וחצי אח״כ היא נפטרה.
אני מתמקדת בעניינים המיילדותיים כי זאת מהות הפורום אז לא ארחיב על מה המשמעות של לאבד ילד. רק אומר שבנוסף לכל הכאב על ילד אהוב אחד התהליכים הבילוי צפויים הוא גם לאבד את עצמך, את הזהות ההורית, העתיד שדמיינת וכו׳.
בדיוק שנה אחרי ההפלה הראשונה, הפלה שניה. שוב לכאורה לא ביג דיל כי העובר לא היה תקין מהרגע הראשון והדופק נעלם בשבוע תשע והכל הסתיים עם ציטוטק. בכל זאת הרי הביציות שלי זקנות.
חודש וקצת אחרי, אזכרה ראשונה. יום קודם בבדיקה הביתית אני רואה שאני בהריון. ומחליטה שזאת מתנה קטנה ממנה, כדי שלא אהיה לבד באזכרה. לא משנה איך הוא יסתיים , לפחות באזכרה יהיו גם מחשבות על העתיד.
אבל הוא לא הסתיים בטרם עת והבדיקות היו תקינות ובכ״ז זה היה הריון קשה מאד. הדחקתי אותו לחלוטין, לא רציתי אותו, רציתי בת ולא בן,רציתי למות. להפסיק להיות כדי להפסיק לכאוב.
נמענו מטיפול תרופתי בגלל ההריון אבל בשלב הזה כבר לא הייתה ברירה וממש בחודש האחרון התחלתי , מה שמאד עזר להגיע ללידה במצב יותר מאוזן. משום מה גם מאד עזר המשפט של הפסיכולוגית שאמרה שמותר לי להמשיך ולהרגיש את האכזבה וגם לקבל את ההריון כי הצורך להיות מאושרת בחלקי עורר בי כעס נוראי. מאד רציתי בת.
בגלל כל הקשיים לא הכנו כמעט כלום לקראת התינוק וממש בשבועיים האחרונים בעלי נכנס לפעולה והחברים ומשפחה התגייסו להעביר לנו את מה שיש ואיכשהו הבית התמלא בציוד.
לא העזתי לרגע לדמיין את הרגע שאחרי הלידה.
ואז הניחו לי תינוק על הבטן, והכל נהיה פשוט. הרי זאת כבר הפעם השלישית. להחזיק, להניק, לקום בלילה לתינוקיה, וגם לאהוב. להסתכל עליו כמו על שני ילדי הקודמים ולדעת שזה בדיוק הילד שאמור היה להיות לי.
יותר מתמיד הכאב גדול, לפחות ראיתי אותה בחלום מחזיקה תינוק מקומט וזערורי כמוהו ( נולד 2625 גר,) אבל כ״כ פשוט לדמיין אותה שמחה ומתרגשת מהאח החדש. ועם זאת אני גם מרגישה שמחה לחלוטין. לא יכולה להסביר איך מרגישים הכל ביחד בלי לוותר על אף רגש, כנראה שככה זה רגשות.
