זה לא אותו הבית...

[ש מים]

זה לא אותו הבית...

פינת נוסטלגיה - לנופי (ואווירת) הקיבוץ של פעם.
צובט בלב גם למושבניקים וכל אנשי המיגזר הכפרי.

 

[tapuzo1]

הקיבוץ כשל כי כל בסיס הקומוניזם הוא כשלון

היום הם מבינים את זה.

 

[דן רוזנצביג]

חבל להטות את הנושא לכוון הפוליטי

כמו כל החברה גם הקיבוץ עבר (עובר) שנוי.
נוצר מה שמכונה הקיבוץ המתחדש ובנים רבים שבים למקום הולדתם.

 

[tapuzo1]

אין מה לעשות הקיבוץ נוצר מאידיאולוגיה מסוימת

 

[droriko]

האמת שדווקא פה אני מסכים עם תפוזו

הקיבוץ היה רעיון אוטופי,ואוטופיות מתקיימות רק באגדות. הגרעונות שהופלו על המדינה,רמיסת חופש הפרט,שמירת הכביסה המלוכלכת בפנים(כמו בחברה החרדית),ועדות הקבלה המרושעות,חרמות נוראים כלפי מי שלא יישר קו עם רוח המפקד,ביטול התא המשפחתי(בקיבוצים של פעם הקיבוץ היה המשפחה, עד כדי כך שהיית חייב לקרוא לאמא שלך בשמה הפרטי), פרזיטיות רחבה(הרי למה לי לעבוד קשה אם ממילא אני מקבל את אותו התקציב).

אני שמח לראות שהקיבוץ התפכח ועבר רפורמות. כיום הקיבוץ הוא מצד אחד עדיין ישוב כפרי שקט ומקסים,אבל מצד שני מתאים עצמו לחברה המודרנית.

כפר סבא שבילה הרבה מילדותו אצל המשפחה בעמק. העמק הוא חלום.

 

[דן רוזנצביג]

הקיבוץ התאים לזמנו - הוא היה תוצר המצב והזמן

הבעיה שהוא לא הצליח לשנות עצמו עם הזמן וליצור התאמות. חבל שהוא התפכח רק לאור המשבר החמור שעבר עליו.
אלמלא הקיבוץ, המושב וישובי הספר - לא הייתה לנו מדינה. אכן חברי הקיבוץ ויתרו על הבית על המשפחה למען החברה. נכון שהיו גם כאלו שניצלו את השותפות לרעה אבל להגדיר זאת כ"פרזיטיות רחבה" רחוקה הדרך. אחד הבסיסים לקיומו של הקיבוץ בראשית דרכו היא הלכידות החברתית - שהתבטא בהומוגניות מוחלטת. הומוגניות זו הלכה והתרופפה עם הזמן - אבל ברמה בלתי מספקת ואין פלא ש"הפיצוץ" בא. היום הקיבוץ משנה את קשיחותו והוא פתוח יותר לרחשי ליבם ולרצונותיהם של חבריו.

אינני יודע מהיכן קיימת אצלך השנאה התהומית לקיבוץ ? האם הייתה חבר האם נדחתה בקשתך ? או סתם מחוסר פרגון ?

 

[droriko]

למה שנאה,להיפך

בתור ילד הייתי מבקר אצל המשפחה פעם בחודש לפחות(אגב כל בני המשפחה שלי עדיין גרים בקיבוץ בתור בנים חוזרים). אבל הדיון הוא לא עלי.

 

[דן רוזנצביג]

כל המדינה איננה כמו פעם

הגעגועים וזיכרונות העבר תמיד מרננים את הלב.
מחברה "איכפתית" הפכנו לחברה חומרנית. איש איש "עושה לביתו".
יחד עם זאת תרומת המודרנה ניכרת בכל. לא תמיד לטובה אבל בסה"כ החיים רמת החיים והאפשרויות "מנצחים".

 

[tapuzo1]

תקרא את ביאליק על ספסרות בת"א מגלי העליות

הבועה תמיד הייתה בועה, גם בשנות ה-30 וה-40.
ספסרות נדל"ן בתל אביב הייתה גם אז.

 

[ש מים]

האם אפשר ללמוד מההסטוריה?

שוק הדיור בישראל בשנות ה-30'...

 

[tapuzo1]

ח.נ.ביאליק "הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש"

דבריו האחרונים של חיים נחמן ביאליק - "הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש"
תמיד שווה לחזור ולקרוא:

בשבת, יט' סיון, לפני צאתו לטיפול הרפואי בסנטוריום בחו"ל, אשר ממנו לא שב, נפרד ביאליק מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם" וכך אמר:

"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.
הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן.
סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.
ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה...
והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."

 

[ש מים]

תפוזו. תודה, אבל תרגיע!!

לא על כל פוסט אתה חייב להגיב ולא על כל פוסט חייבים להגיב בו-ברגע. היה עדיף שתעלה את זה מחר.
אתה מציף את הפורום (גם בהודעות "טובות") וגורם לתחושת מחנק בקרב רבים מהגולשים וכותבים.
נא הגבל עצמך להודעה אחת ביום. במידה ותפרסם יותר מהודעה אחת איאלץ לחסום אותך לתקופת צינון, למרות שאצטער על כך מאוד.

חג שמח.

 

[נעמווולה]

לא התחברתי הפעם

לתמונות האפלות והמאיימות. הקיבוץ שלי חי ונושם, עם שמיים כחולים ולא סגולים פסיכודליים

...
ולא נוסטלגיה.
יש עדיין קיבוצים חיוניים ושיתופיים (מה שנקרא אצלנו הזר"ש- הזרם השיתופי), ואלו הקיבוצים שידעו להתפתח עם הזמן, ולדעתי יש בהם עוד משהו שנשאר וזה רוח אידאולוגית כלשהי והתגייסות למשימות לאומיות שמעבר לעצמם- אולפני עברית וגיור, בית ראשון במולדת, התיישבות, חקלאות, גרעיני צבר, מכינות קד"צ, או 'סתם' דבקות בשותפות למרות מצב כלכלי קשה או מיקום גרוע בפריפריה.
קיבוצים שאין להם את הדבר הזה, והשיח ברחוב הקיבוצי הוא 'על פרזיטים', כבר רואים את סופם.

עד כאן בלדה לעוזב קיבוץ...

 

[ש מים]

אאה! אז את מחצרים!?

או אחד מהקיבוצים העשירים האחרים?

ולמרות שאני לא קיבוצניק (אבל בהחלט חייתי באותה "חמולה") ו-"כמה מחברי הטובים ביותר הם כאלה" (עדיין! ), אני לא יכול שלא לחוש בצער הנוסטלגיה והנטישה (ואולי זה משום שהחבר הכי טוב שלי הוא מהלוחמים הבולטים והכואבים ביותר בקיבוצו, את כאב ההפרטה והנטישה של "ערכי הקיבוץ").
אבל כן, בשנה שעברה זכיתי להכנס לעומק במשבר הקיבוצי ולהבין את הצד השני, זה שעבורו ההפרטה ו-"הדם החדש" היו קרש ההצלה, וזה במסגרת הקורס של טובי אלפנדרי בטכניון - "תכנון המגזר הכפרי". מומלץ מאוד!

אבל אולי כדאי שנדבר יותר, כדי למנוע פערים כאלה ביננו?