זהירות, פוסט משתפך
יכול להיות שהילדה שלי אובחנה לא נכון?
יכול להיות שהיא על הספקטרום?
מגיל 3 בערך שמתי לב שמשהו לא תקין (היום היא בת 7).
עברה אבחון ארוך בהתפתחות הילד בגיל 4. בסופו החליטו שהיא רק צריכה קלינאית תקשורת.
למרות שהתווכחתי שם עם הרופאה ההתפתחותית כי היא איבחנה אותה לידנו והיו הרבה דברים לא תקינים שהיא "החליקה"
בטענה ש"יש ילדים שיש להם עולם פנימי עשיר"...
החלה לדבר בגיל מאד מאוחר. משפטים קצרים רק בערך מגיל 5.5
עם בעיות שליפה. סיימה טיפול קלינאית תקשורת של שנה וחצי.
עלתה לכתה א' בבי"ס רגיל.
החלה להתנתק חברתית עוד מגן חובה. קשה למקד אותה במשהו שקשור לדיבור.
יש לה הרבה פעמים חוסר בקשר עין. היא יוצרת אך גם מאבדת עניין מהר.
רופא הילדים של מכבי שמתמחה בקשב אבחן אותה עם הפרעת קשב והמליץ על טיפול רגשי וריטלין.
איכשהו זה לא הסתדר לי (וגם הריטלין לא עזר).
אבחנו בנוסף בפרטי אצל נוירולוג בכיר.
הוא כבר טען משהו אחר. אמר שהקשב הוא שולי, שיש לה בסיס לימודי טוב אך שאל שאלות מטרידות (הראשון ששם לב): אם היא עונה דברים לא קשורים
על שאלות או לא עונה (נכון), אם היא מבינה הומור (לא).
בסוף אבחן אותה עם SCD והמליץ על טיפול חברתי להבנת סיטואציות חברתיות עם עוד ילדה או ילד במצבה.
אנחנו גרים בפריפריה ואני לא מוצאת כזה טיפול. גם לא פרטי. פשוט אין קבוצות.
מעבר לזה שאני גם לא מבינה כמה זה יעזור לה. הילדה לא מבינה סיטואציות חברתיות וסיטואציות בכלל.
היא משחקת בעיקר עם בנים.
במשך שנתיים אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהתקשרו והזמינו אותה לשחק עם חברה אחה"צ.
חבר שהיא משחקת איתו אמר לה השבוע: "אין לך חברות בנות".
היא סיפרה לי ונשבר לי הלב. שאלתי אותה איך זה גרם לה להרגיש.
היא ענתה: "בסדר כי הוא לא צודק. אמרתי לו שיש לי את X ו X ו X כחברות שלי"
זה לא חדר אליה. היא לא נעלבה כלל וזו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה.
אני מאמינה שאם ילד שם לב, הוא בטח לא היחיד.
לרוב היא משחקת לבד במסגרת הצהרון וביה"ס.
עד שאמצא טיפול, החלטתי להזמין לה בכל יום חברה אחרת וזה עובד יפה. הן משחקות ממש יפה יחד וזה מעצים אותה אבל היא באמת "אאוט" כזו.
היא לא מבינה דברים, היא לא קולטת מהסביבה, היא לא מבינה רמזים, היא לא מבינה פרצופים (הבעות). פשוט כלום.
אני לא חושבת שגם טיפול בהבנת סיטואציות חברתיות יסייע במשהו.
שלא נדבר על כך שיש לה התפרצויות כעסים על כל פיפס. לדעתי זה בגלל הקושי השפתי שלה.
אני חוששת שהיא על הספקטרום וקשה לאבחן אותה כי הבנתי שקשה לאבחן בנות.
אני חוששת שזה יילך ויחמיר ללא טיפול נכון, ללא סייעת בכתה.
היא ילדה ש"מזמינה" חרם חברתי על עצמה אפילו מבלי להתכוון.
לא משנה כמה אשקיע (והיום משקיעה את נשמתי בה) זה הכל יכול להתהפך בשניה.
בן דוד שלה אובחן על הספקטרום האוטיסטי (אחיין של בעלי) וזו היתה הגושפנקא עבורי שמשהו שונה במשפחה שלו.
הבנתי את זה במשך השנים אבל לא ידעתי באמת עד שאובחן.
אמרנו את זה גם למאבחן.
הזמן עובר מהר, או טו טו היא תסיים כתה ג' ולא תהיה לה מסגרת צהרון. אני לא רואה איך היא חוזרת לבד הביתה.
אני לא סומכת עליה בכלום. היא לא מבינה סיטואציות סביבתיות בכלל.
אני לא יודעת מה לעשות. אובדת עצות. מרגישה שנפלנו בין הכיסאות.
הבטחתי לעצמי ליישם כל מה שהמאבחן רשם בהמלצות אך אם בעוד כשנה אראה שזה לא משנה - אני לא יודעת לאיזה אבחון לקחת אותה.
יכול להיות שהילדה שלי אובחנה לא נכון?
יכול להיות שהיא על הספקטרום?
מגיל 3 בערך שמתי לב שמשהו לא תקין (היום היא בת 7).
עברה אבחון ארוך בהתפתחות הילד בגיל 4. בסופו החליטו שהיא רק צריכה קלינאית תקשורת.
למרות שהתווכחתי שם עם הרופאה ההתפתחותית כי היא איבחנה אותה לידנו והיו הרבה דברים לא תקינים שהיא "החליקה"
בטענה ש"יש ילדים שיש להם עולם פנימי עשיר"...
החלה לדבר בגיל מאד מאוחר. משפטים קצרים רק בערך מגיל 5.5
עם בעיות שליפה. סיימה טיפול קלינאית תקשורת של שנה וחצי.
עלתה לכתה א' בבי"ס רגיל.
החלה להתנתק חברתית עוד מגן חובה. קשה למקד אותה במשהו שקשור לדיבור.
יש לה הרבה פעמים חוסר בקשר עין. היא יוצרת אך גם מאבדת עניין מהר.
רופא הילדים של מכבי שמתמחה בקשב אבחן אותה עם הפרעת קשב והמליץ על טיפול רגשי וריטלין.
איכשהו זה לא הסתדר לי (וגם הריטלין לא עזר).
אבחנו בנוסף בפרטי אצל נוירולוג בכיר.
הוא כבר טען משהו אחר. אמר שהקשב הוא שולי, שיש לה בסיס לימודי טוב אך שאל שאלות מטרידות (הראשון ששם לב): אם היא עונה דברים לא קשורים
על שאלות או לא עונה (נכון), אם היא מבינה הומור (לא).
בסוף אבחן אותה עם SCD והמליץ על טיפול חברתי להבנת סיטואציות חברתיות עם עוד ילדה או ילד במצבה.
אנחנו גרים בפריפריה ואני לא מוצאת כזה טיפול. גם לא פרטי. פשוט אין קבוצות.
מעבר לזה שאני גם לא מבינה כמה זה יעזור לה. הילדה לא מבינה סיטואציות חברתיות וסיטואציות בכלל.
היא משחקת בעיקר עם בנים.
במשך שנתיים אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהתקשרו והזמינו אותה לשחק עם חברה אחה"צ.
חבר שהיא משחקת איתו אמר לה השבוע: "אין לך חברות בנות".
היא סיפרה לי ונשבר לי הלב. שאלתי אותה איך זה גרם לה להרגיש.
היא ענתה: "בסדר כי הוא לא צודק. אמרתי לו שיש לי את X ו X ו X כחברות שלי"
זה לא חדר אליה. היא לא נעלבה כלל וזו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה.
אני מאמינה שאם ילד שם לב, הוא בטח לא היחיד.
לרוב היא משחקת לבד במסגרת הצהרון וביה"ס.
עד שאמצא טיפול, החלטתי להזמין לה בכל יום חברה אחרת וזה עובד יפה. הן משחקות ממש יפה יחד וזה מעצים אותה אבל היא באמת "אאוט" כזו.
היא לא מבינה דברים, היא לא קולטת מהסביבה, היא לא מבינה רמזים, היא לא מבינה פרצופים (הבעות). פשוט כלום.
אני לא חושבת שגם טיפול בהבנת סיטואציות חברתיות יסייע במשהו.
שלא נדבר על כך שיש לה התפרצויות כעסים על כל פיפס. לדעתי זה בגלל הקושי השפתי שלה.
אני חוששת שהיא על הספקטרום וקשה לאבחן אותה כי הבנתי שקשה לאבחן בנות.
אני חוששת שזה יילך ויחמיר ללא טיפול נכון, ללא סייעת בכתה.
היא ילדה ש"מזמינה" חרם חברתי על עצמה אפילו מבלי להתכוון.
לא משנה כמה אשקיע (והיום משקיעה את נשמתי בה) זה הכל יכול להתהפך בשניה.
בן דוד שלה אובחן על הספקטרום האוטיסטי (אחיין של בעלי) וזו היתה הגושפנקא עבורי שמשהו שונה במשפחה שלו.
הבנתי את זה במשך השנים אבל לא ידעתי באמת עד שאובחן.
אמרנו את זה גם למאבחן.
הזמן עובר מהר, או טו טו היא תסיים כתה ג' ולא תהיה לה מסגרת צהרון. אני לא רואה איך היא חוזרת לבד הביתה.
אני לא סומכת עליה בכלום. היא לא מבינה סיטואציות סביבתיות בכלל.
אני לא יודעת מה לעשות. אובדת עצות. מרגישה שנפלנו בין הכיסאות.
הבטחתי לעצמי ליישם כל מה שהמאבחן רשם בהמלצות אך אם בעוד כשנה אראה שזה לא משנה - אני לא יודעת לאיזה אבחון לקחת אותה.
