זה לא מגיע לי
אי אפשר להתעלם מהשם שלו - פשוט לא! כל פעם שהוא נכנס לחדר, הלב מתרחב, זה מן שם רומנטי כזה, מיוחד, שמעורר מיד מחשבות נעימות, תודו....כמה שמות עושים לכם את זה?...נכון...לא הרבה. לפני בערך חודשיים נתקלתי בו פעם ראשונה, רק שלח סימנים לכללי - לא כתב שום דבר, לאחר כמה ערבים פנה אלי בפרטי, ציין שמרבה לצפות במה שאני כותבת, התחלנו לדבר, בהתחלה על דברים פשוטים של החיים ולאט לאט עם כל לילה שעבר, הפרטים הפכו אינטימים יותר, משפחה, ילדים, תחושות, רצונות, מה עושים בחיים, האיש נשוי כמובן.... אני עם המזל שלי חחח, כבר ציינתי עשרות פעמים שאלי לפרטי נכנסים שלושה סוגים: צעירים בשנות העשרים, נשואים וחיפאיים....לא שיש לי משהו נגד אבל....טוב, נחזור לנושא.... הלילות עברו והוא החל להתקשר בבקרים, שיחה קלילה מלאה חיוכים של ``רק רציתי לאחל יום נעים``....כל הדרך מהבית לעבודה הייתי מלווה בקולו הנעים, צוחקת המון, משמיע ושר לי שירים, פשוט איש מקסים. לילה אחד, אחרי שחזרתי מבילוי בפאב עם חברי לצט` נכנסתי לחדר, היו בו אולי 10 איש, מתוכם היינו 5 בכללי, כלפתע פורצים אלי לפרטי אותם סימנים כל כך מוכרים, אבל השם....W ....זה לא השם שאני מכירה ואני בתמימות כותבת: ``רק לאיש אחד אני מרשה לשלוח לי כאלה סימנים`` ובמסך מופיעות המילים ``אני הוא האיש`` ``זה מסוכן מה שאתה עושה`` ``למה?`` הוא כותב בחזרה ``כי יש כבר בחדר מישהו שמשתמש באותו השם`` ``לקחתי לתשומת ליבי`` הוא כותב ומסיים את הפרשה והלילות עוברים, השיחות נמשכות, הטלפונים בבקרים ויום אחד הוא נעלם - שבוע ימים, אין זכר לאיש, לא בלילות ולא בימים. האמת...התחלתי לדאוג והיתה לי סיבה (מפאת צנעת הפרט לא אפרטה כאן), שוחחתי עם חברה על האפשרות להשיג את הטלפון שלו בכדי שאוכל לדרוש בשלומו כשלמחרת..... הפתעה..... הבוקר טוב המוכר אצלי באוזן בדרך לעבודה, כל כך שמחתי לדעת שהוא בסדר ואני שואלת: ``לאן נעלמת?`` ``אני כל הזמן עוקב אחרייך, גם בחדרים שאת מסתובבת וגם בפורום שאת כותבת`` ואני תוהה בקול ``איך?`` והוא עונה לי `` יש לי משהו לספר לך, אני יודע שתכעסי אבל, לא יכול יותר, לא רוצה לפגוע בך....`` ואני שואלת בהיסוס `` מה?`` או רבותי, אז באה הסטירה ``אני זה... W ... את מבינה... כל הזמן הייתי W, משתלח, משתולל, הכל בכללי, יש כאלה שאוהבים אותי ויש שלא וסתם בשביל הנסיון והכייף החלטתי להכנס בשם השני - המיוחד, בלי לכתוב כלום, רק לשלוח סימנים ולפתע מצאתי את הפרטי שלי אדום כולו, פתאום אני אהוב על כולם`` ואני רק שתקתי, מקשיבה להסבר ובראש שלי משחזרת איך אני רואה את שמו כל ערב בחדר, מדבר, צוחק, אומר לי שלום ואני האדיוטית דואגת אולי קרה לו משהו כשבעצם הוא היה שם כל הזמן מול עיני. ``באותו ערב שישי, כשחזרת מהבילוי בפאב, חיכיתי לך, הייתי בטוח שתביני,- אבל כשהזהרת אותי שיש עוד אחד בחדר עם שם זהה הבנתי שלא קלטת ולא מצאתי את העוז לומר לך את האמת....חשבתי שתכעסי`` ``כוס אוחתק`` זה מה שסיננתי בקול ``את כועסת נכון?`` ואני רק אמרתי ``לא כועסת.... אבל לא מבינה למה?`` והוא המשיך להסביר ואני שתקתי ומידי פעם פלטתי את השאלה המתבקשת...... למה?...... והדמעות ממלאות את עיני...... ושלא תעיזו לתת לי הרצאה על העולם הויטואלי, אני מכירה שכלתנית את האפשרויות, הסיכונים ואני כל כך נזהרת בבחירת האנשים..וגם לא צריכה עכשיו את המשפט בגילך את צריכה כבר לדעת..... יצרתי קשרים עם אנשים נפלאים וכבר כתבתי על כך לא פעם אבל, לא יכולה להבין בשום אופן מה גרם לו לנהוג כפי שנהג, זה לא מגיע לי! ואתם יודעים מה....כשסיימתי את השיחה לא הרגשתי כעס, אפילו לא הייתי המומה... הרגשתי...ריקנות איומה.... וככל שחולפות השעות אני מרגישה עלבון....עלבון נוראי וצער תהומי.
אי אפשר להתעלם מהשם שלו - פשוט לא! כל פעם שהוא נכנס לחדר, הלב מתרחב, זה מן שם רומנטי כזה, מיוחד, שמעורר מיד מחשבות נעימות, תודו....כמה שמות עושים לכם את זה?...נכון...לא הרבה. לפני בערך חודשיים נתקלתי בו פעם ראשונה, רק שלח סימנים לכללי - לא כתב שום דבר, לאחר כמה ערבים פנה אלי בפרטי, ציין שמרבה לצפות במה שאני כותבת, התחלנו לדבר, בהתחלה על דברים פשוטים של החיים ולאט לאט עם כל לילה שעבר, הפרטים הפכו אינטימים יותר, משפחה, ילדים, תחושות, רצונות, מה עושים בחיים, האיש נשוי כמובן.... אני עם המזל שלי חחח, כבר ציינתי עשרות פעמים שאלי לפרטי נכנסים שלושה סוגים: צעירים בשנות העשרים, נשואים וחיפאיים....לא שיש לי משהו נגד אבל....טוב, נחזור לנושא.... הלילות עברו והוא החל להתקשר בבקרים, שיחה קלילה מלאה חיוכים של ``רק רציתי לאחל יום נעים``....כל הדרך מהבית לעבודה הייתי מלווה בקולו הנעים, צוחקת המון, משמיע ושר לי שירים, פשוט איש מקסים. לילה אחד, אחרי שחזרתי מבילוי בפאב עם חברי לצט` נכנסתי לחדר, היו בו אולי 10 איש, מתוכם היינו 5 בכללי, כלפתע פורצים אלי לפרטי אותם סימנים כל כך מוכרים, אבל השם....W ....זה לא השם שאני מכירה ואני בתמימות כותבת: ``רק לאיש אחד אני מרשה לשלוח לי כאלה סימנים`` ובמסך מופיעות המילים ``אני הוא האיש`` ``זה מסוכן מה שאתה עושה`` ``למה?`` הוא כותב בחזרה ``כי יש כבר בחדר מישהו שמשתמש באותו השם`` ``לקחתי לתשומת ליבי`` הוא כותב ומסיים את הפרשה והלילות עוברים, השיחות נמשכות, הטלפונים בבקרים ויום אחד הוא נעלם - שבוע ימים, אין זכר לאיש, לא בלילות ולא בימים. האמת...התחלתי לדאוג והיתה לי סיבה (מפאת צנעת הפרט לא אפרטה כאן), שוחחתי עם חברה על האפשרות להשיג את הטלפון שלו בכדי שאוכל לדרוש בשלומו כשלמחרת..... הפתעה..... הבוקר טוב המוכר אצלי באוזן בדרך לעבודה, כל כך שמחתי לדעת שהוא בסדר ואני שואלת: ``לאן נעלמת?`` ``אני כל הזמן עוקב אחרייך, גם בחדרים שאת מסתובבת וגם בפורום שאת כותבת`` ואני תוהה בקול ``איך?`` והוא עונה לי `` יש לי משהו לספר לך, אני יודע שתכעסי אבל, לא יכול יותר, לא רוצה לפגוע בך....`` ואני שואלת בהיסוס `` מה?`` או רבותי, אז באה הסטירה ``אני זה... W ... את מבינה... כל הזמן הייתי W, משתלח, משתולל, הכל בכללי, יש כאלה שאוהבים אותי ויש שלא וסתם בשביל הנסיון והכייף החלטתי להכנס בשם השני - המיוחד, בלי לכתוב כלום, רק לשלוח סימנים ולפתע מצאתי את הפרטי שלי אדום כולו, פתאום אני אהוב על כולם`` ואני רק שתקתי, מקשיבה להסבר ובראש שלי משחזרת איך אני רואה את שמו כל ערב בחדר, מדבר, צוחק, אומר לי שלום ואני האדיוטית דואגת אולי קרה לו משהו כשבעצם הוא היה שם כל הזמן מול עיני. ``באותו ערב שישי, כשחזרת מהבילוי בפאב, חיכיתי לך, הייתי בטוח שתביני,- אבל כשהזהרת אותי שיש עוד אחד בחדר עם שם זהה הבנתי שלא קלטת ולא מצאתי את העוז לומר לך את האמת....חשבתי שתכעסי`` ``כוס אוחתק`` זה מה שסיננתי בקול ``את כועסת נכון?`` ואני רק אמרתי ``לא כועסת.... אבל לא מבינה למה?`` והוא המשיך להסביר ואני שתקתי ומידי פעם פלטתי את השאלה המתבקשת...... למה?...... והדמעות ממלאות את עיני...... ושלא תעיזו לתת לי הרצאה על העולם הויטואלי, אני מכירה שכלתנית את האפשרויות, הסיכונים ואני כל כך נזהרת בבחירת האנשים..וגם לא צריכה עכשיו את המשפט בגילך את צריכה כבר לדעת..... יצרתי קשרים עם אנשים נפלאים וכבר כתבתי על כך לא פעם אבל, לא יכולה להבין בשום אופן מה גרם לו לנהוג כפי שנהג, זה לא מגיע לי! ואתם יודעים מה....כשסיימתי את השיחה לא הרגשתי כעס, אפילו לא הייתי המומה... הרגשתי...ריקנות איומה.... וככל שחולפות השעות אני מרגישה עלבון....עלבון נוראי וצער תהומי.
