זה לא נעים לראות גן סגור
בעיר שבה אני גרה, נפתח לפני כחצי שנה בית קפה. קטן. בקושי 5-6 שולחנות, אבל עם נשמה ענקית. ריהוט פשוט ומינימליסטי, מוסיקת רקע סולידית שמגרדת בנשמה, ובעיקר – קירות עמוסים במדפים ועליהם ספרים. להגיע, להושיט יד, לבחור ספר, להזמין קפה ולשקוע. הנאה צרופה. מידי פעם, כשמרגיש לי דרעק על הלב, אני הולכת לשם. בכל פעם שאני מגיעה, אני מוצאת את עצמי לבד, עם הספרים ובעלת המקום. אנשים כמעט ולא מגיעים לשם. למה? אני לא באמת יודעת. אולי כי אנשים הפסיקו לקרוא. אולי כי אנשים אוהבים לראות ולהראות במקומות גדולים ורועשים. אולי כי איכות זו מילת גנאי שהתבייתה אצלנו. אני לא באמת יודעת. יהיה לי עצוב לראות את המקום סגור. כלכלית זה עסק לא משתלם. לפני ארבעה חודשים נפתח הפורום הזה. בלי רעש, בלי פרסומת, בלי מסרים בתפוצת נאטו בסגנון – בואו לכאן, אבל עם המון נשמה ורצון אמיתי לכתוב. לכתוב על רגעים קטנים וגדולים, על שמחות, על עצב, על הוויית היום יום ועל האמת הפנימית שלנו. בכל פעם שאני מגיעה אל הפורם אני מוצאת עצמי לבד. אף אחד, כמעט, ולא כותב בפורום ואין מצטרפים חדשים. למה? אני לא באמת יודעת. אולי כי אנשים הפסיקו לקרוא/לכתוב. אולי כי פורום מועדף הוא פורום שוקק ב- בוקר ערב צהרים טוב, היי, ביי. אולי כי המנהלת אינה נאה בעיניהם. אולי כי זה לא מספיק איכותי, אולי כי זה יותר מדי יומרני, אולי זה סתמי. אני לא באמת יודעת. יהיה לי עצוב לראות את הפורום סגור.
בעיר שבה אני גרה, נפתח לפני כחצי שנה בית קפה. קטן. בקושי 5-6 שולחנות, אבל עם נשמה ענקית. ריהוט פשוט ומינימליסטי, מוסיקת רקע סולידית שמגרדת בנשמה, ובעיקר – קירות עמוסים במדפים ועליהם ספרים. להגיע, להושיט יד, לבחור ספר, להזמין קפה ולשקוע. הנאה צרופה. מידי פעם, כשמרגיש לי דרעק על הלב, אני הולכת לשם. בכל פעם שאני מגיעה, אני מוצאת את עצמי לבד, עם הספרים ובעלת המקום. אנשים כמעט ולא מגיעים לשם. למה? אני לא באמת יודעת. אולי כי אנשים הפסיקו לקרוא. אולי כי אנשים אוהבים לראות ולהראות במקומות גדולים ורועשים. אולי כי איכות זו מילת גנאי שהתבייתה אצלנו. אני לא באמת יודעת. יהיה לי עצוב לראות את המקום סגור. כלכלית זה עסק לא משתלם. לפני ארבעה חודשים נפתח הפורום הזה. בלי רעש, בלי פרסומת, בלי מסרים בתפוצת נאטו בסגנון – בואו לכאן, אבל עם המון נשמה ורצון אמיתי לכתוב. לכתוב על רגעים קטנים וגדולים, על שמחות, על עצב, על הוויית היום יום ועל האמת הפנימית שלנו. בכל פעם שאני מגיעה אל הפורם אני מוצאת עצמי לבד. אף אחד, כמעט, ולא כותב בפורום ואין מצטרפים חדשים. למה? אני לא באמת יודעת. אולי כי אנשים הפסיקו לקרוא/לכתוב. אולי כי פורום מועדף הוא פורום שוקק ב- בוקר ערב צהרים טוב, היי, ביי. אולי כי המנהלת אינה נאה בעיניהם. אולי כי זה לא מספיק איכותי, אולי כי זה יותר מדי יומרני, אולי זה סתמי. אני לא באמת יודעת. יהיה לי עצוב לראות את הפורום סגור.
