זהו. זה נגמר.

[נינה15]

זהו. זה נגמר.

בקרוב הכל ייגמר. בקרוב הסבל ייפסק. אנחנו נהיה עצובים, יום. יומיים. שבוע. חודשיים. ובסופו של דבר, זה יעבור. היום הם קיבלו את הידיעה הנוראה, אין המשך. אם זה ימשיך 5 חודשים, צריך להודות, ולהאמין שבאמת יש מישהו שם למעלה. אבל אני לא יודעת. אולי עדיף שזה ייגמר כבר עכשיו? היא ממילא סובלת נורא. ומי שסובל האם לא עדיף לו כבר למות? מוות. מילה קשה. מכאיבה. מפחידה.

 

[איילת האביב]

../images/Emo39.gifנינה יקרה

לא מכירה את סיפורך האישי אך מרגישה את הכאב הספוג בכל מילה שלך, מדובר באדם כה קרוב אליך, האם זו אימא? כל כך מצטערת בשבילך, שולחת לך חיבוק עם הרבה הרבה נחמה. איילת האביב

 

[l i a m]

../images/Emo24.gif...ממני אלייך.

 

[bali]

../images/Emo24.gif אני יודעת כמעט בדיוק איך את

מרגישה עכשיו... זה קרה לי עם אבא שלי באפריל... הרופאים אמרו שזהו, עוד 3-12 חודשים וזהו... בסוף זה היה חודש וחצי... ובאמת עולה השאלה לגבי הסבל הזה... אני מניחה שפה החולה הוא/היא זה/זו שיכולים להגיד אם זה כדאי עוד לחיות או לא. כל עוד יש לאדם את הרצון לחיות, צריך פשוט להשתדל לעשות הכל כדי שיהיה כמה שפחות רע, ולנצל כל רגע כדי להיות ביחד, לאהוב, לספוג את האהבה... אין הרבה מילים לנחמה לצערי... שולחת חיבוק מבין.

 

[נינה15]

אמת.

אמת, היא תמיד קשה. לפעמים גם מכאיבה. סבתא שלי, אדם קרוב אליי, חולה כבר קרוב ל12 שנים. בקרוב זה ייפסק. היא לא תהיה חולה יותר. היא לא תהיה. בתקופה שבה מצבה היא התדרדר היא חייתה באשליות, שאולי, ואם ואז... לדעתי היא תמיד ידעה את האמת בתוכה. ידעה, ולא רצתה להאמין או להשלים עם העובדה. סבא שלי כמו שכבר כתבתי פה בעבר, הוא אדם שלא מוותר בקלות. עקשן כזה. היום הוא קיבל הודעה חד משמעית- הסוף מתקרב. הוא צריך להשלים ולקבל את הידיעה, תוך ניסיון להיות חזק מספיק להתמודד עם כל מה שמסביב. מכיוון שהם כבר לא צעירים, ולא ממש בריאים, אנחנו, המשפחה, צריכים לעזור להם. אנחנו מנסים אבל מפאת המרחק זה קצת קשה. אז הם מחפשים דירה. אנחנו מחשים להם דירה. אני לא חושבת שאת כל הסיפור אני אוכל לכתוב כי לי בעצמי זה קשה, וברגע שאני מדברת על זה- אני בוכה. סביר להניח שאני עוד אהיה פה. עד הסוף.

 

[עמית2002]

תהיי חזקה! ותתחזקי.

 

[hanala]

אצלנו זה רק התחיל

הכאב הנורא שהרופאים קובעים את הזמן השאול. כפי שסיפרתי לפני כשבוע חתני נותח בראש, הוסר גידול קטן אבל ממאיר, אבל לצערנו הריאות מלאות, היום הוא התחיל בטיפולי כימוטרפיה, הוא יעבור סידרה של טיפולים אחת לשבוע, את הטיפול התומך יעבור בבית ליד אשתו (בתי) ובנותיו. אני מרגישה את הכאב שלך, איני יודעת איך אני ארגיש בתור אמא אם המצב שלו ידרדר ואז גם אצתרך לחזק את בתי.

 

[rubber duck]

נינה יקרה

גם ברגעים הקשים ביותר , הרצון לחיים חזק מהכל מקווה עבור משפחתכם ועבור סבתך שהסבל יהיה מינימלי ושהיא תיזכה לכמה שיותר ימים יפים וטובים

שרון

 

[כחלחל]

כבר היתי פעם בסרט הזה...

עם אמא שלי לפני כ 17 שנה והנה שוב,,, והפעם אבא של בת זוגי שנמצא בשלב ש"אין מה לעשות" למרות שאנחנו עדיין מנסים לברר ולהתייעץ..... אבל בפנים אני יודע... שגם אם יתאפשר טיפול,, ונניח שהוא יסכים,,, ..... .......

 

[נינה15]

מה יהיה הסוף...?

או יותר נכון- מתי? היא כל כך סובלת, ותמיד כששואלים לשלומה היא תגיד "אני בסדר" הכל כדי לגונן עלינו, לשמור ושלא נהיה עצובים. אני לא יודעת איך אחרי ש.... יקרה מה שיקרה אני אסתדר. כל ההערות הקטנות שבחיי היום יום נורא נורא מציקות... "שבי ישר" "אל תשתי הרבה קוקה קולה זה יעשה לך לא טוב..." אל תעשי ככה..." "לא ככה לא טוב" כל הדברים האלה שיכולים לשגע פילים... אבל בלעדיהם, בלעדיהם לא תהיה סבתא. סבתא שלי. אני כותבת ובוכה. בוכה וכותבת. ומנסה להכין את עצמי. זה הרי לא אמור לקחת הרבה זמן... ומנסה לקלוט את כל העניין. ולדעת למה? למה זה צריך היה לקרות??? והרי כל אחד שתשאלו אותו לגביה יגיד כמה שהיא טובה, נחמדה, לבבית. הרבה אומרים שנשים כמוה, דאגניות ומסורות למה שהן עושות, לא תמצאו בנקל. והיא בקרוב- לא תהיה עוד. לא להם- ולא לי. ואני לא מבינה את האנוכיות הזו שבי. הרי היא לא רק לי. יש לה עוד נכדים, וילדים, ומשפחה אחרת. לא רק אני. ואני חושבת שהיא רק שלי. ורוצה שכך יהיה. שלא תיפסק. והכל הכל הרי לא יעזור. כמה שארצה כמה שתיקח תרופות, זה יכול מקסימום להאריך את הסבל בעוד חודש חודשיים... וכמה שאני אוהבת אותה, אני לא יודעת עם עוד מעט, כשמצבה יידרדר עו יותר אוכל להביט לה בעיינים, ולא לבכות. רק לא לבכות.