זהו לא מכתב התאבדות
אני מרגישה שאני על סף התמוטטות כל הזמן, והיא לא באה. כל כך קשה לי מצב ביניים הזה שאני כבר מחכה לה, להתמוטטות הזאת. שהכל יוקא ממני. יתרוקן ממני. שכבר אהיה משוגעת. אני חושבת שאין לי מקום יותר בעולם של אף אחד. אין עולם אחד יש הרבה עולמות של הרבה אנשים, של הרבה נשמות. ויש את העולם שלי שלא אמור להיות שייך לי. יש הנשמה שלי שלא קשורה לגוף שלי. ואני סובלת. מתחילים לראות לא? מתחילים לראות את הכאב על העור. כל הפצעים האלו כל הפריחות האלו. השק גוף הזה לא יכול להכיל יותר את הכאב אז הוא מתחיל לבצבץ החוצה אל מבעד לעור. אני תמיד אסבול כי נועדתי לסבול. נועדתי להיות אומללה ולרחם על עצמי. נועדתי כדי שירחמו עלי. בעצם לא. עוד לא, כרגע עוד לא חושבים עלי. אני לא בתודעה של אף אחד. אני לא חלק מהנשמה של אף אחד. אבל אחר כך, כשכבר גם לא אהיה הנשמה של עצמי- אז ירחמו עלי. יגידו הו כן ההיא, היא הייתה כל כך אומללה, כל כך מיוחדת. הבדידות הזאת כל כך כואבת לי. אני לא יכולה לסבול אותה יותר. לפחות אחר כך, כשכבר לא אהיה נשמה ולא שק גוף- אז אהיה פחות בודדה. אז כולם ימצצו את האהבה שלהם מתוכם ויקדישו אותה לי ורק לי. ובכאב גדול. אז החלטתי שאני מפסיקה לחכות להתמוטטות. מפסיקה לחכות לאפיסת כוחות. אני אוגרת אותם עכשיו, את כל הכוחות שאוכל למצוא בתוכי, את כל הזעם, את כל השנאה. אוגרת את כולם לכדי כדור אחד גדול שישב לי בגרון, יש ויחכה להתפרץ החוצה. ואז ברגע הנכון- אני אגמור הכל. ולפחות אני אקבל את הסיפוק הזה, האחרון, ה'אמרתי לכם', ואז סוף סוף- אוכל ללכת. אני רוצה לחתוך חזק לא לפצוע לרטש בזעקה גדולה הכל יתנפץ לרסיסים ואמא תצרח. ברקע יהיה צפצוף חד וכואב בלתי נסבל. דם מכל עבר. בלי דמעות- רק צרחות. בלי חרטות. בלי בושה. רק להכיל בתוכי את הכאב האדיר הזה להרגיש אותו שורף אותי. לצעוק אותו החוצה לרצות אותו סוף סוף עד שכמעט כמעט וברגע האחרון ובצרחה אדירה- יחסל אותי. 5340166
אני מרגישה שאני על סף התמוטטות כל הזמן, והיא לא באה. כל כך קשה לי מצב ביניים הזה שאני כבר מחכה לה, להתמוטטות הזאת. שהכל יוקא ממני. יתרוקן ממני. שכבר אהיה משוגעת. אני חושבת שאין לי מקום יותר בעולם של אף אחד. אין עולם אחד יש הרבה עולמות של הרבה אנשים, של הרבה נשמות. ויש את העולם שלי שלא אמור להיות שייך לי. יש הנשמה שלי שלא קשורה לגוף שלי. ואני סובלת. מתחילים לראות לא? מתחילים לראות את הכאב על העור. כל הפצעים האלו כל הפריחות האלו. השק גוף הזה לא יכול להכיל יותר את הכאב אז הוא מתחיל לבצבץ החוצה אל מבעד לעור. אני תמיד אסבול כי נועדתי לסבול. נועדתי להיות אומללה ולרחם על עצמי. נועדתי כדי שירחמו עלי. בעצם לא. עוד לא, כרגע עוד לא חושבים עלי. אני לא בתודעה של אף אחד. אני לא חלק מהנשמה של אף אחד. אבל אחר כך, כשכבר גם לא אהיה הנשמה של עצמי- אז ירחמו עלי. יגידו הו כן ההיא, היא הייתה כל כך אומללה, כל כך מיוחדת. הבדידות הזאת כל כך כואבת לי. אני לא יכולה לסבול אותה יותר. לפחות אחר כך, כשכבר לא אהיה נשמה ולא שק גוף- אז אהיה פחות בודדה. אז כולם ימצצו את האהבה שלהם מתוכם ויקדישו אותה לי ורק לי. ובכאב גדול. אז החלטתי שאני מפסיקה לחכות להתמוטטות. מפסיקה לחכות לאפיסת כוחות. אני אוגרת אותם עכשיו, את כל הכוחות שאוכל למצוא בתוכי, את כל הזעם, את כל השנאה. אוגרת את כולם לכדי כדור אחד גדול שישב לי בגרון, יש ויחכה להתפרץ החוצה. ואז ברגע הנכון- אני אגמור הכל. ולפחות אני אקבל את הסיפוק הזה, האחרון, ה'אמרתי לכם', ואז סוף סוף- אוכל ללכת. אני רוצה לחתוך חזק לא לפצוע לרטש בזעקה גדולה הכל יתנפץ לרסיסים ואמא תצרח. ברקע יהיה צפצוף חד וכואב בלתי נסבל. דם מכל עבר. בלי דמעות- רק צרחות. בלי חרטות. בלי בושה. רק להכיל בתוכי את הכאב האדיר הזה להרגיש אותו שורף אותי. לצעוק אותו החוצה לרצות אותו סוף סוף עד שכמעט כמעט וברגע האחרון ובצרחה אדירה- יחסל אותי. 5340166
נכון שזה נשמע כקלישאה אבל יש תקופות כאלה שיכולות רק לחזק....