זה אתה??

זה אתה??

אתה פה לידי, כיסא אחד ליד, אבל בעצם זה כבר לא אתה... אם זה אתה, היית מחייך אלי ונותן חיבוק, ואומר - סתם הכל היה בצחוק... לא היית יושב לידי כלכך קר ולא קשור... אז איך זה שאתה נראה כמוהו ולאיפה הוא הלך..איך רק אתה נשארת והוא ברח.. מישהו צילצל אליך והלכת לצד, פעם ראשונה שהסתרת ממני משהו.. אולי גם אני כבר לא אני? אם הייתי אני היית משתף אותי?? ועכשיו עבר כבר זמן והפסקתי לחכות לשמוע ממך, ביקשתי שלא תתקשר ולא תדבר כי אני לא רוצה לשמוע אז למה אתה לא מתקשר?!! אני מחכה ומחכה ולאט לאט מפנימה, זה נגמר לתמיד!!! אז איך הלב אומר שזה מוזר שאולי יש סיכוי שתתקשר מחר?? טוב..אז עבר עוד קצת זמן ועוד יום באופן רישמי נפגשים שוב, אין ברירה חייבים להיתקל במציאות, במקום לראות אותך מבחירה, אני צריכה לזרוק עכשיו את הכתובה, כל ההבטחות שלך היו לשוא, אתה טוען שהתכוונת כשהבטחת, אבל האם זה אכן כך?? אני מתה מפחד, איך אני אסתכל עליך? אסור לי לבכות, אסור!!! אני יודעת שנגמר, אבל זה כלכך כואב, זו אני, אני פה מולך, יודעת שתבוא בקור רוח, בדרכך, ותסיים חיים שלמים בדקה! הלוואי שהייתי מסוגלת לאטום הכל, לבוא בקור רוח ולא להיות מלאה במיליון מחשבות... הכל יצא לי מבולגן...אבל גם זה משהו....
 
זהו נגמר

חשבתי שחבל.. אבל בעצם לא.. עדיף שזה נגמר, בלי שלום שלו אבל... כנראה שהייתי צריכה לצפות שכך זה יהיה... איך שני אנשים שהיו כה קרובים, פתאום כלכך רחוקים ולא מוכרים. הוא נראה כמו זר, אבל זה כלכך מוזר... הוא עמד רחוק לפני שסיימנו באופן רישמי, לא היה בינינו שום דבר אישי, זהו, קיבלנו את התעודה, מעכשיו באופן רישמי אני בודדה, מקווה שלא לתקופה ארוכה... אבל המועקה עדיין גדולה... ברגע הפרידה איחלתי לו בהצלחה והוא הסתכל במבט מצטער ולא אמר מילה... ככה חיים ביחד הגיעו לקיצם ואפילו שלום אחד..הברה אחת.. לא זכיתי לקבל ממנו...
 
למעלה