זה חוזר אליי.. הפחד, החוסר אונים..
הוא התאבד לפני 3 שנים.. והוא כ"כ חסר לי.
אתמול יצא לי לשמוע את השיר שסיים את המכתב הזה.. "אם מתים רק יכלו לדבר מה היית אומר, היית צועק לכולם תסתכלו זהו סוף העולם"(א.גפן)- מצטער, סוף העולם שלי הגיע, חייב ללכת אחריו... אייל
חלמתי עליו חלום צלול אתמול, חלום שהייתי בטוחה שאמיתי, ששלטתי בכל מה שקורה בו, זה היה כ"כ אמיתי, כל כך אייל
החלומות הצלולים חזרו אחרי הרבה זמן ללא כל חלום כזה. זה אומר משהו.. [אחרי תקופה של נקיון נפשי כזה מההילות, החזיונות והמחשבות השונות, זה התנקה קצת יחד עם זה, אבל אני טבעית כמו שנאמר לי והחלומות הצלולים חוזרים לבד..] אני כ"כ מתגעגעת אליו. כ"כ מתגעגעת למבט שלו ולחיבוק שלו. לשבת איתו ולשמוע שירים של אביב גפן, ללכת להופעה ביחד ולחזור ללא קול לפנות בוקר אחרי טיול על חוף הים.. הידיד הכי טוב שלי, החבר הכי טוב של רועיקי הלך לו.. ברח לנו לעולם שלו.. "תברח לחלום..." את המכתב שלו אני זוכרת מילה במילה בע"פ, וזה אחרי פעם אחת שקראתי אותו ביום שהוא תלה את עצמו. וואי יש לי צמרמורת רק לכתוב את זה
אני לא אשכח בחיים את המראה שלו תלוי שם, למה הייתי חייבת לראות את זה
תמונה שלא תצא לי מהראש לעולמים...
כואב לי.. כואב מאוד. ואם לא מספיק זה, "החבר הכי טוב גוסס לו בין הידיים..." אם יקרה משהו לרועיקי אני לא יודעת מה אעשה. אני לא אחיה בלעדיו.. הוא נלחם במחלה, חי את החיים כמו שרק הוא יכול.. ובכל זאת, בכל פעם שאני מדברת איתו ו/או פוגשת אותו אני מפחדת שזו הפעם האחרונה...
למה העולם כ"כ אכזר
אני צריכה חיבוק.. אני צריכה אותם פה איתי.. רועי בחו"ל(עבודה) ואייל.. אייל במקום אחר..
הוא התאבד לפני 3 שנים.. והוא כ"כ חסר לי.
