זהו. החיים שלי נגמרו. ../images/Emo80.gif|מיוחדת|
ידעתי. שמשהו לא בסדר. ברגע שאני שמחה, שאני מאושרת - חייב לקראת הדבר הזה שיהרוס לי לגמרי את החיים. חייב. הייתי כל כך שמחה. הייתי כל כך שמחה שהכל סוף כל סוף הסתדר. אבל אז הכל נהרס. הכל הפך להיות שחור, ועגום, ונוראי. הכל. הכל. ואתם יכולים להגיב לי, אבל אני בטח לא יראה את זה. גאד, למה הוא היה בכלל חייב לספר לו? למה הוא היה בכלל חייב לתקוע את האף שלו בעניינים לא לו? ועכשיו כל החיים שלי נהרסו. בגללו. בגלל המורה הפגר שלי שהיה חייב להגיד להורים שלי שלא באתי למבחן בפיזיקה. מבחן אחד, שלא ידעתי את החומר בכלל, שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני, מבחן אחד - לא באתי. מבחן אחד שהרשתי לעצמי לא להגיע. מבחן אחד קטנטן. והיום, הייתי חייבת לקבל התקף קוצר נשימה. יופי. ואז כשאבא שלי בא, המורה המטומטם והמפגר הזה בא ולקח אותו לשיחה. באמת יופי. ואני לא הורשתי להיכנס, כי מי בכלל צריך לשמוע את הצד שלי? אני הרי לא חשובה. הדעה שלי לא מספיקה ולא חשובה לאף אחד, במיוחד כשזה נוגע לחיים ולרצונות וחלומות שלי, שכולם נרמסים ע"י ההורים והמורה הבן זונה הזה. לא ביקשתי את זה. לא ביקשתי להיות שם. ובכל זאת, אני שם, במגמה המטומטמת הזאת, הבית חרושת לציונים. ואני יושבת בכיתה ולא מבינה ולא מבינה ולא מבינה ולא מצליחה להבין והמפרים רצים לי מול העיניים, ואני לא מצליחה להתרכז ומנסה ומנסה ומנסה שוב ושוב ושוב, וזה לא מצליח! ושיעורי בית אני מנסה לעשות אבל לא מצליחה כי אני לא הבנתי מה המורה הסביר! ואני יושבת ומנסה להקשיב ומנסה להתרכז אבל אני פשוט לא יכולה להתרכז. אני פשוט לא יכולה להביא את עצמי להתרכז ולהבין מה המורים אומרים! אז אני מקבל נכשל ועוד נכשל ועוד נכשל, ועוד שישים או שיבעים ועוד כמה נכשלים. אזל מבחן הזה, שפשוט לא ידעתי את החומר שלו, בכלל. לא לא הבנתי, פשוט לא ידעתי, לא הגעתי. ולא סיפרתי לאמא שיש מבחן, כי אז הייתי צריכה ללכת ולהיכשל ומה אז היה יוצא? הייתי הולכת בקיץ לעשות בחינה, במקום שאני אעשה מבחן בעוד שבועיים או משהו וכזה. אז לא באתי. ונשארתי בבית. ולא הלכתי לבית ספר. ועכשיו, ההורים שלי מנתקים לי את האינטרנט. החיים שלי. הדרך היחידה שלי לתקשר עם החברים שלי, האנשים היחידים שבאמת אכפת להם ממניו אוהבים אותי. הם לוקחים לי את הדבר היחיד שהייתי טובה בו בחיי. והם עושים את זה בלב שלם. החיים שלי נגמרו. זה נשמע פתאטי, אבל זה נכון. החיים שלי היו בתוך הקופסא הזאת. הסיפורים, העבודות, הפורומים, האנשים, הבלוג, הכל. והכל נלקח ממני. נלקח ממני באכזריות, ללא שום חרטות, וללא שום אזהרה. והכל בגללו. אני שיקרתי, כן, אבל עשיתי את זה בגלל שזאת היתה הדרך היחידה שלי לסרוד. לא יכולי לבוא ולקבל עוד אפס. קיבלתי פעם אחת השנה אפס ואני לא אקבל שוב. אני מניחה שזאת גם הודעת פרידה. מכולם. ומהחיים.
ידעתי. שמשהו לא בסדר. ברגע שאני שמחה, שאני מאושרת - חייב לקראת הדבר הזה שיהרוס לי לגמרי את החיים. חייב. הייתי כל כך שמחה. הייתי כל כך שמחה שהכל סוף כל סוף הסתדר. אבל אז הכל נהרס. הכל הפך להיות שחור, ועגום, ונוראי. הכל. הכל. ואתם יכולים להגיב לי, אבל אני בטח לא יראה את זה. גאד, למה הוא היה בכלל חייב לספר לו? למה הוא היה בכלל חייב לתקוע את האף שלו בעניינים לא לו? ועכשיו כל החיים שלי נהרסו. בגללו. בגלל המורה הפגר שלי שהיה חייב להגיד להורים שלי שלא באתי למבחן בפיזיקה. מבחן אחד, שלא ידעתי את החומר בכלל, שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני, מבחן אחד - לא באתי. מבחן אחד שהרשתי לעצמי לא להגיע. מבחן אחד קטנטן. והיום, הייתי חייבת לקבל התקף קוצר נשימה. יופי. ואז כשאבא שלי בא, המורה המטומטם והמפגר הזה בא ולקח אותו לשיחה. באמת יופי. ואני לא הורשתי להיכנס, כי מי בכלל צריך לשמוע את הצד שלי? אני הרי לא חשובה. הדעה שלי לא מספיקה ולא חשובה לאף אחד, במיוחד כשזה נוגע לחיים ולרצונות וחלומות שלי, שכולם נרמסים ע"י ההורים והמורה הבן זונה הזה. לא ביקשתי את זה. לא ביקשתי להיות שם. ובכל זאת, אני שם, במגמה המטומטמת הזאת, הבית חרושת לציונים. ואני יושבת בכיתה ולא מבינה ולא מבינה ולא מבינה ולא מצליחה להבין והמפרים רצים לי מול העיניים, ואני לא מצליחה להתרכז ומנסה ומנסה ומנסה שוב ושוב ושוב, וזה לא מצליח! ושיעורי בית אני מנסה לעשות אבל לא מצליחה כי אני לא הבנתי מה המורה הסביר! ואני יושבת ומנסה להקשיב ומנסה להתרכז אבל אני פשוט לא יכולה להתרכז. אני פשוט לא יכולה להביא את עצמי להתרכז ולהבין מה המורים אומרים! אז אני מקבל נכשל ועוד נכשל ועוד נכשל, ועוד שישים או שיבעים ועוד כמה נכשלים. אזל מבחן הזה, שפשוט לא ידעתי את החומר שלו, בכלל. לא לא הבנתי, פשוט לא ידעתי, לא הגעתי. ולא סיפרתי לאמא שיש מבחן, כי אז הייתי צריכה ללכת ולהיכשל ומה אז היה יוצא? הייתי הולכת בקיץ לעשות בחינה, במקום שאני אעשה מבחן בעוד שבועיים או משהו וכזה. אז לא באתי. ונשארתי בבית. ולא הלכתי לבית ספר. ועכשיו, ההורים שלי מנתקים לי את האינטרנט. החיים שלי. הדרך היחידה שלי לתקשר עם החברים שלי, האנשים היחידים שבאמת אכפת להם ממניו אוהבים אותי. הם לוקחים לי את הדבר היחיד שהייתי טובה בו בחיי. והם עושים את זה בלב שלם. החיים שלי נגמרו. זה נשמע פתאטי, אבל זה נכון. החיים שלי היו בתוך הקופסא הזאת. הסיפורים, העבודות, הפורומים, האנשים, הבלוג, הכל. והכל נלקח ממני. נלקח ממני באכזריות, ללא שום חרטות, וללא שום אזהרה. והכל בגללו. אני שיקרתי, כן, אבל עשיתי את זה בגלל שזאת היתה הדרך היחידה שלי לסרוד. לא יכולי לבוא ולקבל עוד אפס. קיבלתי פעם אחת השנה אפס ואני לא אקבל שוב. אני מניחה שזאת גם הודעת פרידה. מכולם. ומהחיים.
