זה היה חילזון - טייק 2

[mishel s]

זה היה חילזון - טייק 2

אני חושב שזה נראה יותר טוב הפעם. ישר לעניין: בשעת בוקר מוקדמת המריא מפציץ B-29 המכונה "אנולה גיי" מהאי טיניין שבמערב האוקיינוס השקט. הוא נשא עמו צוות בן אחד עשר חיילים, בפיקודו של קולונל פול טיבטס, ואת הפצצה האטומית המבצעית הראשונה בתולדות ההיסטוריה, "ילד קטן". עוד דקות מספר והעיר הירושימה שביפן תיהרס כליל באמצעות פצצה אחת – הנשק בעל העוצמה הרבה ביותר שידע העולם מימיו. כל זה לא הפר את שלוות הבוקר בעיירה הקטנה סילוורלייק שבמרכז ארצות הברית. ג'ואי עמד לסיים את מסלול חלוקת העיתונים שלו, הדוור העמיס שקי דואר לרכבו, הורים מיהרו לעבודה וילדים בחופש נהנו משינה ארוכה. אבל אן סטיוארט לא יכלה להרשות לעצמה שינה ארוכה, היום היה לה "חצי יום הולדת" – היא הייתה בת שש וחצי בדיוק. היא מיהרה לקום וגילתה לשמחתה הרבה בלון צהוב קשור למשענת הכיסא בחדרה. מבטה נח לרגע על הבלון והיא מיד החליטה על תלבושת מתאימה לאותו יום, או לפחות לחצי הראשון שלו. כעבור מספר דקות היא לקחה את הבלון ורצה החוצה לחגוג את המאורע שקורה רק פעם אחת בשנה יחד עם בנם של השכנים, איאן. אין פלא שאן ואיאן הפכו לחברים הכי טובים. הם גרו בשכנות מאז שנולדו. איאן היה בן יחיד וכך גם אן. הם לא למדו יחד כיוון שהיה גדול ממנה כמעט בשנה, אבל כמעט כל יום הם בילו את כל אחר הצהריים יחדיו. הם היו טובלים באגם, מתנדנדים בנדנדות העץ ומטיילים בשדות הפרחים הפראיים. כאשר היה משעמם לו הוא היה קורא לה וכאשר היה משעמם לה היא הייתה קוראת לו. הפעם הם שיחקו בבית הקברות הישן. טל כיסה את המצבות הישנות וצל העצים היה מעודן. יחד עם הרוח הקלילה, היה זה בוקר מושלם למשחקים. הם רצו בין המצבות, קטפו פרחים וחיפשו חרקים. "אן, תראי, מצאתי חילזון!" קרא בשמחה איאן וירד על ברכיו אל מול המצבה. אן מיהרה להגיע למקום ולהתיישב לצד איאן. "זה לא חילזון, זה שבלול", היא אמרה. "מה פתאום שבלול, זה חילזון", השיב איאן וניסה להרים אותו. "אם זה חילזון", שאלה, "אז מה זה שבלול?" "את שבלול", אמר איאן ואיים לקרב את החילזון לחולצתה של אן. "איכס, די!" אן קמה בפתאומיות ואיבדה את אחיזתה בבלון הצהוב שהתרומם ועף השמיימה. "אתה שבלול!" היא צעקה בבכי ורצה הרחק מאיאן. איאן לא התכוון להעיף לה את הבלון. הוא הביט בה מתרחקת בבכי. מאוחר יותר הוא יביא לה פרח צהוב במקום הבלון הצהוב והיא תסלח לו.

 

[mishel s]

המשך

פצצת האטום, הבינו אומות העולם, יכולה להביא להרס האנושות. כשמונים אלף איש נהרגו בהירושימה בהרף עין. שישים אלף איש נוספים נהרגו בנגאסאקי. על העולם יהיה לפקח על פירוק הנשק האמריקאי ולמנוע ייצור של נשק כזה ברחבי העולם. זמן מועט לאחר סיום מלחמת העולם השניה ארצות הברית, יפן ושאר מדינות העולם חתמו על "אמנת מנהאטן", התחייבות לפרק כל נשק אטומי שברשותן ולעולם לא לייצר נשק אטומי כלשהו. עברו עשר שנים וארצות הברית נטרלה את כל פצצות האטום שלה. מדינות העולם יכלו לחיות בידיעה שהאנושות לא תוכל להימחק על ידי פצצה אחת בלבד. האשליה הזו נופצה יחד עם מיליוני חלונות זכוכית ביום בו יפן השליכה פצצות אטומיות על ניו יורק, לוס אנג'לס ווואשינגטון. יפן נטרה טינה לארצות הברית כבר עשר שנים, מאז חורבן הירושימה ונגאסאקי. מסתבר שבו בזמן שיפן חתמה על "אמנת מנהאטן", מדעניה החלו לשקוד בחשאיות על הכנת פצצה אטומית משלהם. בשעות הערב המוקדמות של אותו יום מכריע בהיסטוריה של האנושות, היום בו שלוש ערים ראשיות בארצות הברית נמחקו כליל, בילו אן ואיאן לבדם בקרבת האגם. אן ישבה על נדנדה שהשתלשלה מענף עץ חזק, נדנדה שאיאן בנה עבורה. איאן עמד מאחוריה ודאג לשמור על תנועה קלה של הנדנדה. "אני לא מבינה את האנשים שרק אחרי שלושה חודשי הכרות מתחתנים", הצהירה אן. "איך אפשר להתחתן עם מישהו שאתה לא מכיר?" איאן אחז בחבלי הנדנדה שהגיעה לעברו ושוב עזב אותם. "אם הם אוהבים אחד את השני, אז למה שלא יתחתנו?", השיב בשאלה. "אולי כי הם לא באמת מכירים?". אן המשיכה להביט בפני האגם השלווים, "ואם הם לא מכירים, איך הם יכולים להיות בטוחים שהם באמת אוהבים?" איאן חיבק את אן מאחור ונשק לה על הלחי. "את אוהבת אותי, שבלול?", שאל רטורית. "אתה יודע שכן", אמרה אן וחייכה. "ואתה שבלול", היא הוסיפה בקול ילדותי ואוהב. "ואיך את יכולה להיות בטוחה שאת מכירה אותי? כמה זמן זה מספיק זמן כדי להכיר מישהו?", שאל איאן והמשיך לנדנד את אהובתו בעדינות. "תגיד לי אתה. אחרי כל השנים האלו, כמה אני מכירה אותך?" "ממ..." המהם לעצמו איאן, "את כנראה מכירה שמונים וחמשה אחוז ממני". "מה?", הופתעה אן וניסתה לחשוב אם זה טוב או לא. "זה בסדר", אמרה בקול נעלב, "כי אתה מכיר רק חמישים אחוז ממני". "אני יודע", אמר איאן וחייך. הוא שב לחבק את אן, קירב את פיו לאוזנה ולחש "את ממש מסתורית".

 

[mishel s]

המשך

העולם נותר בהלם. "אמנת מנהאטן" הופרה. ליפנים הייתה פצצת אטום, וגרוע מכך, ליפנים לא הייתה בעיה להשתמש בה. יפן כפתה מונופול אטומי על העולם. ליפן הייתה פצצת אטום ולשאר העולם לא. יפן הפכה בין רגע למעצמה חזקה יותר מכל העולם יחדיו. מדינות העולם לא ידעו איך להתמודד עם המצב העולמי החדש. הדבר הראשון שהן עשו היה לגייס כוחות צבא. לא היה ברור עדיין מה ניתן לעשות בעזרת כוחות צבא גדולים כנגד יפן, אבל היה ברור שאי אפשר לעבור על ההפצצה בשקט. ארצות הברית, הנפגעת העיקרית מההפצצה היפנית, הפכה את השירות הצבאי לחובה עבור כל הבחורים בני שש עשרה עד עשרים וארבע. כך בפעם הראשונה הגיעו הדי מלחמה לעיירה הקטנה, סילוורלייק. בחורים צעירים נקראו לגיוס חובה בצבא ארצות הברית. חלקם התגייסו בראש מורם, עם גאווה לאומית ושאיפה להפוך לגיבור הבא. חלקם פחדו מעט, התגייסו אך ורק כיוון שחויבו. איאן תמיד רצה לצאת מגבולות העיירה שבה בילה את כל חייו ולכן לא הייתה לו בעיה להתגייס, אבל הטרידה אותו המחשבה על ריחוק מאן. הצעד הבא היה הצעד הכי הגיוני עבורו. הוא צריך לדבר עם אן. הם קבעו להיפגש על שפת האגם, ליד הנדנדה, ולצאת לטיול. אן כבר הייתה שם, נשענת על העץ ומחכה לאיאן. הייתה זו שעת ערב מאוחרת וכוכב קטן נצנץ קרוב לירח שהחליף את השמש במשמרת על הרקיע לפני מספר דקות. איאן מיהר להגיע, מחזיק בידו סלסלה גדולה. "מה יש בסלסלה?" שאלה בסקרנות אן והסיטה את שערה אל מאחורי אוזנה. "שלום גם לך, שבלול שלי", השיב איאן ונשק לה. "בסלסלה יש מצרכים לפיקניק". הוא ערך חישוב מהיר בראשו ואז הוסיף, "שמונים וחמש וחצי". "מה שמונים וחמש וחצי?" שאלה אן. "שמונים וחמש וחצי אחוז. את מכירה שמונים וחמש וחצי אחוז ממני. שאלה הבאה, בבקשה". אן אהבה את המשחק הזה. הם מצאו מקום נוח לפיקניק הלילי שלהם, פרשו את השמיכה, האירו את הסביבה בעזרת מספר נרות והוציאו את כל המטעמים מהסלסלה. אן שאלה כל שאלה שעלתה בראשה ותפקידו של איאן היה לענות בכנות, לא חשוב כמה מביכה הייתה התשובה. מדי פעם ציין איאן את מספר האחוזים המעודכן לאותו רגע. בין לבין הם לגמו מיץ תפוחים, ליקקו תותים עם קצפת ואכלו עוגיות חמאה. הם דיברו על השרות הצבאי הקרוב שלו, על סודות מהעבר ועל דברים שאף פעם לא סיפר לאף אחד. עם הזמן יותר ויותר כוכבים הצטרפו לסוד השיחה ולבסוף אף הלילה הגיע להאזין. אן לגמה מהקולה. "כמה עכשיו?" היא שאלה. "תשעים ושמונה אחוז", אמר איאן ועוגיית חמאה נפלה מידו בטעות, "ואין סיכוי שתגלי את שני האחוזים הנותרים". אן המשיכה לשאול עוד מספר שאלות, אבל במהרה נגמרו לה השאלות והאחוזים לא עלו. האחוזים לא ציינו סתם כל ידע, הם ציינו ידע אישי, סודי, שחשיפתו בפני אחרים מותירה את החושף בעמדה פגיעה, ידע שהוא חלק מרכזי בחייו של החושף. אם למשל יספר לה מה הוא מחזיק בידו הימנית באותו הרגע (עוגיה), האחוזים לא היו עולים כלל. ידו השמאלית לעומת זאת... "נכנעתי", אמרה אן. היא שילבה את ידיה מאחורי ראשה ושכבה על השמיכה, מביטה בשמיים זרועי הכוכבים. "אתה מספר לי?" איאן ניקה את ידו מפירורי עוגיה. "שני האחוזים הנותרים הם שאני... אוהב אותך". הוא שאף אוויר לנשימה עמוקה וקפץ את אגרוף ידו השמאלית. "לא נחשב, את זה אני כבר יודעת", אמרה אן והביטה באיאן שנשף את האוויר. "ואני רוצה לבקש את ידך". הוא הביט באן המופתעת והמשיך במהירות, "עכשיו כשאת מכירה אותי במאה אחוז, ההחלטה לא תהיה קשה. את גם מכירה אותי וגם...", הוא כחכך בגרונו, "אוהבת אותי". חיוך גדול נפרש על פניה של אן כאשר התרוממה וחיבקה את איאן. איאן אהב את החיבוק הזה, יותר מכל החיבוקים שאי פעם קיבל מאן. בביטחון מחודש הוא הסיר אותה מעליו והביט בעיניה ברצינות גמורה. הוא התיר את אגרוף ידו השמאלית וחשף טבעת עדינה. "אן סטיוארט, שבלול מסתורי שלי, האם תהיה לי לאישה?" אן הביטה באיאן ונתנה למתח לכרסם בו. היא ידעה שהתשובה תהיה חיובית אבל שתקה לרגע כדי להביט בפרצופו לאור הנרות והלבנה ולנצור לנצח את הרגע הזה. "בתנאי אחד", אמרה אן. ליבו של איאן כמעט נעצר. "תבטיח לי לעולם לא להוריד את המספר מתחת למאה אחוז", היא חייכה. איאן חיבק אותה ונשם לרווחה. "לעולם לא", אמר. "אני מבטיח". למרות הגידול במשאבי צבאות העולם, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינה כלכלית ופוליטית, אף לא מדינה אחת העזה להצהיר מלחמה על יפן. יפן אף היא גייסה כוחות מוגברים, אך די היה במונופול האטומי כדי לשמור על הסטטוס קוו. מדינות העולם היו במרוץ הישרדות. הראשונה שתוכל לייצר פצצת אטום תוכל להשתוות ליפן, אך יפן גייסה מרגלים בכל רחבי העולם ולא עמדה לוותר על המונופול שלה בקלות. שלוש שנים לאחר הפצצת ארצות הברית מדינות רבות איבדו תקווה וזנחו את הניסיון לייצר פצצת אטום. היה זה לאחר שפצצת אטום נוספת הוטלה על צרפת, שמאמציה לפתח פצצת אטום כמעט והניבו פרי. יותר ויותר מדינות החלו לחבור ליפנים, צעד שעלה להם בחופש אבל הסיר את איום ההפצצה הפוטנציאלית על ארצם. לארצות הברית, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות. אן פתחה את דלת המרפסת ויצאה החוצה. איאן ישב שם על ספסל מתנדנד ובהה במכוניות המועטות שחלפו על פני הרחוב. כבר כמה ימים שהוא נראה טרוד. בדרך כלל הוא משתף אותה במה שמכביד עליו, אבל הפעם הוא נמנע מכך בעקביות. "למה אתה עדיין עם מדים?", שאלה. "אני חוזר לבסיס הלילה", השיב באיטיות. "משימה מבצעית, אמרתי לך". אן נשענה על מעקה המרפסת והביטה בבעלה. "ממתי שולחים אותך למשימות מבצעיות?" "לכל דבר יש פעם ראשונה", השיב והמשיך להביט בשפת הרחוב. "אתה רוצה להגיד לי מה מטריד אותך?", שאלה אן. איאן הפנה את מבטו לאן. "אני לא יכול", השיב. אן שילבה את ידיה ונשכה את שפתה. "תראה, כבר שלושה ימים שאני מרגישה שאני לא מכירה אותך יותר. משהו קורה לך ואתה לא מספר לי", היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה "כמה אני מכירה אותך עכשיו, איאן? אתה יכול להגיד לי?" "אנחנו כבר לא ילדים, אן", השיב ברצינות. "כמה?", התעקשה אן. "תשעים ושמונה אחוזים", העריך איאן. הוא העיף מבט בשעונו וגופו רעד לחלקיק שניה. הוא צריך להיות בבסיס בעוד שעה. אן הסתובבה, הניחה ידיה על מעקה המרפסת והביטה לרחוב. "אן קריר. בואי ניכנס פנימה" הוא אמר, מנסה להחליף נושא, אבל אן לא יכלה להתעלם מהדבר הקודם שאמר. "תשעים ושמונה אחוז" היא גיחכה, "חתונה כבר עשינו. מה עכשיו? אתה רוצה להתגרש?" "יופי, אן. ממש בוגר". "אתה זוכר מה הבטחת לי כשהתארסנו?" "בטח שאני זוכר", הוא הרים מעט את קולו. "אבל דמיון לחוד ומציאות לחוד. אני לא יכול לספר לך. הדברים שמטרידים אותי כרגע סודיים יותר מדברים שרק הנשיא יודע, את צריכה להבין". הוא חיכה לתגובה ומשאיחרה להגיעה הוסיף ברוגע, "את חושבת שאני לא רוצה לספר לך? זה אוכל אותי מבפנים. אני מבטיח לספר לך ברגע שאוכל". אן הנמיכה את ראשה ועדיין לא הביטה באיאן. כאב לה שהוא לא מספר לה את אשר על לבו, הוא תמיד סיפר לה הכל. "בשלב זה אני לא חושבת שיש להבטחות שלך ערך ממשי עבורי". היא הסתובבה כאשר גבה אליו ונכנסה חזרה לבית בלי להעיף בו מבט. "אן, לא עכשיו...", קרא איאן. כמענה הוא שמע את קול דלת המרפסת נסגרת. הוא לא ידע מה לעשות, ללכת אליה או לתת לה להירגע. פרח צהוב וודאי שלא יעזור לו הפעם.

 

[mishel s]

המשך

איאן עלה לחדר השינה, לסדר לעצמו תיק ללילה. אן שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה. היא לא אמרה כלום. הוא לא אמר כלום. כשסיים את כל ההכנות לקח את התיק ויצא לחניה, נועל את הדלת אחריו. הוא זרק את התיק למכונית, התיישב ובמשך שניות ספורות הביט בחלון חדר השינה שלהם דרך שמשת המכונית. הוא לא רצה לצאת לבסיס בלי להיפרד ממנה. הוא תמיד נפרד ממנה בנשיקה לפני שהוא יוצא לבסיס. לבסוף הוא נאנח, עזב את התיק במכונית וחזר לבית. הוא עלה לחדר השינה, הביט באן הישנה והתיישב לידה בעדינות. הוא הסיט קצוות שיער מאפה ועיניה בזהירות והרגיש את נשימתה על אצבעותיו. אור הירח החמיא לתווי פניה הצעירים. המראה הנינוח שלה, הכל כך מוכר לו, השתקף בפניו. הוא ליטף בעדינות את לחייה, משתדל שלא להעיר אותה. הייתה לו הרגשה שהיא לא באמת ישנה, או כך הוא קיווה, אבל אם היא לא מסוגלת לדבר אתו אז לפחות שתרגיש אותו. הוא הביט באן ממושכות וניסה לצרוב את המראה במוחו, לספוג את עצם קיומה לתוכו וליהנות מהנוכחות המרגיעה שלה. הוא זרק מבט מהיר לשעון ידו והתרומם באיטיות. אחר כך התכופף קלות ונשק לה על מצחה. "לילה טוב שבלול", הוא לחש. הוא יצא מהחדר בצעדים שקטים וסגר את הדלת באיטיות, מונע מאור המסדרון לחדור פנימה ולהפריע את מנוחתה של אהובתו. אן פקחה את עיניה ונתנה לאור הלבנה להשתקף באישוניה הרטובים. היא חששה שדבר יגרור דבר ובמהרה היא כבר לא תכיר אותו יותר. אך העובדה שהוא לא נסע לבסיס בלי לנשק אותה לשלום הוכיחה לה שחששה לא היה במקום. היא לא הייתה צריכה לכעוס עליו, היא הבינה את זה עכשיו. היא תכין לו ארוחת בוקר מיוחדת, תתנצל בפניו וכל העניין ישכח עד מחרתיים. אן שמעה את המכונית של איאן הולכת ומתרחקת מהבית ועצמה את עיניה. למחרת בבוקר קמה אן להכין ארוחת בוקר מיוחדת. אן ואיאן היו זוג מיוחד וכזוג מיוחד הייתה להם דרך מיוחדת לסיים מריבות טיפשיות. כאשר איאן רצה לפייס את אן, הוא היה מפתיע אותה עם פרח צהוב, לא משנה מאיזה סוג. כאשר היא רצתה לפייס אותו היא הייתה מפתיעה אותו עם תותים, קצפת, מיץ תפוחים ועוגיות חמאה – השילוב שתמיד עבד עבורו. היא לא ידעה מתי הוא אמור לחזור אבל העדיפה לערוך את השולחן מוקדם כדי להיות מוכנה בכל מקרה. היא הוציאה מיץ תפוחים, הכינה קצפת משובחת ובדקה שיש מספיק עוגיות חמאה. היא תאלץ ללכת רחוק כדי לקנות מעט תותים אבל רק המחשבה על המבט שלו למראה השילוש הקדוש, על החיוך שלו וכמובן על ההתפייסות המתוקה שווה את המאמץ. מישהו דפק בדלת. אן הביטה מחלון המטבח וראתה את המכונית של איאן בחניה. היא עוד לא הספיקה לקנות תותים אבל מצאה את עצמה רצה בדילוגים שמחים לפתוח את הדלת, הוא אוהב אותה גם בלי תותים וחוץ מזה, העיקר הכוונה. "גברת אוונס?", בירר חייל חסון במדים וארשת פנים קרה. "כן", ענתה אן, מביטה בשני החיילים העומדים מולה. היא הסיטה את ראשה כדי לחפש את איאן מאחוריהם. "איפה איאן?", היא שאלה. איזה מן תעלול הוא מתכנן הפעם, היא חשבה. החייל השני הוציא מעטפה לבנה מכיסו והושיט לה אותה. ניכר היה שהמשימה לא הייתה קלה לחיילים הצעירים, במיוחד בראותם את אן פנים מול פנים. אבל בניגוד לאיאן, מהמשימה הזאת הם יחזרו חיים. "אנחנו מצטערים להודיע לך... בעלך, איאן, נהרג... בעת מילוי תפקידו". חולשה איומה תקפה את ברכיה של אן ואילולי הייתה נאחזת במעקה הייתה לבטח מתמוטטת. "המכונית..." היא מלמלה. חלק ממנה סירב להאמין שאיאן לא ישוב. חלק ממנה סירב להאמין שהיא לא תחזה במבטו לנוכח ארוחת הבוקר המיוחדת ולא תזכה בהתפייסות מתוקה. "אנחנו החזרנו אותה, גבירתי", אמר החייל החסון בשקט ותמך בה. "הוא שירת את מדינתו נאמנה", אמר החייל השני אבל לא העז להביט לאן בעיניים, "הוא היה מאוד אמיץ". החיילים ליוו את אן פנימה למטבח ועזרו לה להתיישב. "את בסדר?" הם שאלו. מבטה של אן נח על עוגיות החמאה שבמרכז השולחן. היא ראתה את פירורי העוגיות נופלים מידו של איאן. היא ראתה קצפת על קצה אפו כאשר חצי תות בולט מחיוכו חושף השיניים. היא הרגישה את הנשיקה האחרונה שלו, שוב ושוב. "לא", היא ענתה לחיילים, "אבל זה לא משהו שאתם יכולים לסדר". החיילים הלכו לבסוף ואן נשארה לבדה על כיסא במטבח. היא הניחה את ראשה בין ידיה, נשענה על השולחן הערוך וניסתה לעכל את הבשורה הרעה. איך זה יתכן שהוא איננו? הוא תמיד היה שם, מאז שהיא זוכרת את עצמה. זה לא יכול להיות. זה רק חלום והיא עדיין לא התעוררה. אבל הכאב הרגיש כל כך אמיתי, הדמעות המתגנבות על פניה כל כך מציאותיות. היא ניגבה את עיניה והביטה במעטפה הלבנה שהונחה על השולחן, בין צלחת עוגיות החמאה לכוס מיץ התפוחים של איאן. אן יקירה. אני מצטער. אן רצתה להתעורר. היא רצתה להתעורר, להשליך יד הצידה ולפגוע באיאן. אחרת היא לא תוכל לעמוד בזה. אף פעם לא הייתי טוב במילים, אבל הייתי חייב לכתוב לך כמה מילים אחרונות. עברו רק כמה דקות מהפעם האחרונה שראיתי אותך, אבל זה מרגיש כמו שנים. זה מרגיש כמו שנים מכיוון שאני אוהב אותך כל כך. אפילו הדף עצמו היה כל כך אמיתי. חלק ממנה עדיין סירב להאמין, אבל היא נשברה והתחילה לבכות בשקט. היא לא יכלה להמשיך לקרוא את זה. לפחות לא באותו זמן. היא רצתה כתף להישען עליה, היא רצתה את הכתף של איאן. בשיחתנו האחרונה כעסת עלי. כעסת עלי כי הסתרתי ממך שני אחוזים. לא ידעתי מה להגיד אז, אבל היה לי זמן לחשוב על זה ומצאתי את המילים. אמנם את מכירה אותי רק בתשעים ושמונה אחוזים, אבל את יודעת בוודאות שאני אוהב אותך בכל מאת האחוזים, וזה כל מה שחשוב. למה הוא תמיד חייב להיות צודק? למה היא צריכה להיות הילדותית? היא כעסה עליו, כעסה עליו על שלא סיפר לה על שני האחוזים, כעסה עליו על שלא סיפר לה שהוא עלול לא לחזור מהמשימה, כעסה עליו על שהיה הבוגר מביניהם, כעסה עליו על שהספיק להיפרד ממנה בעוד היא מתעלמת ממנו אבל בעיקר כעסה בתקווה שהכעס יחליף את הכאב והדמעות יפסיקו לרדת. אני מכיר אותך. אני יודע שאת אוהבת אותי מאוד. הייתי רוצה לנחם אותך, אבל אני לא יכול. אני רק מקווה שמילים האלו יצליחו להסיר מעט מסבלך. זאת הפעם השניה שהיא עוזבת את המכתב על השולחן. הוא מת בגללה, היא חשבה. המילים האלו לא מגיעות לה. אם לא הייתה כועסת עליו שלא לצורך הוא לא היה מוטרד מהעניין, דעתו לא הייתה מוסחת בזמן המשימה ואולי דברים היו קורים אחרת. היא לא חשבה. הוא אהב אותה ולכן הוא איננו. הוא אהב אותה והיא בתמורה הכאיבה לו, כעסה עליו, התעלמה ממנו... הרגה אותו. המחשבות הדהדו במוחה ולא נתנו לה מנוח. מה אם הייתה אומרת כך ומה היה קורה אילו לא עשתה כך וכך. מבטה חלף על פני השולחן הערוך ובהתקף פתאומי היא דחפה את צלחת העוגיות הצידה בכוח, העיפה את כוס מיץ התפוחים וחבטה בשולחן בחוסר אונים. בעוד הצלחת מתנפצת על הקיר וכוס המיץ נשברת על הרצפה נפשה של אן נמשכה לכל עבר והתאמצה כדי לא לקרוס. אן נכנעה לפרץ הדמעות. זה לא היה חלום, זה היה סיוט. הדמעות טשטשו את עיניה והכתימו את המכתב. היא עצרה את עצמה והחלה לנגב את פניה בעזרת שולי שרוולה. הייתי חייב לצאת למשימה, אם לא למען עתיד העולם, למען עתיד בננו. אן צחקקה ובכתה בו זמנית. איאן תמיד היה אופטימי מטבעו. כבר כמה חודשים שאן מנסה להיכנס להריון. הם מאוד רצו ילד או ילדה קטנה ואפילו בחרו כבר שמות אפשריים. אבל אן עדיין לא נכנסה להריון. היא קיפלה את המכתב והניחה אותו על השולחן. את שארית היום היא העבירה במיטה. היא ניסתה להירדם, היא ניסתה להתעורר, אבל כל פעם שירדה למטבח שוב ראתה את שברי הזכוכית על הרצפה, הריחה את מיץ התפוחים וראתה את המכתב על השולחן.

 

[mishel s]

סוף

ההלוויה התנהלה בשקט מטריד. כולם היו סקרנים לגבי נסיבות המוות, אבל אף אחד לא העז לשאול. אן עצמה לא ידעה את הפרטים, אבל אלו לא היו חשובים לה. הוא עזב אותה לתמיד, את זה לפחות היא ידעה. הדבר האחרון שאמרה לו נאמר בכעס אי רציונלי והדבר האחרון שהוא אמר לה נאמר באהבה. אן שמרה על ארשת פנים קרה, אך הייתה זאת קליפה דקה שכן כולם ראו את סערת הרגשות המתחוללת בתוכה. בסיום ההלוויה חזרה אן לבית ריק. היא חלפה ברגל בקרבת המכונית של איאן. היא לא הייתה מוכנה לנהוג בה עדיין, ועלתה במדרגות לדלת הכניסה. אן נכנסה לבית וסגרה מאחוריה את הדלת. האוויר בבית היה קר. אוויר של בית ריק ושקט. בפעם הראשונה היא קלטה את משמעות האירועים האחרונים. היא נותרה לבדה. השותף שלה במשך רוב ימי חייה הלך ולא יחזור. סדר היום שלה כבר לא יהיה אותו דבר. לא יהיה לה את מי לנשק בבוקר, לא יהיה לה את מי לחבק בערב. לא יהיה מי שיקשיב לה, באמת יקשיב לה, ולא יהיה מי שיבין אותה. אבל חשוב מכל, לא יהיה מי שיאהב אותה והיא תאהב אותו. אנשים רבים הגיעו במשך הימים הבאים לנחם את אן, אבל אף אחד מהם לא ממש נגע בה, חוץ מסבתה שגם איבדה את בעלה בגיל מוקדם יחסית. היה מוזר לאן שאיאן לא נמצא. היא רצתה לדבר עמו. היא ראתה את סבתה, אנה, מבקרת בקברי יקיריה בכל זמן פנוי ומדברת אליהם. "אני צריכה לחדש את הקשר ", נהגה הסבתא לצחוק, "במהרה אפגוש אותם ואני שונאת שתיקות מביכות". אך לאיאן לא היה קבר, או כך לפחות טענו הגורמים הצבאיים שהיו עמה בקשר. היא לא יכלה לשפוך את ליבה על קברו. שבועיים עברו ואן הופתעה לגלות שהיא בהריון. כבר כמה חודשים הא ניסתה להיכנס להריון אך ללא הצלחה וכעת, כאשר חשבה שאין לה אף אחד בעולם הזה, בישר לה הרופא שהיא בהריון. היא חששה מעט, אך במהרה קיבלה באהבה את המחליף שנתן לה איאן. היא תאהב את התינוק והתינוק יאהב אותה. היא לא תהיה לבד יותר. כמה חודשים מאוחר יותר אן נכנסה לחצר ביתה של סבתה אנה עם בטן תפוחה קלות. אנה בדיוק עמדה על מפתן הדלת, נעזרת במקל הליכה ואוחזת פרח צהוב צנוע. היא בדיוק יצאה החוצה. "שלום סבתא". "אן, יקירתי, באת לבקר אותי, איזו חמודה. אני צריכה לבקר אותך בימים אלו ולא ההפך". היא יצאה החוצה וחיבקה קלות את אן, בלי לעזוב את מקל ההליכה שלה. "בדיוק הייתי בדרכי לבקר את אבי, התואילי להצטרף אלי?" "ודאי, סבתא, לא יזיק לי טיול רגלי", השיבה אן. הן צעדו לאורך הרחוב הראשי בסילוורלייק. אן סיפרה לסבתה אודות המכתב והערב שקדם למסירתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא מספרת למישהו על הדברים האלו. כל מה שאן רצתה זה לספר למישהו, מישהו שיבין. אנה הבינה ויכלה לנחם את אן טוב יותר מכל אחד אחר. הן המשיכו ללכת לכיוון בית הקברות הישן, שם טמון אבי סבתה של אן. "דבר אחד אני לא מבינה", אמרה אן, "איך יכול היה איאן לדעת על הריוני אם אני בעצמי לא ידעתי? ואיך הוא ידע שיהיה לנו דווקא בן?". "אולי אם רק קיווה חזק מספיק ורצה מספיק חזק, הדבר קרה", אמרה אנה וחייכה. היא נעצרה, נשענה על מקל ההליכה שלה והוסיפה, "לא כל הדברים בעולם נועדו להבנה, אן. עד היום, למשל, אינני מבינה את מה שחרט אבי על קברו". "מה זאת אומרת?", שאלה אן. אנה המשיכה ללכת, בית הקברות הישן היה בטווח מטרים ספורים מהן. "רוב המצבות בבית הקברות הזה הוכנו על ידי אבי, הידעת? זה היה מקצועו. לקראת סוף ימיו הכין מצבה מיוחדת – המצבה של עצמו. ואני אף פעם לא הבנתי מה המשמעות של הכתובת שחרט על מצבתו", היא נעצרה שוב, מאמצת את זיכרונה. "'שיבולת שני אחוז' כמדומני...אוייש", היא צחקקה, "זכרוני אינו כתמול שילשום. הנקודה היא שלא תמיד אפשר להבין הכל ואף יתכן שבעלך רק ניחש". "או", קראה אנה לאחר שיטוט קל במסדרונות בית הקברות, "הנה קבר אימי ומיד לאחריו קבר אבי". אן הרימה עיניה לאחר ששמעה קול בכי מרוחק. בשדה הירוק לצד בית הקברות היא הבחינה בבלון צהוב הנישא מעלה באוויר. מתחתיו ילדה קטנה, לבדה, בוכה. "הנה זה", אמרה אנה שהתכופפה לעבר מצבת קבר אביה. היא הניחה את הפרח הצהוב למרגלות המצבה ואימצה את עיניה כדי לקרוא את החריטות. "שבלול, אלו הם שני האחוזים הנותרים", אמרה והנידה בראשה. "לא מובן לי בכלל".

 

[Yuli Gama]

תגובה על הסיפור

(עדיף מאוחר מאשר בכלל לא, מקווה אני לא אגיד שאהבתי ושאר הפירות, אמרתי את זה פעם שעברה. שינית דברים, רובם לטובה (במיוחד החלק שלו מול אן במיטה) ועכשיו לבעיות. לא, לא קונה את התגובה שלה לחילים. סליחה. חצי ממנה אמיתית, אבל ברובה הרגשתי כאילו התבססת על כל סרט דרמה שיצא לך לראות. אנשים, במציאות, לא מגיבים כך, במעשים כן, אבל במילים, בקושי. דוגמאות: (אני יעבור על חלק מהסצנה, ויעיר תוך כדי, אם אתה לא מסכים עם משהו, תגיד החלק שהיא רצה לדלת, רואה אותם, ומחפשת את איאן - מצויין (אפילו צמרמורת) (לא חדש, אבל עושה את שלו מצויין) "החייל השני הוציא מעטפה לבנה מכיסו והושיט לה אותה. ניכר היה שהמשימה לא הייתה קלה לחיילים הצעירים, במיוחד בראותם את אן פנים מול פנים. - תראה שלא נוח להם, אל תספר. " אבל בניגוד לאיאן, מהמשימה הזאת הם יחזרו חיים"" -קלישא. "חולשה איומה תקפה את ברכיה של אן ואילולי הייתה נאחזת במעקה הייתה לבטח מתמוטטת" - *תראה אל תספר. * ברגע שהיא מתגיבה פיסית, היא מקבלת את הבשורה, התגובה לא בא מידית. תגובה רגשית כן, הגוף קולט אחר כך. " "המכונית..." היא מלמלה. חלק ממנה סירב להאמין שאיאן לא ישוב. חלק ממנה סירב להאמין שהיא לא תחזה במבטו לנוכח ארוחת הבוקר המיוחדת ולא תזכה בהתפייסות מתוקה." * "המכונית" - מצויין, שוב הכחשה, חוסר איכול. *כל השאר אתה מספר לנו במילים. המילה היחידה שלה, המילה חסרת האמונה, אמרה את כל מה שכתבת בהמשך המשפט. (מילה אחת ש"מראה" החליפה לך כאן 23 מילים, והפכה אותם למיותרים) ""הוא שירת את מדינתו נאמנה", אמר החייל השני אבל לא העז להביט לאן בעיניים, "הוא היה מאוד אמיץ". - *זה משפט תירוץ. משפט שבאמת אומרים אותו (לא בדיוק אותו אבל דברים בסיגנון) אבל לא ממש אכפת לאנשים ממנו. לה זה לא עוזר, והחייל שאומר את העידוד הריק צריך להיות מודע לכך. (כלומר, כן הוא אומר זאת, אבל האם הוא ממש מאמין שזה יעודד אותה?) "מבטה של אן נח על עוגיות החמאה שבמרכז השולחן. היא ראתה את פירורי העוגיות נופלים מידו של איאן. היא ראתה קצפת על קצה אפו כאשר חצי תות בולט מחיוכו חושף השיניים. היא הרגישה את הנשיקה האחרונה שלו, שוב ושוב." מצויין, פשוט מצויין. הוא גורם לכל המשפטים שבהם אתה מספר ולא מראה להיראות חיוורים. יש : "היא חשבה עליו" (<- לספר) ויש את המשפט הזה. ההרגשה שונה לחלוטין. "לא", היא ענתה לחיילים, "אבל זה לא משהו שאתם יכולים לסדר" - עשרות של סרטי וספרי דרמה. רובם גרועים. כואב לה, ממש כואב לה, אבל זה לא נותן לה תירוץ לדבר בקלישאות. זהו בינתים בקשר לדרמה. בקרש לסבתא. "אבי", "אבי" ,"אבי". לקח לי כמה פעמים שהיא מזכירה אותו, כדי להבין שזה לא שם אבא שלה, אבא שלי. אם אישה מבוגרת הולכת לבקר את הקבר, גם אין שום סיבה שלא תגיד אני הולכת לבקר את אבא היום, למשל. אוקי, ואני אגיד זאת שוב למרות הכל. אהבתי את הסיפור. מחכה לשיכתובים ולחלקי ההמשך

 

[mishel s]

הייתי חייב להגיד רק דבר אחד

מילה אחת ש"מראה" החליפה לך כאן 23 מילים, והפכה אותם למיותרים. אני לא מאמין שספרת... אני לא מאמין שאני ספרתי כדי לבדוק אם ספרת...

 

[Yuli Gama]

../images/Emo6.gif

 

[other side of life]

בגיל 16?

מתחתנים?!

 

[mishel s]

הכוונה שלי הייתה בגיל 19

אבל עכשיו כשבררתי מחדש ראיתי שזה אכן גיל 16. אבל זאת לא בעיה, פשוט להוסיף שלוש שנים לזמן בין סיום מלחמת העולם השניה לבין ההפצצה על ארצות הברית. לא בעיה בכלל. תודה על ההערה.

 

[Yuli Gama]

למה לא

אם זה חוקי, זה בסדר. באמת, זה אפילו דיי מקובל ברוב העולם. יותר מזה, מכיוון שהסיפור מתרחש בשנות ה 40-50 זה נותן לו צוויון תקופה מסויים.

 

[mishel s]

וידוי

אני טעיתי, את צדקת. בשרשור של הגרסה הראשונה דיברת על הסמים ועל שנות השישים ואני טענתי שהסיפור בכלל מתרחש בשנות הארבעים אבל זה היה כי שכחתי שההפצצה על הירושימה הייתה במלחמת העולם השניה ולא בראשונה. מכאן שהסיפור הזה מתרחש בשנת 58. אז את היית יותר קרובה. וחץ מזה, תודה רבה רבה רבה (על משקל "אבי" "אבי" "אבי") על ההערות בהודעה הקודמת שלך בשרשור הזה. אני מקבל את כולן ואעבוד על זה. בנוסף, אני שולח לך משהו במסר.

 

[murmur]

שנות ה40'...

 

[murmur]

סיפור האהבה יותר טוב וכך גם האבל

אבל, הם מדברים בשפה מליצית אבל יש את שגיאת התחביר המועדפת עליי "שניים וחצי אחוז" אם כבר שםה מליצית, למה לא "שני אחוזים וחצי"? חסרה לך פניה "אן קריר. בואי ניכנס פנימה" צ"ל: "אן, קריר. בואי נכנס פנימה" ואת הקטע עם המכתב יהיה הרבה יותר קל לקרוא אם כל חלק שהוא של המכתב יהיה מצוטט וקטעי הפעולה של אן לא יהיו. נורא אהבתי את השלבים של האבל, העברת אותם טוב מאוד. זה טוב כחלק ראשון בנובלה (נובלה בת שלושה חלקים, אבל עדיין, כל סיפור כשלעצמו לא אומר הרבה)

 

[mishel s]

אם כך

אני עכשיו חייב לכתוב את שני החלקים האחרים , למרות שאני עדיין חושב שהסיפוא הזה יכול לעמוד בפני עצמו. אני מקבל את כל ההערות שלך ורק אגיד שטקסט מהמכתב היה אמור להיות באיטליקס אבל שכחתי להוסיף את הטאגים בהוגעה כדי להפוך את זה לאיטליקס. (אצלי בוורד זה איטליקס). תודה, בסוף עוד יצא ממני כותב .

 

[murmur]

אין טאגים לאיטליקס יש רק לבולד

איך הסיפור יכול עמוד בפני עצמו? אנו לא יודעים מהם 2%, למה ואין הם הגיעו למצבה, שעל זה נבנה כל המד"ב בסיפור, אחרת זה סתם סיפור על אהבה ואבדה שיש ברקע מלחמה ללא שום קשר לעלילה

 

[mishel s]

קטנוניות של ילד רכושני(אני כמובן)

אחרת זה סתם סיפור על אהבה ואבדה שיש ברקע מלחמה ללא שום קשר לעלילה זה עדיין סיפור העומד בפני עצמו, לא סיפור מד"ב, ואולי אפילו "סתם סיפור", אבל עדיין סיפור בפני עצמו. שכחתי לרגע שאני בפורום כותבי מד"ב, אז סלח לי על הקטנוניות, אבל אני עדיין מתכוון להשלים אותו עם עוד שני סיפורים כמובן! ואז כולנו נהיה מרוצים.

 

[murmur]

אם זה יכול היה להיות סיפור בפני

עצמו צריך להוריד את המלחמה ואת הסוף... ואז זה באמת סיפור ואחד חמוד.. אך בנאלי למדי... אכן נהיה מראוצים כשיהיו שלושת החלקים מוכנים

 

[cwen]

פעם ראשונה שאני קוראת את זה

זה בהחלט נחמד, גם אם נסחב קצת יותר מדי. הסוף בכלל לא מובן. האם הוא חזר בזמן? אם כן, האם הוא אבא של סבתא של אן? אם הוא חזר בזמן - ההגיון אומר שזה למטרת שכנוע ארה"ב שלא תחתום על האמנה - אבל אז יש כאן קצת פרדוקס הסבא. אם ארה"ב לא חתמה הרי שההיסטוריה היא זו המוכרת לנו, ואז אין צורך שהוא בכלל יסע לעבר. מה שחמור יותר הוא שאין בכלל תשובות לכך, וברגע שאין תשובות לכך כל המלחמה הופכת ל"סתם" כזו, והיא חסרת כל משמעות לסיפור. נדמה לי שכבר כתבו את זה מעלי. הייתי מצפה בכל זאת לכמה רמזים על שינוי ההיסטוריה לאחר העלמותו של איאן. פה נכנס שוב פרדוקס הסבא. אם הוא אבא של סבתא של אן, ההיסטוריה כבר היתה אמורה להיות שונה (אחרת היא לא היתה נולדת - מבחינה גנטית). עדיף היה לדעתי שהיא תמצא את המצבה ליד המצבה של הסבא. זה היה פותר לפחות את העניין הזה. בקיצור, צריך להקדיש קצת יותר מחשבה על הצד המד"בי ועל ההגיון הפנימי של הסיפור. חוץ מזה, בהחלט סיפור נחמד. הפאנצ' ליין יוצא מאוד חמוד - גם אם צפוי מאוד - אבל חסרה ההכנה אליו.

 

[mishel s]

תודה על השקעת הזמן

זהו בעצם שכתוב של סיפור שכבר פרסמתי פה, לכן כנראה שכחתי לציין את העובדה שהסיפור הזה לא מגיע לבדו. הוא מגיע בחבילה של שלושה סיפורים שמסבירים אחד את השני. הסיפור הראשון (זה שקראת עכשיו) התמקד בצד של אן ולגן לא מוסבר בו שום דבר לגבי מה איאן עשה וכל השאר. הסיפור השני מתמקד יותר במה שאיאן עושה. אם תרצי, תוכלי לקרוא גרסה ראשונה לסיפור השני שכבר פרסמתי פה (עסק חמקמק - קישור למטה). קיבלתי עליו מלא הערות טובות ואני כרגע חושב על דרכים לשפר אותו. לגבי נסחב יותר מדי - אווץ'. דווקא שיכתבתי אותו קצת ארוך יותר בגלל שבגרסה הראשונה קפצתי מעל התגובה של אן להודעת החיילים ואמרו לי שזה לא אמין וצריך להראות את זה. הסוף לא מובן - תודה, זה בדיוק מה שרציתי. כלומר, ךא רציתי שזה לא יהיה מובן, רציתי שהקורא יבין שמדובר במשהו שקשור למסע בזמן, ואולי יחשוד שאיאן הוא אב סבתה של אן אבל לא ידע חוץ מזה כלום. למה? זה מעורר הרבה שאלות ומחשבות כמו שתארת בהודעתך. וזה יגרום לקורא, אני מקווה, להמשיך ולקרוא את הסיפור השני. חוץ מזה שהסיפור הזה הוא מנקודת מבט של אן ולכן לא יכולתי להסביר על הדברים האלה. אני מודה שדווקא לא חשבתי על זה שהוא ילך לעבר לשכנע את ארה"ב לא לחתום על האמנה, אבל כנראה פשוט בגלל שזה באמת לא יעשה כלום. עכשיו לדבר שהכי הפריע לי בהודעתך:

הפאנצ' ליין יוצא מאוד חמוד - גם אם צפוי מאוד - אבל חסרה ההכנה אליו. מה זאת אומרת חסרה הכנה לפאנצ'ליין? ואיך זה יתכן שמצד אחד חסרה הכנה ומצד שני הוא צפוי?