זה הדיסק הכי טוב של שייגעצ
ושלא יגידו לכם אחרת. קראתי פה כמה ביקורות ממש טפשיות שאנשים פרסמו מכל מיני מקומונים של עיתונאים דגנרטים. אתה יודע מתי הביקורת מטומטמת כאשר כל אידיוט מזכיר שיר אחד של שייגעצ ("עושה ביד") כאילו זה מייצג את הדיסק שלו ו(לא שיש בזה משהו רע אלא פשוט ברור שהם לא שמעו בחיים את הדיסק ורק שמעו שיש שיר כזה), כשהם נסחפים לכל מיני תאורים הזויים שאלוהים יודע מאיפה הם הפליצו. הם בסך הכל מקווים שהם יכתבו משהו מספיק עקום ומספיק לא הגיוני כדי שאפשר יהיה להגיע למסקנה שאולי בעצם יש... בזה... משהו. אז זהו שלא. זה "אחלה דיסק שבעולם", שמעתי אותו מההתחלה לסוף כבר כמה פעמים. ושמעתי מספיק דיסקים בחיים שלי כדי שאם אני עושה את זה אני יודע שזה דיסק טוב. טוב מאוד. ולמה הוא טוב ? כי הוא מעניין, הוא סוחף והוא מפתיע. כבר השירים הראשונים נפתחים ברמה גבוהה. ברגע הזה חשבתי שהדיסק לא יתעלה על הדיסק הראשון - כלומר דיסק טוב אבל לא יותר מזה. לדיסק השני פחות התחברתי אבל כאן זה נפתח סביר כאמור עם "לא בא לה"... הדיסק מתפתח עם "להפסיק לאכול עוגות" שבהחלט מצדיק את העובדה שהוא השם של הדיסק - שיר מתקתק שגורם לך להתחבר לכל האלבום, שיר קצבי ואפקטים מפתיעים. האלבום כאילו מתפתל עם כביש עקלקל עם השיר השלישי שהוא מעין רכבת הרים כזו תחרות אולימפית עם פזמון פשוט כיפי שיר מעניין "להילחם במפלצות", ואז האלבוםבאמת מתחיל להפציץ : המילים הכי יפות - הסיגנל הכי טוב ברדיו כרגע בואי ונרקוד - גיטרות יוצאות מן הכלל ושיר שמרים את הנשמה למקום רוחני כמעט לחיות - שיר איטי שדווקא לא לטעמי בשלב הזה אבל ברור שצריך להיות מוערך בשביל איכותו הגבוהה כוחות הרשע - אחד השירים הטובים ביותר ששמעתי ברוק הישראלי מאז ומעולם ואני לא מגזים. למילים יש משמעויות שאני לא יודע אם כולם שמו לב. זה שיר *ענק*. יש לה - שיר שאני רואה אותו יותר כשיר מעבר. העיקר שלא מעיק. פקיד אפרורי - קשה להאמין שאפשר להתעלות על "כוחות הרשע" אבל זהו שיר שקולע בול ומתאר את מה שאיפושהו כל אחד מרגיש או כלפי עצמו או כלפי המדינה או כלפי החיים בכלל - משהו בזה נוגע והשיר כ"כ קליט ורוקנרולי קלאסי שאתה חייב לשמוע אותו בלופ. פעם ביומיים - שיר שגורם לך להרהר עד הסוף ... והסוף.... למה לא. זה אחד הדיסקים הטובים ביותר שיצאו לרוקנרול הישראלי וצריך לומר את האמת: שייגעצ לקחו את המוזיקה שלהם לרמה גבוהה יותר של מוזיקה. שני הדיסקים הקודמים פיספסו במשהו: בראשון שירים מעולים אבל עם אורך חיים מוגבל וכמעט כל השירים קצרצרים, השני לא נקלט אצלי טוב, אבל השלישי.... פעם שלישית גלידה, במקרה הזה - כן - פעם שלישית יצירת מופת !!
ושלא יגידו לכם אחרת. קראתי פה כמה ביקורות ממש טפשיות שאנשים פרסמו מכל מיני מקומונים של עיתונאים דגנרטים. אתה יודע מתי הביקורת מטומטמת כאשר כל אידיוט מזכיר שיר אחד של שייגעצ ("עושה ביד") כאילו זה מייצג את הדיסק שלו ו(לא שיש בזה משהו רע אלא פשוט ברור שהם לא שמעו בחיים את הדיסק ורק שמעו שיש שיר כזה), כשהם נסחפים לכל מיני תאורים הזויים שאלוהים יודע מאיפה הם הפליצו. הם בסך הכל מקווים שהם יכתבו משהו מספיק עקום ומספיק לא הגיוני כדי שאפשר יהיה להגיע למסקנה שאולי בעצם יש... בזה... משהו. אז זהו שלא. זה "אחלה דיסק שבעולם", שמעתי אותו מההתחלה לסוף כבר כמה פעמים. ושמעתי מספיק דיסקים בחיים שלי כדי שאם אני עושה את זה אני יודע שזה דיסק טוב. טוב מאוד. ולמה הוא טוב ? כי הוא מעניין, הוא סוחף והוא מפתיע. כבר השירים הראשונים נפתחים ברמה גבוהה. ברגע הזה חשבתי שהדיסק לא יתעלה על הדיסק הראשון - כלומר דיסק טוב אבל לא יותר מזה. לדיסק השני פחות התחברתי אבל כאן זה נפתח סביר כאמור עם "לא בא לה"... הדיסק מתפתח עם "להפסיק לאכול עוגות" שבהחלט מצדיק את העובדה שהוא השם של הדיסק - שיר מתקתק שגורם לך להתחבר לכל האלבום, שיר קצבי ואפקטים מפתיעים. האלבום כאילו מתפתל עם כביש עקלקל עם השיר השלישי שהוא מעין רכבת הרים כזו תחרות אולימפית עם פזמון פשוט כיפי שיר מעניין "להילחם במפלצות", ואז האלבוםבאמת מתחיל להפציץ : המילים הכי יפות - הסיגנל הכי טוב ברדיו כרגע בואי ונרקוד - גיטרות יוצאות מן הכלל ושיר שמרים את הנשמה למקום רוחני כמעט לחיות - שיר איטי שדווקא לא לטעמי בשלב הזה אבל ברור שצריך להיות מוערך בשביל איכותו הגבוהה כוחות הרשע - אחד השירים הטובים ביותר ששמעתי ברוק הישראלי מאז ומעולם ואני לא מגזים. למילים יש משמעויות שאני לא יודע אם כולם שמו לב. זה שיר *ענק*. יש לה - שיר שאני רואה אותו יותר כשיר מעבר. העיקר שלא מעיק. פקיד אפרורי - קשה להאמין שאפשר להתעלות על "כוחות הרשע" אבל זהו שיר שקולע בול ומתאר את מה שאיפושהו כל אחד מרגיש או כלפי עצמו או כלפי המדינה או כלפי החיים בכלל - משהו בזה נוגע והשיר כ"כ קליט ורוקנרולי קלאסי שאתה חייב לשמוע אותו בלופ. פעם ביומיים - שיר שגורם לך להרהר עד הסוף ... והסוף.... למה לא. זה אחד הדיסקים הטובים ביותר שיצאו לרוקנרול הישראלי וצריך לומר את האמת: שייגעצ לקחו את המוזיקה שלהם לרמה גבוהה יותר של מוזיקה. שני הדיסקים הקודמים פיספסו במשהו: בראשון שירים מעולים אבל עם אורך חיים מוגבל וכמעט כל השירים קצרצרים, השני לא נקלט אצלי טוב, אבל השלישי.... פעם שלישית גלידה, במקרה הזה - כן - פעם שלישית יצירת מופת !!