זה יכול להיות מצחיק, זה יכול להיות עצוב.

[SelmaFingers]

זה יכול להיות מצחיק, זה יכול להיות עצוב.

שאבד הארנק בחוף הים ועכשיו התמונה ברשיון תהיה יפה יותר. זה יכול להיות מצחיק, זה יכול להיות עצוב. שהחולצה עם ההקדשה היתה בכביסה והגופייה הלבנה התמלאה כתמי גואש. זה יכול להיות מצחיק, זה יכול להיות עצוב. שבכית כל הבוקר ופספסת את הרכבת שהתהפכה. זה יכול להיות מצחיק, זה יכול להיות עצוב. שנקרע מיתר מהגיטרה ועכשיו יש תו אחד פחות שיזייף.

 

[SelmaFingers]

../images/Emo14.gif

איך שזה כואב לראות אתכן עומדות ומדברות רק שבריר שנייה מתוך האוטו הנוסע, כשאין אפילו מספיק זמן בשביל להתחבא. ואיך ברגע האחד הזה, כשאפילו הבעת פניכן לא מצטיירת בקווים ברורים, התמונה השלמה מקבלת קווי אישיות ברורים שמוטחים לראשי בלי בושה. כי זה יום שישי ואתן עם הג'ינס הצמוד והגופייה הלבנה (ואיך שתמיד שנאתי את הלבוש החגיגי שלכן). ובפלאפון שאר הבנות כלומר מי שלא סגרה שבת ולא יוצאת עם איזה מישהו נקי אחד, שיקח אותה למסעדה מיוחדת וישכר אותה עד שיכאבו לה השפתיים מלחייך ובסוף ישלם. את כל הירוק אתן מוציאות ממני. ואני מסתכלת עליה, ולא מאמינה שהיא עוד שם שהיא עוד לא התייאשה. והרבה מקנאה. וקצת מרחמת. כי אני הייתי במקום בו היא עומדת לפניה וכמה שזה מפתה, לפחות את הדלת ולרוץ לזרועותיהן ככה גם הכאבים בלב ישרפו יותר אחר כך. וזה כל כך בנאלי להשוות את זה לאלכוהול אבל הורס לגלות כל פעם מחדש, איך כוסית אחת שואבת אותך למפולת בלי תחתית. ואתן יכולות לקפוץ לי כי אני בחיים לא ארצה להיות כמוכן יותר ובחיים לא ארצה שתעריכו אותי יותר ובחיים לא ארצה שיהיו לי חברות כמוכן יותר אז תמשיכו לשחק בבית הבארביות גם ככה ורוד עושה לי בחילה.

 

[SelmaFingers]

[זה הסופ"ש הזה]

חצי שעה הסתובבתי בחנות, מחפשת משהו שאני יודעת שגם לא אמצא. בסוף התפשרתי על מחברת ורודה חלקה, ויומן צבי הנינג'ה. ואני עדיין ממשיכה לכתוב בשוליים של מחברת המתמטיקה מלפני שלוש שנים, שגם היא בכלל לא מחברת מתמטיקה אלא אזרחות, וגם מונולוגים לשיעורי תאטרון, וניסויים לכל מיני טיוטאות של טיטאות של כרטיסי ברכה. ובין המספרים והסיכומים ישנן גם מילים מדממות בשקט. דם ירוק, כי זה העט שיודע להביע הכי טוב את הנוזל שזורם לי בורידים. ובזמן האחרון נדרשים יותר ויותר דפדופים בשביל למצוא חֵלקה קטנה וחַלקה בשביל לחבר כמה אותיות לרצף שלא יהיה ברור לאף אחד, ויתחיל פה בתחתית העמוד, וימשיך למעלה בשלושת העמודים שלפניו. ולאט לאט אני צופה בעט הירוק נודד בשקט אל עבר המחברת הקטנה ששכבה זרוקה פה במגירה כבר שנה וחצי, זאת עם הלוגו שאני שונאת בתחתית כל עמוד. כי איזה מין דבר זה לכתוב דם ירוק על מחברת עם כריכה של בנק? והמחברת הורודה תנדוד איתי ממקום למקום, ותשאר חלקה, עד שיבוא יום בו היא תהיה מספיק חסרת חשיבות, שאני ארגיש שהתכלית שלי לא מזהמת את צוחַר דפיה.

 

[noosh]

רציתי להגיב על זה כבר כמה זמן

וכל פעם אני מרגישה שאני פשוט אמעיט מהערך של זה. וכמה שזה מפתה, לפחות את הדלת ולרוץ לזרועותיהן ככה גם הכאבים בלב ישרפו יותר אחר כך. בא לי פשוט. לתת לך חיבוק ולהגיד לך שהצורך הזה להרגיש חלק יכול להביא אותנו למקומות כלכך... שאנחנו נותנים באנשים שאנחנו לא באמת מעריכים כלכך הרבה משקל, שאנחנו מפקידים את עצמם בידיים שלהם ולא אכפת להם כי לא אכפת להם, הם לא רואים את זה, הם לא יראו את זה, הם לא יראו אותך. הכל בשביל, השניה הזאת שתגידי משהו והן יצחקו ותרגישי שהשגת. אפילו שאת יודעת שזה לא באמת. ואז ה- ואתן יכולות לקפוץ לי כי אני בחיים לא ארצה להיות כמוכן יותר ובחיים לא ארצה שתעריכו אותי יותר ובחיים לא ארצה שיהיו לי חברות כמוכן יותר וכלה אומץ צריך בשביל להפנים את זה, כמה אומץ צריך בשביל להגיד את זה, וכמה אומץ צריך בשביל לעשות את זה. ואני ממש מעריכה. (I wanna smash the faces....)

 

[SelmaFingers]

נועה.. ../images/Emo23.gif

באמת היה איזה טוויסט כשכתבתי את זה וכשסיימתי לכתוב הרגשתי במקום אחר לגמרי מהמקום בו התחלתי. אולי כי עכשיו, עכשיו אני באמת מאמינה, שאני שווה יותר ממה שהן גורמות לי להרגיש.