תודה רבה לשתיכן על התמיכה! (טריגר)
אני אתחיל מההתחלה. מהרגע שנכנסתי לבית המשפט ועד שיצאתי ממנו. כמובן שאני לא אפרט כל מיני דברים כי אני לא ממש זוכרת איך הם נאמרו או נעשו. נכנסנו לבית המשפט , אמא שלי ואני. הגענו לפני הזמן אז הלכנו למזנון שם והזמנו לשתות ואמא קנתה לי ביסלי גריל (ידעתי שאני אצטרך את זה). לא נגעתי ואפילו לא בטיפה בתה שהזמנתי פשוט לא יכולתי להכניס שום דבר לפה, היתה לי בחילה נוראית, פחד נוראי שהינה הוא עוד מעט בא ואני צריכה לראות אותו, להתמודד מולו. אחרי חצי שעה בערך אמא שלי שמעה שקוראים למישהי שהיתה במזנון לחדר של השופט ששופט במשפט שלי. אמא שלי שאלה אותה משהו , לא ממש הצלחתי לעקוב ואז היא קראה לי והלכנו. התובע שייצג אותי ראה אותנו ונתן לאמא שלי את העדות שלה ואיתי הוא ישב על העדות שלי. קראנו ביחד הוא שאל אותי שאלות הנחיה הסביר לי מה הולך להיות שם בערך רבע שעה לפני שהכל התחיל נתקפתי חרדה עצומה והתחלתי לרעוד אמרתי לאמא שלי שעמדה לידי בשיא הלחץ שאני רוצה לצאת החוצה ושתעזוב אותי כבר. יצאתי החוצה ואחרי כמה דקות הגיעה אישה מדהימה, שהסתבר שהיא תובעת יחד עם התובע שמייצג אותי. היא התיישבה לידי ואמרה לי שהיא מבינה מה עובר עלי ושהיא גאה בי שיש לי את הכוח לעמוד בזה שאני מהווה דוגמא לכל מי שעבר את זה שזה חשוב ושזה מיצווה. היא סיפרה לי שהיא עברה דבר יותר חמור ממני, אבל היא לא יכולה לעשות משהו עם זה כי חל חוק ההתיישנות. בעקבות מה שקרה לה, היא החליטה להילחם באותם אנשים מבפנים. התגייסה למשטרה ולמדה להיות עורכת דין. היא כל כך עזרה לי, כל כך תמכה בי. הרגשתי איך שוב אני מקבלת כוחות הינה אני לא אהיה היחידה שעברה את הדברים הנוראיים האלה באותו חדר. בזמן שדיברתי איתה העובדת הסוציאלית באה, דיברתי איתה עשיתי ביניהן הכרה ואחרי כמה דקות הלכנו לאולם של השופט. זה היה אולם קטן יחסית.. על הדלת היה רשום בדלתיים סגורות נכנסתי פנימה יחד עם אמא שלי התיישבתי בצד איפה שהדברים של התובע היו אם אני זוכרת נכון היו בסך הכל 5 ספסלי עץ בכל צד. אולי פחות. בעמדת השופט היה מקום לו למתמחה שלו ולקלדנית. מולו היו שני שולחנות עץ מקבילים, שבו ישבו העורכי דין. באמצע , קרוב לשולחנות היה עמדת העדים. וקצת אחרי היו הספסלים. אחרי כמה זמן המשפט התחיל. השופט קרא לי לגשת לדוכן. הוא אמר לי שאני צריכה להגיד את כל האמת ורק את האמת ואם אני לא אגיד אני צפויה לעונש. אמרתי כן. ואז התובע התחיל לשאול אותי כשהוא שאל אותי לא רעדתי ולא שום דבר.. הרגשתי בטוחה.. הרגשתי בסדר.. ביקשו ממני לספר הכל מההתחלה עד הסוף. והוא שאל אותי שאלות מנחות אם הוא ראה שהחסרתי משהו מהפרטים. אחרי כמה דקות העורך דין שלו התחיל לשאול. הוא פתח בשאלה דבילית כמו : מה המרחק בין הבית שלי לבית שלו במטרים. לאאאא ספרתיייי!!!!! אמרתי לו שאין לי מושג אני מעריכה מיפה עד לפה וסימנתי לו. בערך 10 מטר משהו כזה. במשך שעה ו10 דקות הוא חקר אותי הציק לי הרים את הקול שאל את אותן שאלות בדרכים שונות רק כדי לבלבל אותי אבל אני לא נתתי לו!!! אני הייתי עקבית! ואז הוא שאל משהו שעיצבן אותי מאוד רק שאני לא זוכרת מה אני רק זוכרת מה הוא אמר ומה אמרתי לו הוא אמר לי למה את מתעצבנת ? אז אמרתי לו כי אתה מעצבן אותי!! ואז השופט חייך.. הוא כל הזמן ניסה לשאול אותי למה לא קמתי והלכתי ואם הוא לא הפעיל שום אלימות ממה פחדתי. אבל אני לא נשברתי. עניתי בדיוק כמו שהרגשתי בדיוק מה שאמרתי להורים שלי בדיוק מה שאמרתי לתובע בדיוק כמו שאמרתי לכל מי שרק טרח להקשיב.
קפאתי במקום!!!! שכחתי להוסיף שלא הסתכלתי על מי שפגע בי. לא סובבתי אליו אפילו את הפרצוף שלי הוא היה אויר, חלל ריק, חלקיק אבק לא נחוץ שסתם מפריע לנשום. החברה שלו לחיים היתה נוכחת ואז התובע שאל את העורך דין שלו למה היא פה? או שהיא מעידה או שהיא נוכחת באולם. ואז היא יצאה. עניתי לכל שאלה שבזוית העין ראיתי אותו מזיז את הרגליים שלו בעצבנות. מרוב לחץ מהשאלות של העורך דין שלו והעצבים שהוא הכניס אותי אליהם, נפצעתי פצע פנימי ביד.. אבל לא ראו רק העובדת הסוציאלית ראתה. אחרי שעברו שעה ו-10 דקות ומשהו שהוא אמר ואני פשוט התחלתי לבכות. ככה הדמעות פשוט ירדו להם נחנקתי זהו.. שבר אותי. לא עזר כבר החיוכים של השופט ולא עזר כבר החיוכים של התובעת ושל התובע פשוט פרצתי בבכי הוא אמר שהוא מיצא את החקירה שלו ואמרו לי שאני יכולה לרדת מהדוכן. ישבתי באולם וקראו לעובדת הסוציאלית לתת את העדות שלה ביקשתי לצאת החוצה ולחזור כשאני ארגע. יצאתי וחזרתי כמה דקות לפני שהיא סיימה. יצאתי החוצה וחברת ילדות שלי חיכתה לי מחוץ לאולם, היא באה מרמת השרון עד לדרום בשביל להיות איתי שם. חיבקתי אותה בלי להגיד שום דבר היא חיבקה אותי ובכיתי ובכיתי אבא שלי הגיע אחרי 4 דקות בערך ראיתי אותו, ובלי לחשוב פעמיים חיבקתי אותו ובכיתי. הוא שאל אותי מה קרה לא יכולתי לפרט כי אסרו אליי לדבר עם העדים בחוץ, כדי שלא ישנו גרסאות. אמרתי שהוא עיצבן אותי ושהוא שאל אותי שאלות מעצבנות ודביליות בלי שום קשר למיקרה בכלל. הוא עמד לי על הראש ודרך כל כך חזק. ישבתי קצת בחוץ עם חברה שלי ונכנסתי פנימה. ישבתי עם העובדת הסוציאלית , ואז אמא שלי נכנסה להעיד ויצאתי החוצה כי לא רציתי לשמוע אותה מעידה הסתובבתי בחוץ עם חברה שלי, ידיד של אמא שלי גם היה איתנו. ואחרי שאמא שלי סיימה קראו לאבא שלי ונכנסתי יחד איתו. הוא פשוט העיד מדהים. בחיים לא הרגשתי גאווה כזו. הוא עיצבן כל כך את העורך דין שלו הוא התחיל להזיע
כמו שצריך מגיע לו. הוא גרם לי לבכות שיסבול! כמובן שגם לפני זה לא ממש זוכרת מתי נכנס השוטר שבדק את המחשב שלו. ענה על כמה שאלות. אבא שלי סיים לתת את העדות מאוד מהר בערך רבע שעה. התובע אמר לי שאני יכולה ללכת , יש כמה דברים שצריך לסגור כמו תאריך וכאלה זה לא רלוונטי לי. מי שפגע בי לא העיד באותו יום. הוא יעיד בתאריך אחר שניתן. אחרי שאמא שלי דיברה עם התובע, הוא אמר לה שעכשיו העורך דין שלו רומז על עיסקת טיעון. אני לא כל כך רוצה לפרש.. איך שיהיה יהיה. אני עשיתי את המיטב. וזאת הקלה מדהימה. נסעתי עם אמא שלי ידיד שלה וחברה שלי לאשקלון אכלנו במקדונלדס (המווון זמן אני רוצה אז הלכנו
, הסתובבנו קצת , ליווינו את חברה שלי ונסענו הביתה. הייתי כל כך עייפה מותשת.. כאב לי הראש כל כך והיו לי בחילות שכבתי בסלון וראיתי טלויזיה ואז נרדמתי , אז עברתי למיטה וישנתי. ישנתי יחסית בסדר.. אבל התעוררתי כמה פעמים. ובמשך היום ישנתי עוד.. אבל אני בהחלט יכולה להגיד שברגע שסיימתי את זה, הרגשתי הקלה. אני מקווה שנתתי לכם הצצה כמו שצריך למשפט שהיה. וראיתם שלמרות שזה מאוד קשה. ולמרות שזה נוראי ולמרות שזה דוחה ומפחיד וכל דבר שרק מתאים לפה על הצד המגעיל שלו. הכל שווה את זה. פשוט שווה. הוא צריך לקבל עונש. ואם בית המשפט לא יתן לא עונש. זה לא אומר שזה לא קרה. זה פשוט אומר שזה יכול לקרות ובדרך כלל זה גם קורה. זה קרה. וגם אני יודעת את זה וגם הוא יודע את זה. לא משנה כמה הוא ינסה להגיד שזה לא היה ולא נברא. ואחרי כמה שעות במהלך המשפט ישנה את זה להיה , ובהסכמה. האמת נמצאת ויראו אותה. בין אם בית המשפט ובין אם זה אלוהים. מישהו יראה. ויעניש. אז תאספו את הכוחות שלכם. תקומו על הרגליים זה אפשרי. זה אפשרי. ערב טוב לכולכם, ואני מקווה שהצלחתי להגיע אליכם ולהראות לכם שזה אפשרי , גם אם זה לא יגמר כמו שאנחנו רוצים. אבל לפחות לא הסתובבנו עם זה לבד. לפחות אמרנו שזה קרה. ופעם הבאה שחלילה זה יקרה למישהי אחרת והיא תגיש תלונה. ידעו שהיה עבר. ערב טוב ותודה על הכל שלכם תמיד נטלי
וקל.
