זהו יום הבוחר ../images/Emo163.gif
כל בחירות היתה אמא מתקלחת בחגיגיות, לובשת את השמלה של שבת ומחכה שאבא יחזור מהבסיס, ואחר כך שאני אשוב מהעבודה, והיינו הולכים בתחושה חגיגית לקלפי. אבא היה תמיד שומר על ארשת פנים חשאית וממאן לומר מה הצביע, אבל כולנו ידענו מה בחר ( פעם פוטר ממקום עבודה כי לא היה פנקס אדום).אמא ואני היינו פעלתניות יותר. תמיד סיפרה לי על ההתרגשות של הבחירות הראשונות אחרי קום המדינה. היום, מקומו של מספר סידורי 117 בקלפי נפקד. היה עצוב להצביע לבד. אמא חיכתה בחוץ עם חברתה.אחרי זה הלכנו לארוחת צהרים חגיגית. לפי בתור היה קשיש עם מקל הליכה וידיים רועדות. כל הנועחים בקלפי לא ראו דבר יוצא דופן בקשיש החביב. רק מי שעמוק בסיפור, הווה אומר אני, חש מיד שהאיש חולה דמנציה. אין ספק בשלב התחלתי. המלווה שלו נתבקש לחכות מחוץ לקלפי. האיש עמד 10 דקות תמימות ( לא הגזמה) ידיו רועדות והוא לא יודע מה לעשות. ואז יצא וקרא למלווה. דיבר איתו בשפה מאוד נפוצה אך לא שפה רשמית. המלווה אמר לו שוב את האותיות. והזקן אמר שהוא מחפש ק של קדימה.הוא לא הצליח לזכור. שוב נאמר לו ואז בחר. נשאלתי על אמא והסברתי את מצבה. חברי הקלפי אמרו שניתן להכניס אותה איתי. אז הסברתי שאמא לא מודעת לכל הקורה בפוליטיקה הישראלית. ואני לא רוצה להצביע במקומה כי עם הרעידות בידיים במילא אני אצטרך להצבע. אמא לא הצביעה. וכל חבריי אמרו לי לחזור איתה לקלפי ולמען השקט הנפשי שלי לשים גימלאים.אבל ליבי לא נתן לי. בערב הגיעה אחייניתי החיילת לבקר ויצאנו לקנות במרכז. שאלתי שוב את אמא אם רוצה להצביע והיא אמרה לי : הצבעתי כבר! כן אמא יקרה את כבר הצבעת כבר..... עכשיו תור הפוליטיקאים להצביע עבורך ועבור כל חולי הדמנציה.
כל בחירות היתה אמא מתקלחת בחגיגיות, לובשת את השמלה של שבת ומחכה שאבא יחזור מהבסיס, ואחר כך שאני אשוב מהעבודה, והיינו הולכים בתחושה חגיגית לקלפי. אבא היה תמיד שומר על ארשת פנים חשאית וממאן לומר מה הצביע, אבל כולנו ידענו מה בחר ( פעם פוטר ממקום עבודה כי לא היה פנקס אדום).אמא ואני היינו פעלתניות יותר. תמיד סיפרה לי על ההתרגשות של הבחירות הראשונות אחרי קום המדינה. היום, מקומו של מספר סידורי 117 בקלפי נפקד. היה עצוב להצביע לבד. אמא חיכתה בחוץ עם חברתה.אחרי זה הלכנו לארוחת צהרים חגיגית. לפי בתור היה קשיש עם מקל הליכה וידיים רועדות. כל הנועחים בקלפי לא ראו דבר יוצא דופן בקשיש החביב. רק מי שעמוק בסיפור, הווה אומר אני, חש מיד שהאיש חולה דמנציה. אין ספק בשלב התחלתי. המלווה שלו נתבקש לחכות מחוץ לקלפי. האיש עמד 10 דקות תמימות ( לא הגזמה) ידיו רועדות והוא לא יודע מה לעשות. ואז יצא וקרא למלווה. דיבר איתו בשפה מאוד נפוצה אך לא שפה רשמית. המלווה אמר לו שוב את האותיות. והזקן אמר שהוא מחפש ק של קדימה.הוא לא הצליח לזכור. שוב נאמר לו ואז בחר. נשאלתי על אמא והסברתי את מצבה. חברי הקלפי אמרו שניתן להכניס אותה איתי. אז הסברתי שאמא לא מודעת לכל הקורה בפוליטיקה הישראלית. ואני לא רוצה להצביע במקומה כי עם הרעידות בידיים במילא אני אצטרך להצבע. אמא לא הצביעה. וכל חבריי אמרו לי לחזור איתה לקלפי ולמען השקט הנפשי שלי לשים גימלאים.אבל ליבי לא נתן לי. בערב הגיעה אחייניתי החיילת לבקר ויצאנו לקנות במרכז. שאלתי שוב את אמא אם רוצה להצביע והיא אמרה לי : הצבעתי כבר! כן אמא יקרה את כבר הצבעת כבר..... עכשיו תור הפוליטיקאים להצביע עבורך ועבור כל חולי הדמנציה.