זהו. כבר לא נשואה בארון...
עשיתי את הצעד. אני לא הראשונה כמובן. מכירה המון נשים שעשו את הצעד עוד הרבה קודם. אבל רובן עושות אותו בעקבות בת זוג. אני לעומת זאת, עשיתי אותו למרות בת הזוג.
יצאתי מהבית. עוד לא סגרתי לגמרי את הדלת מאחורי, והאיש בינתיים מחזיק אותה פתוחה. אבל יצאתי מהבית אחרי עשר שנים של לבטים ומהפכים והתרסקויות מכל הסוגים. ואחרי שהבנתי שעולם האהבה הנשי לא בדיוק סוגה בשושנים. וגם כמה נסיונות לצאת שעלו בתוהו מכל מיני סיבות שלא כאן המקום. ידעתי שאני חייבת את זה לעצמי. עכשו, לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שיגיע היום בו אביט לאחור ואשאל את עצמי למה לא עשיתי את הצעד המתבקש הזה. למה נשארתי לבוסס בביצה של עצמי וותרתי על נפשי ועל החלומות שלי. כי זה ממש לא כייף לחיות חצי חיים. לערוג כל העת, להיות בקשר אבל לחזור לבית של מי שכבר איננו מושא אהבתי, להחזיק את האיש ואת עצמי בחבל סביב הצואר, לחיות בכלוב של זהב שבו יש הכל ובטוח ומוגן, אבל האושר איננו.
קשה וכואב לצאת מהבית. לוותר על הכל. לוותר על כמה עשרות שנים של יחד עם מישהו שאהבתי פעם ואוהב אותי עדין. לשבור את הפנטסיה של משפחה מאושרת שעטפה את ילדי. להכאיב להם, עצמי ובשרי. לפרק את הפנטסיה לעצמי. להתרחק מכל החברים ומהנוף האהוב ולנדוד לארץ לא נודעת (טוב, אותה ארץ, אבל במרחק מאות ק"מ), רחוק מכולם. קשה. קשה מאד להיות לבד פתאם ולבנות את עצמי מחדש בעשור השישי לחיי. אחרי שבניתי בעמל של שנים חיים לתפארת.
ובתוך כל זה בת זוג שכל כך נבהלה מהמהלך שלי שקבלה רגלים קרות ונפרדנו. נתקנו קשר אחרי גמגום מכאיב ופוגע בעקבות הבהלה שאחזה בה. לא רק שאין מי שיעטוף בזמן קשה כל כך, שיחבק בלילה, או אפילו רק מדי פעם, אלא שלכל הקושי של פירוק הבית נוסף גם כאב הפרידה, העלבון ותחושת הנטישה.
ולמרות כל זאת, יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. שהייתי חייבת את זה לעצמי. שהייתי מוכרחה לצאת מהבית ולתת לעצמי את ההזדמנות לחיות את מי שאני ללא הכבלים שחנקו אותי, גם אם היו אלה כבלים של אהבה.
ולכל נשות הפורום הזה, חבקו את עצמיכן. ונסו להסתכל קדימה באומץ, לברר לעצמיכן איך אתן באמת רוצות שחייכן או מה שנותר מהם יראה.
עשיתי את הצעד. אני לא הראשונה כמובן. מכירה המון נשים שעשו את הצעד עוד הרבה קודם. אבל רובן עושות אותו בעקבות בת זוג. אני לעומת זאת, עשיתי אותו למרות בת הזוג.
יצאתי מהבית. עוד לא סגרתי לגמרי את הדלת מאחורי, והאיש בינתיים מחזיק אותה פתוחה. אבל יצאתי מהבית אחרי עשר שנים של לבטים ומהפכים והתרסקויות מכל הסוגים. ואחרי שהבנתי שעולם האהבה הנשי לא בדיוק סוגה בשושנים. וגם כמה נסיונות לצאת שעלו בתוהו מכל מיני סיבות שלא כאן המקום. ידעתי שאני חייבת את זה לעצמי. עכשו, לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שיגיע היום בו אביט לאחור ואשאל את עצמי למה לא עשיתי את הצעד המתבקש הזה. למה נשארתי לבוסס בביצה של עצמי וותרתי על נפשי ועל החלומות שלי. כי זה ממש לא כייף לחיות חצי חיים. לערוג כל העת, להיות בקשר אבל לחזור לבית של מי שכבר איננו מושא אהבתי, להחזיק את האיש ואת עצמי בחבל סביב הצואר, לחיות בכלוב של זהב שבו יש הכל ובטוח ומוגן, אבל האושר איננו.
קשה וכואב לצאת מהבית. לוותר על הכל. לוותר על כמה עשרות שנים של יחד עם מישהו שאהבתי פעם ואוהב אותי עדין. לשבור את הפנטסיה של משפחה מאושרת שעטפה את ילדי. להכאיב להם, עצמי ובשרי. לפרק את הפנטסיה לעצמי. להתרחק מכל החברים ומהנוף האהוב ולנדוד לארץ לא נודעת (טוב, אותה ארץ, אבל במרחק מאות ק"מ), רחוק מכולם. קשה. קשה מאד להיות לבד פתאם ולבנות את עצמי מחדש בעשור השישי לחיי. אחרי שבניתי בעמל של שנים חיים לתפארת.
ובתוך כל זה בת זוג שכל כך נבהלה מהמהלך שלי שקבלה רגלים קרות ונפרדנו. נתקנו קשר אחרי גמגום מכאיב ופוגע בעקבות הבהלה שאחזה בה. לא רק שאין מי שיעטוף בזמן קשה כל כך, שיחבק בלילה, או אפילו רק מדי פעם, אלא שלכל הקושי של פירוק הבית נוסף גם כאב הפרידה, העלבון ותחושת הנטישה.
ולמרות כל זאת, יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. שהייתי חייבת את זה לעצמי. שהייתי מוכרחה לצאת מהבית ולתת לעצמי את ההזדמנות לחיות את מי שאני ללא הכבלים שחנקו אותי, גם אם היו אלה כבלים של אהבה.
ולכל נשות הפורום הזה, חבקו את עצמיכן. ונסו להסתכל קדימה באומץ, לברר לעצמיכן איך אתן באמת רוצות שחייכן או מה שנותר מהם יראה.
