goshdarnit
New member
זה לא תרגיל. באמת. אני בכלל לא פה.
שלום שוב לכולם. במסגרת המיני-תרגילים שאני ממציא לסדנה ב'בדיון' (זאת תהיה סדנה בשיתוף מאוד אקטיבי של הקהל ולא הרצאה, לשם שינוי), חשבתי על משהו שאני לא אוכל להכניס לסדנה משום שהוא דורש יותר מדי זמן והשקעה מצד הכותבים. מצד שני, הרעיון מצא חן בעיניי, אז חשבתי לשתף. אחד הדברים שמטרידים אותי בלא מעט סיפורים זה העובדה שהרבה מאוד דיאלוגים וסצנות קצת יבשים משום שהם נמצאים שם לקידום העלילה בלבד, ושהרבה מאוד דיאלוגים לא נשמעים בדיוק אמיתיים. יש הרבה דרכים ליצור דיאלוגים ואפיוניים אותנטיים, ואת חלקן כיסינו בתרגילים בזמנו, אבל מה דעתכם על דרך הקיצור הבאה? לכתוב סיפור כך שכל סצנה/דיאלוג (או חלק מסצנה/דיאלוג) היא גם ביקורת של הכותב על סוג מסויים של התנהגות שהוא מכיר. יכול להיות שחלק מסויים מדיאלוג יהיה ביקורת של הכותב על התנהגות אופיינית של עצמו או על התנהגות אופיינית של אמא שלו או של החברה שלו או אבא שלו או חבר או מכר או מישהו מהכיתה, וכן הלאה. לא חסרים דברים לבקר. וכאמור, כל דיאלוג/סצנה או קטע מדיאלוג/סצנה יהיה איזשהי ביקורת על התנהגות שהכותב מכיר בנוסף לכך שהדיאלוגים/סצנות מקדמים את העלילה. זה יחייב כל סצנה להיות אמיתית, עם התנהגות אנושית מהחיים. זה יחייב את הדמויות להיות אמיתיות. זה יוסיף לסיפור עומק ובטן ואותנטיות ברבדים שהכותב לא תמיד יהיה מודע להם. זה לא תרגיל. זאת הצעה לכתוב סיפור שלם (קצר או ארוך) שהוא כזה (מתוך תקווה שתגידו לנו אם זה עבד או איך זה עבד או איך השינוי הרגיש תוך כדי כתיבה או בדיעבד). זאת מעין הרמת כפפה שכזאת... סוג כזה של הגיג... מעין לא-תרגיל שכזה. וחוץ מזה, נחמד לקפוץ לבקר אחת לכמה זמן.
שלום שוב לכולם. במסגרת המיני-תרגילים שאני ממציא לסדנה ב'בדיון' (זאת תהיה סדנה בשיתוף מאוד אקטיבי של הקהל ולא הרצאה, לשם שינוי), חשבתי על משהו שאני לא אוכל להכניס לסדנה משום שהוא דורש יותר מדי זמן והשקעה מצד הכותבים. מצד שני, הרעיון מצא חן בעיניי, אז חשבתי לשתף. אחד הדברים שמטרידים אותי בלא מעט סיפורים זה העובדה שהרבה מאוד דיאלוגים וסצנות קצת יבשים משום שהם נמצאים שם לקידום העלילה בלבד, ושהרבה מאוד דיאלוגים לא נשמעים בדיוק אמיתיים. יש הרבה דרכים ליצור דיאלוגים ואפיוניים אותנטיים, ואת חלקן כיסינו בתרגילים בזמנו, אבל מה דעתכם על דרך הקיצור הבאה? לכתוב סיפור כך שכל סצנה/דיאלוג (או חלק מסצנה/דיאלוג) היא גם ביקורת של הכותב על סוג מסויים של התנהגות שהוא מכיר. יכול להיות שחלק מסויים מדיאלוג יהיה ביקורת של הכותב על התנהגות אופיינית של עצמו או על התנהגות אופיינית של אמא שלו או של החברה שלו או אבא שלו או חבר או מכר או מישהו מהכיתה, וכן הלאה. לא חסרים דברים לבקר. וכאמור, כל דיאלוג/סצנה או קטע מדיאלוג/סצנה יהיה איזשהי ביקורת על התנהגות שהכותב מכיר בנוסף לכך שהדיאלוגים/סצנות מקדמים את העלילה. זה יחייב כל סצנה להיות אמיתית, עם התנהגות אנושית מהחיים. זה יחייב את הדמויות להיות אמיתיות. זה יוסיף לסיפור עומק ובטן ואותנטיות ברבדים שהכותב לא תמיד יהיה מודע להם. זה לא תרגיל. זאת הצעה לכתוב סיפור שלם (קצר או ארוך) שהוא כזה (מתוך תקווה שתגידו לנו אם זה עבד או איך זה עבד או איך השינוי הרגיש תוך כדי כתיבה או בדיעבד). זאת מעין הרמת כפפה שכזאת... סוג כזה של הגיג... מעין לא-תרגיל שכזה. וחוץ מזה, נחמד לקפוץ לבקר אחת לכמה זמן.
