למי שאין מנוי ובכל זאת רוצה לקרוא על סוציאליסטית מטומטמת
נראה שבכל דבר שג'סינדה ארדרן, ראשת ממשלת ניו זילנד, נוגעת בו היא עושה זאת נכון. מאז נבחרה לתפקיד, לפני מעט יותר משנתיים, מובילה הפוליטיקאית הצעירה מדיניות פרוגרסיבית בשילוב מרשים של מנהיגות, נחישות וצניעות. הדבר בא לידי ביטוי גם בנובמבר, אז העביר הפרלמנט בראשותה את חוק "אפס-פליטה", ולפיו ניו זילנד תגיע לנייטרליות של פליטת גזי חממה עד 2050. במפגן מנהיגות מרשים זכתה ארדרן לתמיכת כל מפלגות האופוזיציה, והחוק עבר ברוב של 119 תומכים מול מתנגד אחד. "ניו זילנד תהיה בצד הנכון של ההיסטוריה", הכריזה בגאווה לאחר שהחוק אושר.
מהלך משמעותי לא פחות שלה מתקיים בזירה הכלכלית. ארדרן הציפה שאלה ערכית במהותה: "מהי פונקציית המטרה של המדינה?". את התשובה העניקה בכותרת שניתנה לתקציב האחרון: "תקציב הרווחה והאושר" (The Wellbeing Budget), שמטרתו אינה הגדלת התוצר או עידוד הצמיחה, אלא מיקסום תחושת הרווחה של אזרחי המדינה.
ארדרן היא אחת מראשי המדינה הראשונות המעזה לאתגר את הנחת העבודה הרווחת בקרב כלכלנים ומתווי מדיניות, ולפיה אחד מיעדי הממשלה המרכזיים, אם לא החשוב שבהם, הוא הגדלת הצמיחה או התמ"ג. המנטרה "כשהעוגה תהיה גדולה יותר, כולם ירוויחו והכל יסתדר" נהפכה מכבר לסוג של "אמת" שאין לערער עליה. אקסיומה. באתר אגף תקציבים במשרד האוצר הישראלי, למשל, כתוב: "מטרת העל — הובלת מדיניות כלכלית אחראית תומכת צמיחה, למען תושבי מדינת ישראל". הקשר המשתמע ברור: צמיחה במשק תוביל לרווחה של כלל התושבים. האומנם?
ארצות הברית היא הדוגמה הטובה ביותר לכך שהנחת העבודה הזאת בעייתית, במקרה הטוב, ושגויה במקרה הרע. על פי נתוני OECD האחרונים, התמ"ג (תוצר מקומי גולמי, המוגדר כערך הכספי של כלל הסחורות והשירותים שיוצרו במדינה) של ארה"ב הוא הגבוה בעולם.
בעיה נוספת היא העיסוק האובססיבי בצמיחה הקשורה למשבר האקלים, אף שצמיחה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום היא תופעה חדשה יחסית, בת מעט יותר מ־200 שנה
אבל חרף העושר המצרפי האדיר שהמדינה הזאת מייצרת, ברור כיום שהוא אינו מתורגם לתחושת רווחה בקרב כלל תושביה. הכלכלנים עמנואל סאז וגבריאל זוקמן מביאים בספרם האחרון, "ניצחון אי-הצדק", נתונים דרמטיים, המעידים כי הנהנים המרכזיים מהצמיחה בארה"ב הם מי שמשתייכים לעשירון העליון ובמיוחד לאחוזון העליון. המצב של 90% האחרים לא השתפר בצורה משמעותית, ובמקרים רבים אף הורע.
1,541 דולר בחודש — בארה"ב, מעוז הקפיטליזם ואחת המדינות העשירות בעולם — זו כיום ההכנסה החודשית הממוצעת לנפש (18,500 דולר בשנה) בקרב 122 מיליון אמריקאים, שהם 50% מהאוכלוסיה הבוגרת. הכנסה זו דומה לשכר המינימום בישראל, שהוא כ-5,300 שקל בחודש. המצב של 40% הבאים בפירמידה — מעמד הביניים — טוב יותר, בהכנסה חודשית ממוצעת של 6,250 דולר, אך קצב העלייה השנתית בשכרם (בין השנים 1980-2019) היה 1.1% בשנה בלבד, נמוך משמעותית מקצב הצמיחה הממוצע של התמ"ג בארה"ב בשנים אלה, שהיה 2.7%.
לאן אפוא התגלגל כל העושר? סאז וזוקמן קובעים בצורה נחרצת: לאחוזון העליון, ובמידה רבה יותר לאלפיון העליון. העלייה השנתית הממוצעת בשכר של אלה המשתייכים לאחוזון העליון היתה 10% בשנה. אנשים בקבוצה זו משתכרים בממוצע 1.5 מיליון דולר בשנה ומחזיקים ב-40% לפחות מסך העושר המצרפי במדינה.
