כמה עליבות. איפה הרופאים?
עם כל הסיפורים על "חשיבות כיסוי העדר" הייתי מצפה שהם יעמדו על ההכרח בטיפול שורש בנושא הזה.
לא מחר, לא "אחרי הבחירות", עוד לפני שנים...
עצוב.
הייתי במקום הזה תקופה ארוכה מאוד.
אנשים מאבדים את עולמם בסרט המאוד רע הזה.
זה לא רק התינוק שנרעד וקורס, זו משפחה שלמה שקורסת יחד איתו. בהכרח הוא נעשה מוקד הרעש וההורים שנכנסים למירוץ הבהול של נסיון להבין מה קרה, והאם ואיך אפשר לחזור משם, מתעוררים אחרי כמה חודשים, לפעמים שנים, כדי לגלות שרעשי המשנה הכו גם אותם.
אני יכולה לשתף כאן ולספר שעד גיל שלוש בערך, פגשנו מעל 20 רופאים שונים - אל רובם הופנינו כדי להמשיך בירור. רופאי ילדים, אימונולוג, נוירולוגים, גסטרו, רופא עור, אף אוזן גרון, רופא עיניים, עוד נוירולוגים. את האחיות שנגעו בבן שלי הפסקתי לספור, לא כי הן פחות חשובות - לפעמים הן אפילו סיפקו לי מידע בעל ערך מזה שנתן רופא כזה או אחר, רק ממש קשה לזכור את כולן. בכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צריכה לספר את כל התיק הרפואי מחדש, תמיד מעל הראש של הילד.
בערך סביב הגיל הזה לקחתי החלטה שבכל בירור נוסף שדורש פגישה עם רופא שעדיין לא מכיר את "התיק" אלך לפגישה מקדימה לבד, בלי הילד. כמה פעמים אפשר לדבר, שיחות ארוכות ומפורטות, על חולי בלתי הפיך מעל לראש של נשוא הפגיעה?
תשים את עצמך במקום של הילד. כל הזמן מדברים לידו, ועליו, על מה ש"לא בסדר" איתו. מה הוא אמור ללמוד מזה?
מדברים על "בעיות תקשורת" של ילדים, אבל יוצרים בעיות תקשורת להורים, הלא כן?
