זהו! התחלתי מחדש ויצאתי לדרך...

[אדמונית האחת]

זהו! התחלתי מחדש ויצאתי לדרך...

לפני שבועיים עשיתי זאת! עזבתי את הדירה המשותפת ושכרתי לי דירת חדר בעיר החטאים הגדולה, תל אביב. מצאתי לי עבודה חדשה ויש לי חברים שרובם חדשים מהתקופה האחרונה ואני אוספת עוד חברים כל יום. הפרידה רשמית וממשית עכשיו, למרות שברבנות מערימים לנו קשיים והזהירו אותנו שלא נטעה "אתם עדיין נשואים מבחינתו ואת, שלא תעשי שטויות את אשה נשואה לכל דבר". יקחו עוד כמה שבועות ולפחות עוד דיון אחד עד שישחררו אותנו אחד מכבליו של השניה ולהיפך. שנינו רוצים לגמור עם זה כבר ולהמשיך בחיים או להתחיל חיים חדשים. פתאום אני לא בטוחה שבחרתי בדרך הנכונה. שקט לי מדי, רחוק לי מדי ואני מתגעגעת. לילדות, לא אליו. איתו אני סיימתי את הפרק של הזוגיות. אנחנו חברים טובים, מדברים לפעמים גם על דברים שלא קשורים לילדים, אבל מעבר לזה כלום. המון ויכוחים על כספים ועל שטויות. מה היה לנו ביחד? שנים של חוויות וזכרונות. מה נשאר לנו? לטוב - הילדים, לרע - החובות. דף לבן וחלק? להתחיל מחדש? נזרום עם זה ונקווה לטוב. ותודה שהקשבתם

 

[צלליתה]

דרך צלחה אדמונית יקרה

וברוכה הבאה את נשמעת עם המון אומץ וכוח ונשמעת שעלית על הדרך הנכונה. לא רוצה לחרב שמחות, אבל הדרך ארוכה, ואם ירגיש לך בודד או עצוב, זה בסדר, זה חלק מהענין.תראי אותי עשרה סמ למטה מיללת על האקס, אחרי שכמה ימים קודם ספרתי ביהירות כמה אני משוחחרת ממנו. מאוד מועיל לכתוב, כולנו כאן בסירות דומות פחות או יותר. ועוד דבר....קחי את הרבנות ברצינות הכי גמורה, הם לא צוחקים. לא שיש להם משאבים, אבל אם נגיד ימצא להם משאב קטנטון, ובדיוק יקלטו אותך עושה משהו "אסור" הם יכולים להיות בלתי אפשריים. בוקר טוב

 

[noa128]

בהצלחה אדמונית

ויופי שבאת לספר לנו כאן, באמת הגעת למקום הנכון

כבר אמרה צלליתה שאולי קל זה לא יהיה, אבל הכיוון חיובי ושמחה בשמחתך. אם תרצי עזרה או עיצה בעניין החובות - בכיף (כל אחד והתמחויותיו..), ועם הרבנות פשוט סבלנות. נראה לי שאם הכיוון של שניכם הוא לחתוך, זה יכול ללכת קל עם קצת סבלנות. כאן בכל מקרה - הדלת פתוחה תמיד והאוזניים קשובות לשמוע כל מה שיש לך לספר, לשתף או להתייעץ.

נועה

 

[לא ליטה]

לפני הכל - ../images/Emo39.gif ו../images/Emo50.gif

הרבה אופטימיות נושבת מהמילים שלך, ויש לי הרגשה שהתחושה הטובה הזו תביא לך הרבה טוב גם במציאות (אני מאמינה גדולה בהשפעת צורת החשיבה על תחושות, התנהגות ומכאן גם על המציאות החיצונית). מותר לשאול משהו? רק אם נוח לענות, כמובן - כתבת "מתגעגעת לילדות" וסיפרת על דירת חדר ותהיתי אם עברת לדירונת הזו עם ילדייך או שהם נשארו אצל אבא. כי אם כך - אז המון סקרנות יש בי על המצב המאוד לא-מוכר לי הזה. ואם לא, אם טעיתי - אז לא

 

[פּרפרית]

כן, גם אני תהיתי כשקראתי....

רק טוב שיהיה לך בדרך החדשה והרי לך פרחים לקשט את המקום החדש

 

[עלמה עלמה]

אדמונית

ב-ה-צ-ל-ח-ה נשמע שהרבה רוח טובה נושבת לך, שימשיך כך.

 

[מיקי בת המקורית]

ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

ואכן כמו שכתבו לך, יהיו ימים טובים יותר, יהיו ימים עצובים אך בשורה התחתונה תרגישי את השקט הנפשי, את החופש והתחלה חדשה... ותיזהרי לך... לא סתם הזהירו אותך...

 

[אדמונית האחת]

../images/Emo51.gif |ru| לכולם על העידוד

והמילים החמות. זה באמת עוזר לדעת שיש עם מי לדבר. לגבי השאלה שלכם: כן, אנחנו ממשיכים את חוסר הקונבנציונליות של היחסים שלנו, בעלי בנפרד ואני והילדים נשארים לגדול אצל אבא. חלק מהבעיה שלנו היא שאני כבר נשחקתי טוטלית לא רק מהיחסים הזוגיים אלא גם מחיי ההורות. זה נשמע נוראי ואגואיסטי אבל הרגשתי שאני כבר לא יכולה להיות אותה האמא שהייתי עד עכשיו. בבית כל הזמן היה מתח ועצבים שנבעו מהכשל ביחסים הזוגיים וחוסר הסיפוק העצמי שלי מעצמי בחיים. לא יכולתי לעבוד כל עוד אני מגדלת ילדים כי אין בחוץ עבודה (שלא לדבר על קריירה) לבחורה צעירה שהיא גם אמא ולא משנה כמה מקצועית אני אהיה, אף אחד לא רוצה להעסיק אותי מאחר ואני יכולה לתת רק 9 עד 16 במקרה הטוב, וגם זה בשכר מינימום. עכשיו כשאני לבד בלי המחוייבות היום יומית לילדות של להכין לבית הספר ולגן, לסדר ולנקות, לבשל ולדאוג להן כשחוזרות, חוגים, שיעורים וכל אלה, אני מרגישה פחות לחץ נפשי ואני נרגעת והעצבים נעלמים. לצערי, מקום הלחץ והעצבים נכנסו יאוש, תסכול וגעגועים. אני מקווה שזה משבר חולף בעקבות התסכול מכשלון הקשר הזוגי שהייתי בטוחה תמיד שהוא לכל החיים והגעגועים, נו זה ברור, איזו אמא יכולה להתרחק מהילדים ולא להתגעגע אליהם? לא משנה כמה הילדים משגעים ומוציאים אותי מדעתי, בסופו של יום, ללכת לישון בלי להריח אותם ולשמוע את הנחירות הקטנות שלהם זה פשוט עצוב

ביליתי איתם סופשבוע ארוך ועכשיו אני צריכה לחזור לדירה שלי ולהיות עוד שבוע בלי לראות ולהרגיש אותם ורק להסתפק בשיחות חטופות בטלפון. אני כבר לא יודעת מה עדיף. הבעיה היא שמרוב הרצון לשנות ולהחליף אווירה מיהרתי לקשור את עצמי למקום מרוחק מהם פיזית. שכרתי דירה לשנה ונכנסתי לעבודה שבמחינת השעות והמרחק הם מתאימים לי בדיוק לדירה החדשה. אין סיכוי שאוכל לעבור חזרה קרוב יותר לילדות בחודשים הקרובים, שלא לדבר על השנה הקרובה. יהיה קשה למצוא שוכר אחר לדירה שלי ויהיה לא נעים להגיד פתאום בעבודה שאני לא יכולה להמשיך כי אני שוב עוברת. זה גם מעיד על חוסר יציבות של בנאדם ואני מנסה למצוא יציבות בחיי. יש גם מחשבות על לנסות להשלים איך שהוא עם הבעל בנפרד, לראות אם בכל זאת יש שם משהו שעוד לא ניסינו רק שהוא אומר שמבחינתו הכל סגור ואין דרך חזרה. הוא סגר את עצמו אליי מחשש להיפגע יותר משנפגע עד עכשיו. אז אני לבד, כמו שרציתי, וקשה להתמודד עם הלבד, כי זאת פעם ראשונה בחיים שאני באמת, ממש, לבד!

 

[לא ליטה]

מסובך להפליא ../images/Emo4.gif

אכן לא קונבנציונאלי בעליל ההסדר שלכם, אדמונית, אבל אני מניחה שהגעתם אליו במחשבה שבסופו של דבר מי שמסוגל (לפחות כרגע) להעניק לילדות יציבות הוא אבא ולא אמא. בהתחשב בתפיסות החברתיות המקובלות ובמחיר שבטח מתלווה לצעד הזה - אני מסירה בפניך את הכובע. לגבי המחשבות על התחלה מחדש עם בן-זוגך - אולי באמת יש שם משהו ואם כן אני מאחלת לכם שתצליחו להחיות ולטפח אותו, אבל כדאי לבדוק היטב אם את חושבת על זה כי את באמת רוצה את הביחד או רק בגלל שהלבד הוא כל כך קשה ומפחיד כרגע. ז'תומרת - התחלה חדשה, גם עם אותו בנזוג, זה מצויין, אבל נסיגה לאחור אל אותו אחד בדיוק כבר נשמעת לי לגמרי אחרת.

 

[kisslali]

אני מתביישת להודות

שקראתי את התשובה אתמול ופשוט לא הייתי מסוגלת למצוא את המילים המתאימות. מדהים כמה קשה לקבל כשאשה עושה מה שלא מעט גברים (לא כולם!) עושים. זה בטח היה קשה ואני מניחה שכדי להגיע לכזה פתרון הבעיה הייתה מאד רצינית. מצד שני אם היה רע לתפארת, למה לנסות להשלים שוב, מה עוד שכמו שאמרת, יציבות לא תזיק לאף אחד מכם: לך לו וגם הילדות. לא בטוחה שלהשאר כ"כ רחוקה מהילדות יהיה מה שיבטא את היציבות הרצויה - הכל יחכה מלבד היחסים והקשר שלך עם הבנות - אל תוותרי על זה! נשיקות ללי

 

[noa128]

אני מודה והתוודה אדמונית

ותודה לללי שפרצה את מחסום הבושה.. שגם אני לא ממש יודעת איך 'לאכול' את מה שאת מספרת כאן. הסיטואציה היא קשה ומוזרה, ואפילו קשה בעיניי עוד יותר בהתחשב בדברייך שאת היית הדמות הדומיננטית בחייהן לפני הגירושין. זה לא דומה לאב שהיה במשרה חלקית והתרחק אחרי הגירושין - אלא באמת שינוי גדול. לך, לו ובעיקר להן. מאחלת לך בהצלחה, אנחנו כאן אם קשה

נועה.

 

[יאיר 33]

ועל זה נאמר

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" לא כל מה שלא עולה בקנה אחד עם הרגשות שלנו, ובעיקר עם מה ש"מקובל" הוא בהכרח לא נכון לאותו אדם בנסיבות הקיימות... בהצלחה

 

[noa128]

לא דנה, חלילה לי...

אני באמת לא מכירה את הסיפור שם. אבל כן, לי זה נשמע מוזר וקשה. לא מכירה מילים מתאימות יותר. מניחה שאדמונית שקלה וחכככה לפני שהחליטה כך, ויש להניח שסיבותיה שלה שמורות עימה. נועה

 

[יאיר 33]

../images/Emo140.gif

 

[אדמונית האחת]

זה עוזר לי לראות את התגובות שלכם

כי זה מתאר בערך את הלך הרוח במשפחה המורחבת שלי. אמא שלי ממש יצאה נגדי כי לא מקובל בעיניה שאמא קמה ועוזבת את הילדים שלה. אחותי לא מבינה אותי אבל מבינה שלכל זוג יש את הדינמיקה שלו והיא תומכת בי בכל מה שאני אחליט לעשות. כולם חושבים שהטעות הגדולה שאני עושה זה לגור רחוק מהילדות. עכשיו, אחרי נסיון של שבועיים לבד, רחוק מהילדות, יש לי דירה משלי, עבודה משלי, חשבון בנק משלי, טלפון נייד משלי והתחלה של חיים חדשים. אבל... בכל זאת אני מרגישה מחנק נוראי והרגשה שזה לא מה שהייתי צריכה, לא זה השינוי שחיפשתי. אחותי תיארה את זה בצורה נכונה: כל אמא יש לה הרגשה לפחות פעם בחיים שנמאס לה מהכל ובא לה לזרוק הכל ופשוט ללכת מהבית. אז אני לא רק שחשבתי והרגשתי כך, אלא גם עשיתי את מה שהרגשתי. זה היה מעשה דרסטי, קיצוני ואולי טיפשי. בדיעבד אני מרגישה שנסחפתי ואני מקווה שהבהרתי את הנקודה לכל הסובבים אותי ובעיקר לבעלי שאותו אני מעריכה ואוהבת כאדם אבל כבן זוג יש לו מה להשתפר וכמובן שגם לי יש מה להשתפר. בחודשים האחרונים ובחודש הזה שקמתי ועזבתי, עברתי הרבה בעיקר מבחינה נפשית ואני מרגישה שהשתניתי קצת, למדתי והבנתי דברים על עצמי ועל הסובבים אותי. הבנתי, וזה הכי חשוב מהכל, שאני בלי הילדות שלי ובלי בן הזוג שלי לא יכולה להתמודד עם מה שמציעים לי החיים. נכון, יש לי עבודה שטוב לי בה אבל בסופו של יום, אני מגיעה לדירה ריקה ואני בודדה בה. אני אדם חברתי וצריכה אנשים מסביבי כמעט כל הזמן. אמרתי את כל הדברים האלה אתמול לבעלי ואמרתי לו שאני חושבת שאחרי עשר שנות נישואים, אחרי כל הרע והטוב שעברנו יחד, בעיקר טוב זה יהיה כמו לזרוק חיים שלמים לפח. כל מה שרציתי זה קצת פסק זמן לעצמי וקיבלתי אותו. עכשיו אני רוצה את החיים שלי בחזרה, עם שדרוג. עכשיו אני מרגישה שאני יודעת מה אני צריכה לעשות ומי אני בעצם. אם בעלי יגיד לי שהוא חושב שאין לנו עתיד ביחד כזוג, אני אקבל את זה, בלית ברירה ואמשיך בחיי הנפרדים ממנו אבל אעשה כל מאמץ להתקרב שוב פיזית לילדים שצריכים אותי ואני צריכה אותם.

 

[יאיר 33]

כל עוד

יש רצון וסיכוי לשקם את הזוגיות, זה שווה בדיקה רצינית. נשמע שהיום, בדיעבד, את רחוקה מלהיות שלמה עם הפרידה. תעשי את כל מה שצריך כדי לבדוק איך את מחזירה את הגלגל לאחור. אם זה אפשרי זה שווה הכל. להתגרש תמיד אפשר.

 

[לא ליטה]

נשמעת בסדר, אחותך ../images/Emo8.gif

זה באמת נשמע כאילו שלקחת תנופה חזקה מידי כדי לצאת מאיזשהו מקום שלא היה לך נוח בו ונחתת רחוק יותר ממה שהתכוונת. אהבתי את המשפט שלך "אני רוצה את החיים שלי בחזרה, עם שדרוג". זה נשמע לי מאוד מאוד נכון. התחלה מחדש עם אותו אדם, אבל עם כללים שונים לחיים המשותפים שלכם, כאלה שיאפשרו לך לנשום ולפרוח גם בתוך המסגרת. חלוקה מחדש של הנטל היומיומי שבהורות יכולה להיות מובנת יותר עכשיו, אחרי ההתנסות הלא-פשוטה שלכם. אני, כמובן, לא יכולה אפילו לנחש מה יהיה ביניכם. יכול להיות שהזעזוע הזה שעבר על המשפחה שלכם יהיה לטובה דווקא ואולי להפך. מה שחשוב הוא שאת יודעת עכשיו קצת יותר על איזונים בין הדברים שחשובים לך. המון הצלחה שתהיה לכם

 

[noa128]

ואת יודעת מה אדמונית?

אולי זה באמת מה שצריך היה לקרות כדי "לזעזע" את המערכת שבה היית מספיק אומללה כדי לקום ולעשות מעשה. אין ספק שעם אנטי כזה מכל עבר לא קל להתחיל מחדש, ועם הניתוק המוחלט מהכל ברור שלא יהיה קל, בעיקר כשהשינוי הוא כל כך דרסטי... מאחלת לך מכל הלב שאכן ייצא מתוק מעז ותצלח לך הדרך חזרה למקום שאליו את מבקשת להגיע. וספרי מה קורה

גדול, נועה.

 

[אדמונית האחת]

ואחרי הכל חשוב לי להגיד ולהזכיר

אני שכל הזמן אומרת לכולם שכחתי את הדבר הכי חשוב בזוגיות: לדבר, לדבר, לדבר. לא לאבד את ערוץ התקשורת, לא לשמור בבטן, לא לחכות שמתפוצצים. תקופה מאוד ארוכה של למעלה משנה לא דיברנו מספיק. לא על מה שחשוב באמת לזוגיות שלנו וזה הלך וגדל בצורה מפלצתית ויצר את התסכול והכעסים שהובילו אותי פשוט לברוח, לרוץ רחוק ככל שאפשר ממה שחשבתי שגורם לי תסכול. הסוף היה שנשארתי רחוקה מהמשפחה שלי ונשארתי עם התסכול. כי מעצמך אתה לא יכול לברוח! אז למי שנמצא במצב כזה שיש לו מה להגיד לבן/בת הזוג שלו/ה, אל תעשו שטויות, תדברו, תתקשרו, ביניכם או באמצעות מגשרים ניטרליים. לא כאלה שמכירים אתכם. המשפחה והחברים, עם כל הרצון שלהם לעזור, יותר מדי מעורבים ויותר מדי מכירים אתכם ולא יעזרו לכם ממש. במקרה שלי לא מדובר בפרידה על רקע בגידה של מי מאיתנו או אלימות. פשוט שחיקה ותסכול וחוסר תקשורת. שנינו אשמים בזה שהקשר כמעט התנתק. עדיין לא ברור מה איתו. אולי נחזור ואולי בסוף נראה שבכל זאת זה לא זה. מבחינתי, אני רוצה להמשיך לחיות עם בן זוגי, לגדל את הבנות ביחד, להזדקן ביחד. קיבלתי את השיעור הכי משמעותי בחיים שלי בעקבות המעשה הקיצוני שעשיתי. עשיתי המון טעויות בחיים שלי אבל אף פעם לא בחרתי בדרך קיצונית לצאת ממצב כלשהו. בפעם הראשונה בחיים שלי בחרתי בדרך שאני בעצמי יזמתי ולא אף אחד הציע או אמר שכדאי. וכמו שכתבו כאן, אולי זה הזעזוע שעברתי שהחזיר אותי למקום הנכון, או מרגיש לי שחזרתי למקום הנכון, שמתאים לי. תודה לכם, אני עוקבת אחרי התגובות שלכם וזה טוב לשמוע דעות של אחרים.

 

[רונ נה]

את לא לבד

הייתי שם קצת קודם..ולמען האמת אני עדיין שם. זה קשה, לפעמים עצוב, קצת מפחיד אבל מ ד ה י ם. לא דומה לכלום. אז זכרי, את לא לבד. יש המון נשים שנפרדו (ויהיה לכן המון על מה לדבר..) ויש גם המון גברים שווים, למרות ועל אף. שיהיה בהצלחה..