זהו זה,נמאס לי.
אלכס התגייס ביום שלישי. סתם ג'ובניק, סתם טירונות 02 בקצרין. קייטנה! משחק ילדים... ועדיין אני לא ישנה בלילה,ואני בוכה כל הזמן,וכל פעם שהוא מתקשר אני מתאפקת לא לבכות ותמיד לא מצליחה. אני כותבת בלי לראות את המקלדת כי הכל מעורפל מדמעות. אהבה זה לא פיס אוף קייק, זה להיות מחובר לאדם שני ברמות על. זה להרגיש את מה שהוא מרגיש,זה לסחוב על עצמך צרות של שניים,שמחות של שניים,עצבות של שניים... זה ממש כאילו שאני מתגייסת איתו. אני מרגישה את הפחד,והבדידות,העייפות,הגעגוע. את המסיכה שאנחנו שמים כשאנחנו פוגשים אנשים חדשים,כדי להיראות טיפה יותר טוב, את ההלם הראשוני מהכל, את הבאסה מהתספורת הקצרה מידי, את החרטה הקטנה על השבוע האינטנסיבי שבילינו ביחד כי הוא רק החמיר את הגעגועים... אני יכולה לשבוע את הלב שלו נשבר כשאני בוכה לו בטלפון... אני, שאמורה לעמוד לצידו,חזקה ואיתנה,מוכנה לספוג הכל. אמורה לחזק אותו,להגיד שיהיה בסדר ולא נורא... ואני בוכה. אני בוכה כמו ילדה,כי הקול שלו כ"כ עייף,כ"כ מתגעגע ושבור. כי הוא,לא יכול לבכות,הוא מתאפק,אז אני בוכה גם בשבילו... והוא מבקש:"אל תבכי,אל תעשי לי את זה...כואב לי גם ככה..." ואני רק בוכה יותר. ומסבירה לו:"אבל נשמה שלי,אני לא שולטת בזה...זה לא בכוונה..." ואני בוכה,והוא מתחנן שאני אפסיק כי הוא חייב ללכת,והוא לא יכול לנתק לי כשאני בוכה... ואז החברות מתקשרות, מצציעות לצאת,אני מתחילה לתכנן את השופינד דיכאון שלי, מתכננת את האיפור שישמח אותי, הכל נראה קצת יותר בסדר, ואז מישהו חייב להגיד לי שלצאת ביום חמישי כשכולם קורעים את התחת בעבודה זה אוגאיסטי. וחרא לי בגלל זה. ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר, שלא יצאתי החופש,שלמדתי עד היום... ואז זה מתבטל. ואני יושבת מול מסך מחשב,כותבת, שופכת את הלב מול אנשים זרים,כי כבר לא אכפת לי, אני רק רוצה להתבייכן.לא מעניין אותי מול מי. מה שהכי נגיש,הכי טוב. הלב שלי נשבר,ואני לא רוצה לשמוע שזאת רק טירונות 2, ושהוא יוצא שבת וחג,כי אני לא יכולה לראות אותו בשבת ובחג וגם לא בשבת הבאה!!! כי זה גם לא מעניין אותי! מעניין אותי שאהבת חיי, זרוק בטיזאלוך, בלי אף אחד שהוא מכיר. והוא עייף,והוא מתגעגע,וחרא לו. ולא,זאת לא חוויה בשבילו. והוא גם רעב,וקצת בשוק. והוא לא ישן ביומיים האחרונים,ובגלל זה גם אני. וכואב לו. כל כך כואב לו שכואב גם לי. והוא לא מפסיק לחשוב עלי,ואני מרגישה את זה,וזה לא נותן לי מנוח. הלב שלי שבור, והוא לא פה כדי להדביק את החתיכות בשבילי בחזרה...
אלכס התגייס ביום שלישי. סתם ג'ובניק, סתם טירונות 02 בקצרין. קייטנה! משחק ילדים... ועדיין אני לא ישנה בלילה,ואני בוכה כל הזמן,וכל פעם שהוא מתקשר אני מתאפקת לא לבכות ותמיד לא מצליחה. אני כותבת בלי לראות את המקלדת כי הכל מעורפל מדמעות. אהבה זה לא פיס אוף קייק, זה להיות מחובר לאדם שני ברמות על. זה להרגיש את מה שהוא מרגיש,זה לסחוב על עצמך צרות של שניים,שמחות של שניים,עצבות של שניים... זה ממש כאילו שאני מתגייסת איתו. אני מרגישה את הפחד,והבדידות,העייפות,הגעגוע. את המסיכה שאנחנו שמים כשאנחנו פוגשים אנשים חדשים,כדי להיראות טיפה יותר טוב, את ההלם הראשוני מהכל, את הבאסה מהתספורת הקצרה מידי, את החרטה הקטנה על השבוע האינטנסיבי שבילינו ביחד כי הוא רק החמיר את הגעגועים... אני יכולה לשבוע את הלב שלו נשבר כשאני בוכה לו בטלפון... אני, שאמורה לעמוד לצידו,חזקה ואיתנה,מוכנה לספוג הכל. אמורה לחזק אותו,להגיד שיהיה בסדר ולא נורא... ואני בוכה. אני בוכה כמו ילדה,כי הקול שלו כ"כ עייף,כ"כ מתגעגע ושבור. כי הוא,לא יכול לבכות,הוא מתאפק,אז אני בוכה גם בשבילו... והוא מבקש:"אל תבכי,אל תעשי לי את זה...כואב לי גם ככה..." ואני רק בוכה יותר. ומסבירה לו:"אבל נשמה שלי,אני לא שולטת בזה...זה לא בכוונה..." ואני בוכה,והוא מתחנן שאני אפסיק כי הוא חייב ללכת,והוא לא יכול לנתק לי כשאני בוכה... ואז החברות מתקשרות, מצציעות לצאת,אני מתחילה לתכנן את השופינד דיכאון שלי, מתכננת את האיפור שישמח אותי, הכל נראה קצת יותר בסדר, ואז מישהו חייב להגיד לי שלצאת ביום חמישי כשכולם קורעים את התחת בעבודה זה אוגאיסטי. וחרא לי בגלל זה. ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר, שלא יצאתי החופש,שלמדתי עד היום... ואז זה מתבטל. ואני יושבת מול מסך מחשב,כותבת, שופכת את הלב מול אנשים זרים,כי כבר לא אכפת לי, אני רק רוצה להתבייכן.לא מעניין אותי מול מי. מה שהכי נגיש,הכי טוב. הלב שלי נשבר,ואני לא רוצה לשמוע שזאת רק טירונות 2, ושהוא יוצא שבת וחג,כי אני לא יכולה לראות אותו בשבת ובחג וגם לא בשבת הבאה!!! כי זה גם לא מעניין אותי! מעניין אותי שאהבת חיי, זרוק בטיזאלוך, בלי אף אחד שהוא מכיר. והוא עייף,והוא מתגעגע,וחרא לו. ולא,זאת לא חוויה בשבילו. והוא גם רעב,וקצת בשוק. והוא לא ישן ביומיים האחרונים,ובגלל זה גם אני. וכואב לו. כל כך כואב לו שכואב גם לי. והוא לא מפסיק לחשוב עלי,ואני מרגישה את זה,וזה לא נותן לי מנוח. הלב שלי שבור, והוא לא פה כדי להדביק את החתיכות בשבילי בחזרה...
אני בד"כ,כמו אני מכירה את עצמי,בת אדם שמאוד לוקחת בפרופורציות,ומאוד לא היסטרית(היו היה...אבל כבר המון זמן שלא). זה היה קצת יותר מובן לך למה הכל ככה אם היית מכירה אותי ואותו ואת הרקע אבל לא משנה... ואני כן קצת מגזימה,קצת. זה היה ברגע של חולשה,עכשיו אני הרבה יותר טוב