זה חוזר וזה כואב יותר

[אילנית100 המקורית]

זה חוזר וזה כואב יותר

זה קרה לפני 17 שנה, זה נמשך 4 שנים. זו היתה התעללות מינית ונפשית שהרסה כל דבר טוב שהיה לי. זה התחיל בגיל מאוד צעיר, הייתי ילדה גם בגופי וגם בנפשי, רק בת כמעט 13 שהוא הגיע לגור בשכנות ופילח את נשמתי. זה נגמר לאחר סבל רב, לאחר שהתחלתי להבין, ואזרתי מעט כח ואומץ. ועכשיו - עכשיו זה חוזר ומכה שוב, המחשבות, הזכרונות, העצבים, הסיוטים בלילה והתיסכול, במיוחד על כך שהוא לא שילם, שהוא יצא מזה ללא פגע. וזו בעיה - גם אז בגלל כך כך הרבה סיבות לא פעלתי, והיום אני בכלל במקום אחר, אני אימא לשני ילדים מקסימים ובעל טוב, והמשפחה מסביב שרובה הגדול כמובן לא יודע, והתגובות של הסביבה, זה כל כך קשה, ההחלטה היא כל כך קשה. וזה מתסכל כל כך, הוא צריך לשלם על הסבל הזה שלא נגמר, על הסיוטים, המחשבות והאנרגיות הרבות כל כך שאני מבזבזת ללא שליטה. אני צריכה עזרה, אני רוצה לשכוח, אין לי עם מי לדבר על כך, אני ובעלי שכל כך עזר לי לצאת מכל העסק הזה לא דיברנו על כך שנים, הוא בטח חושב ששכחתי, שהכל בסדר עכשיו, ואין לי את הלב לנפץ לו את זה. אני מרגישה כל כך אבודה, כל כך לבד, ויש לי כך הרבה היום, כל כך הרבה להפסיד.

 

[צוות מקום]

חבל שזה קרה, אבל

זה קרה. ועם זה אי אפשר להתווכח. דברים מהעבר שבים ורודפים אותנו, אם הם לא פתורים, אם משהו לא סגור בתוכנו ועכשיו הגיע הרגע שהפצע הישן דורש את התייחסותך. הסיוטים מגיעים בגלל שהזיכרונות עדיין יושבים שם בצורה שאינה מאפשרת לשים אותם מאחוריך. יש דרכים לעבוד באמצעות טיפול על הזיכרונות האלה, אם את רוצה, את יכולה לקרוא על זה כאן. מעבר לפתרונות הטיפוליים, יש לבני אדם תבונה רבה המכוונת אותם אל דרכים להתגברות ולהתחזקות, גם ללא עזרה מקצועית, דרכים שיכולות לעזור לך ברמות אחרות מאלו של טיפול. מה נראה לך שעוזר לך, ברמה של מה שנגיש לך היום? מה מקל על הכאב, גורם לך להרגיש שאת מתמודדת (לא על ידי בריחה) עם העבר?

 

[אילנית100 המקורית]

קודם כל תודה.

תודה על התשובה המהירה. את האתר המדהים שלכם קראתי אין ספור פעמים, וזה לקח זמן עד שהיה לי את הכח הנפשי לקחת צעד קדימה ולכתוב לכם. חשוב שתדעו שאתם עוזרים מאוד, מרגיעים לזמן מה, וגם נותנים הסברים לדברים "שחשבנו שידענו", אז שוב:תבורכו. זה נכון שהדברים אצלי לא פתורים, הם לא היו וגם לא יהיו עד שכנראה אתפוס את האומץ לעשות משהו, למרות הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי ולמרות תמיכתו של בעלי, אז שעוד היינו חברים והכל היה טרי מאוד, ולמרות חיפוש, עיון וקריאת חומר רב בנושא. אני חושבת שזה מאוד קשה להמשיך בעסקים כרגיל שהשארת מטען כה גדול מאחור, לא פתור ובמיוחד שחיית האדם הזאת לא קיבל עונש. אני לא בורחת לעבר, אני חיה את ההווה ובהנאה עד כמה שאפשר, ובמשך היום אני מתפקדת נהדר, גם בעבודה וגם עם ילדי ובעלי,ועם כל הסובבים והחברים בכלל. הבעיה זה בראש, זה לא מרפה ולא מניח לי ואני חושבת שאני צריכה לעשות מעשה. הבעיה היא שכל מעשה יגרור אחריו כל כך הרבה אנשים שיקרים לי, שהם טובים אלי ואני אוהבת אותם. המילכוד הזה הוא בלתי אפשרי, אני יודעת שמישהו צריך לוותר, אבל למה תמיד אני, אני מוותרת כבר 17 שנה, עד מתי אני צריכה לשתוק? אני רוצה שהוא ישלם, אני רוצה שאישתו תדע את כל מה שהוא עשה לי שהייתי ילדה כך כך קטנה, אני רוצה שילדיו ידעו מי הוא אביהם, אני רוצה שכל העולם ידע שהוא חיית אדם. אז למה אלוהים, למה אתה לא נותן לי את האומץ לעשות את זה, לעמוד מול האנשים היקרים לי ולהגיד להם, אם אתם באמת אוהבים אותי תקבלו את הצעדים שאני רוצה לעשות, אני מרגישה שאני משתגעת, אני מרגישה שהכל הולך לאיבוד, כל מה שעבדתי על עצמי ושיקמתי כל השנים האלה, עומד להתמוטט.

 

[צוות מקום]

אני לא יודעת אם הכל עומד להתמוטט

אבל הצורך בצדק, הצורך שהוא יבוא על עונשו - הוא לגיטימי לחלוטין. כמו גם החשש מהתוצאות של העימות וחשיפת העובדות בפני אנשים. אני גם לא חושבת שיש בזה נסיגה כפי שאמרת. אולי דווקא יש בזה התקדמות - כי יותר ברור לך עכשיו מאי פעם מי כאן האשם, מי צריך לשלם את המחיר או לפחות מי לא צריך להמשיך לחיות כרגיל ולא להיות מושפע כלל מתוצאות מעשיו. השלב של להיות מסוגלת להאשים את מי שפגע בך הוא דווקא שלב מתקדם.

 

[א ו ר1]

מזכירה לי את עצמי *טריגר*

אנחנו בנות אותו גיל. ואחרי שקראתי את מה שכתבת פשוט נזרקתי במחשבות שלי לתקופה של לפני יותר מעשרים שנה. הכל התחיל כשהייתי בת 5 הוא היה בן משפחה עד גיל 12 הוא השתמש בגוף שלי אני הייתי חשופה לחומר פורנורגרפי כבר מגיל 5 כי הוא היה מביא איתו חוברות כאלה. אמא שלי מעולם לא גילתה זאת ובתמימות היתה מבקשת ממנו שיבוא לשמור עלי כשהם היו יוצאים בערבים או כשחזרתי מבית הספר. רק בגיל 21 סיפרתי לאמא שלי לאחר כמה חודשים הוא נפטר מדלקת ריאות. היום אני נשואה ויש לי ילד, אבל הזכרונות לא עוזבים אותי. יש לי בעיות רגשיות רבות, יש לי הפרעות אכילה (אני שמנה) אני תמיד מפחיתה בערכי, אני לא אוהבת את עצמי ואת הגוף שלי, אני נשואה אבל אני נמשכת לנשים. מעולם לא טיפלתי. ואני מאוד רוצה לעשות זאת. חיי הנישואין שלי גם הם לא משהו אני עדיין קורבן אני עדיין חלשה ונחותה. מה אפשר כבר לצפות מילדה שבגיל 5 כבר מנוסה במין אוראלי.

 

[צוות מקום]

אור יקרה

אפשר לצפות מהילדה הזו שיהיה לה טוב. פשוט ככה. להאמין שיהיה לה טוב, שמגיע לה שיהיה לה טוב. לפעמים השתיקה הזו של כל השנים, מתבטאת ב"בדיבור" מסוג אחר - דרך הפרעת אכילה, דרך דיכאון ועוד. ואני שמחה שאת רוצה עזרה לעצמך, כדי לפתוח את הדברים ולהפחית את ההשפעה שלהם עליך. דעי לך שזה אפשרי. אפשר מאוד לשפר. רק מה, חשוב ללכת לאנשים שיודעים איך. מה שאת מתארת, לגבי ההתמודדות שלך, לא זר כאן - את יכולה לקרוא באתר מקום על זה - הפרעות אכילה ותקיפה מינית ואנחנו עובדים בימים אלה על אגף שיעסוק בהשפעות התקיפה על זהות מינית והעדפה מינית. אל תוותרי אור.

 

[א ו ר1]

הפרעת אכילה

קראתי את המאמר על הפרעות אכילה ואפילו הדפסתי אותו. יש לי מן הרגשה משונה כזו שאני מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה. נרשמתי לכמה פורומים שממש עוזרים לי. יש אנשים כל כך נחמדים פה וכולם רוצים לעזור. תודה לכולם!! אם תפתחו קבוצת תמיכה באיזור הצפון תודיעו לי בבקשה

 

[צוות מקום]

שיהיה בהצלחה בדרך שלך ../images/Emo141.gif

ונודיע אם תהיה קבוצה בצפון, כמובן.

 

[אילנית100 המקורית]

עוד יהיה לנו טוב, טוב ממש

לקחתי פסק זמן בסוף השבוע הזה, ורק היום ראיתי את ההודעה שלך. אני מצטערת שכתיבתי זרקה אותך למחשבות שליליות וזכרונות לא נעימים, אבל אולי זה לטובה בסופו של דבר, כי ההתפרקות הזאת והכתיבה מחזקת אותנו. אני מקווה שתצליחי להתגבר ולשרוד את הטראומה שעברת, והכי חשוב זה הרצון שלך. למרות שיש ימים קשים, החוכמה היא לדעת שמחר זה יום חדש שבו נרגיש, אם נחליט ונרצה בכך,נהדר. אילנית