זה היה לפני 7 שנים אך כאילו אתמול..
לאחר שנה של טיפולים נכנסתי להיריון שהסתיים בהפלה טבעית שככל הנראה הייתה תוצאה של היריון כימי.... ההתמודדות הייתה קשה אבל המשכנו הלאה, הצלחתי לראות את הפן החיובי בכך שנכנסתי להיריון....חזרנו לטיפולים עברה חצי שנה נוספת והיריון נוסף. הפעם היינו זהירים ולא סיפרנו לאף אחד. חיכינו לשבוע 7 ראינו דופק, חזרנו נלהבים וסיפרנו להורים שלי. הכל נמשך כרגיל בשבוע 11 היה לי תור נוסף לאולטראסאונד. אמרתי לבעלי שאלך לבד, כי הרי הכל בסדר.... ישבתי בחדר ההמתנה של המכון והפקידה אומרת לחברתה:"מה זה היום, כל התוצאות פתולוגיות.." נכנסתי לטכנאי/רופא והוא בודק ואומר לי-אין דופק.... העובר הפסיק להתפתח בערך בשבוע 9. אין לי מושג איך הגעתי הבייתה, אני זוכרת רק את שיחת הטלפון ההיסטרית לבעלי למשרד. בכיתי באותו ערב כמו שלא בכיתי מעולם, בכיתי על החלום שהתגשם ועל שיברו, על האופטימיות שהתנפצה ועלי ועל בעלי ועל כולם. הלכנו בערב לרופא באופן פרטי. גם הוא לא ראה דופק. למחרת הלכנו לגרידה. לאחר הגרידה השכיבו אותי בביה´ח בחדר של שמירת היריון. שכבתי מתאוששת ולידי אישה בחודש ה-9 עם ירידת מים ולידי מישהי בחודש שמיני עם צירים....עד היום אני יכולה לשחזר את התחושות שלי כאילו זה היה רק אתמול. מאז נולדו לי 3 ילדים (תאומים בשבוע 31 ותינוקת בשבוע 40), אבל הרגעים האלה חרותים אצלי עד היום. מאז לא הלכתי לשום אולטראסאונד לבד ! אלא רק פעם אחת בחודש תשיעי כשהלכתי כל יומיים לביקורת בביה´ח (עקב היסטריה מוגזמת. עד לשבוע 12 לא האמנתי שאני בהיריון ולא סיפרתי לאף אחד. ולמען האמת עד שלא ראיתי את תינוקי בידים לא האמנתי באמת שיצא מההיריון הזה תינוק. הזמן מפצה על מה שנלקח אך אני לא שוכחת את תהומות העצב והיאוש שבהם הייתי.
לאחר שנה של טיפולים נכנסתי להיריון שהסתיים בהפלה טבעית שככל הנראה הייתה תוצאה של היריון כימי.... ההתמודדות הייתה קשה אבל המשכנו הלאה, הצלחתי לראות את הפן החיובי בכך שנכנסתי להיריון....חזרנו לטיפולים עברה חצי שנה נוספת והיריון נוסף. הפעם היינו זהירים ולא סיפרנו לאף אחד. חיכינו לשבוע 7 ראינו דופק, חזרנו נלהבים וסיפרנו להורים שלי. הכל נמשך כרגיל בשבוע 11 היה לי תור נוסף לאולטראסאונד. אמרתי לבעלי שאלך לבד, כי הרי הכל בסדר.... ישבתי בחדר ההמתנה של המכון והפקידה אומרת לחברתה:"מה זה היום, כל התוצאות פתולוגיות.." נכנסתי לטכנאי/רופא והוא בודק ואומר לי-אין דופק.... העובר הפסיק להתפתח בערך בשבוע 9. אין לי מושג איך הגעתי הבייתה, אני זוכרת רק את שיחת הטלפון ההיסטרית לבעלי למשרד. בכיתי באותו ערב כמו שלא בכיתי מעולם, בכיתי על החלום שהתגשם ועל שיברו, על האופטימיות שהתנפצה ועלי ועל בעלי ועל כולם. הלכנו בערב לרופא באופן פרטי. גם הוא לא ראה דופק. למחרת הלכנו לגרידה. לאחר הגרידה השכיבו אותי בביה´ח בחדר של שמירת היריון. שכבתי מתאוששת ולידי אישה בחודש ה-9 עם ירידת מים ולידי מישהי בחודש שמיני עם צירים....עד היום אני יכולה לשחזר את התחושות שלי כאילו זה היה רק אתמול. מאז נולדו לי 3 ילדים (תאומים בשבוע 31 ותינוקת בשבוע 40), אבל הרגעים האלה חרותים אצלי עד היום. מאז לא הלכתי לשום אולטראסאונד לבד ! אלא רק פעם אחת בחודש תשיעי כשהלכתי כל יומיים לביקורת בביה´ח (עקב היסטריה מוגזמת. עד לשבוע 12 לא האמנתי שאני בהיריון ולא סיפרתי לאף אחד. ולמען האמת עד שלא ראיתי את תינוקי בידים לא האמנתי באמת שיצא מההיריון הזה תינוק. הזמן מפצה על מה שנלקח אך אני לא שוכחת את תהומות העצב והיאוש שבהם הייתי.
