זה מוזר

[ToryMaster]

זה מוזר

ניהלתי דו שיח עם עצמי, וסיפרתי לי שאני נמצאת במקום בחיים שממנו אין דרך חזרה ואין מה לעשות יותר. הרסתי את העבר שלי ודרך זה גם העתיד נהרס. אני מנסה לחשוב מה הלאה, מה ייתן לי את המוטיבציה להמשיך להישאר שפויה, מתפקדת ולו במעט. פעם אלו היו הפורומים שלי, בחיי. המחשבה על זה שהם יתפרקו בלעדי, שכל העבודה שהשקעתי בהם תרד לטמיון. היום זה כבר לא ככה, הפורומים שלי לא באמת צריכים אותי, ואני לא באמת טובה במה שאני עושה, אני אולי אפילו סתם נטל על המערכת, לימור טרחה להבהיר לי את זה יפה מאוד. אני לא נוטה לתת לאנשים לפגוע בי ככה יותר, אבל זה נגע בי כל כך חזק, זה הדבר העיקרי שתופס לי את המחשבות בחודשים האחרונים. זו לא הודעה אובדנית, השלב הזה עבר. זה פשוט עומס מנטלי ונפשי, שחייב לצאת באיזשהו מקום. התחושה, אולי ידיעה, שאתה לא מביא שום תועלת, ושאין לך עתיד... נארג, פשוט הייתי צריכה להוציא את זה. תודה שקראתם

 

[noosh]

אני לא מאמינה שאין עתיד

כל דבר אפשר לתקן מה הרסת בעבר שאי אפשר לשנות עכשיו?

 

[ToryMaster]

שימי לב

אני, בגיל 18, תקועה ארבע שנים אחורה. בלי בגרויות, בלי שום השכלה תיכונה. ככל שדוחים ודוחים את הדברים יותר, זה נעשה מסובך יותר להשלים, ודופק את העתיד יותר.

 

[noosh]

אבל הכל אפשר לתקן

אפשר להתחיל ללמוד, לא חסרים בתי ספר אקסטרניים או נייט-סקולס או משהו כזה. ברור שזה לא הכי נחמד, ואני משערת שתהיה בעיה תחבורתית או כספית, אבל תמיד יהיו בעיות בדרך. ולעבוד גם אפשר, ואף רצוי. זה גם יגרום לך להרגיש יותר בוגרת, וגם יעסיק אותך, וגם אולי יממן חלק מהלימודים. זה לא שאי אפשר, זה שיותר קשה. אבל קשה זה משהו שאפשר להתמודד איתו.

 

[ToryMaster]

יהיה אפשר

אבל כרגע ה"קשה" הזה הוא בגדר "בלתי אפשרי" עבורי. ברצינות, החרדות מונעות ממני אפילו לצאת מהבית.

 

[אמיתי טויטי]

אז בואי אני אגלה לך סוד...

מכירה את אנקורי? קידום? ושאר מיני מכונים כאלה ואחרים? תתלאי לשמוע שכמוך, יש עוד אלפי אנשים שלא סיימו תיכון ואין להם בגרות, אבל הפלא ופלא, אחרי הצבא הם התעשתו, קרעו את התחת והשלימו הכל. את בשוק?

את בת 18, איזה עתיד כבר הספקת להרוס? למה נראה לך באמת שאת במצב כזה קשה שזהו, אין יותר עתיד? ובואי אני אגלה לך עוד סוד קטן...עצם העובדה שאת מצהירה פה שעברת את שלב ה"אני לא רוצה לחיות יותר", כבר מראה שאת בוגרת מספיק כדי להבין שיש לך עתיד. את יודעת שזה לא יהיה קל בגלל דברים כאלו ואחרים שעשית או לא עשית, אבל את גם יודעת ששום דבר לא קבוע ולא ניתן לשינוי.

 

[ToryMaster]

אני יודעת.

אבל... זה כל כך שונה וכל כך רחוק וכל כך קשה שאני באמת באמת לא מצליחה לראות את עצמי עושה את זה. זה לא שאני מתכננת להפסיק לנסות, זה פשוט... בלעכס.

 

[אמיתי טויטי]

רחוק...

אז למה את חושבת על זה בכלל? אם תסכמי את כל החיים לעמוד אחד, תפחדי לראות כמה דברים אנחנו צריכים לעשות בהם. דברים גדולים עושים לאט. תחכי שיגיע הזמן לתקן את הטעויות ואז תתחילי צעד צעד, מבלי שתשימי לב תראי כבר שהכל מאחוריך.

 

[ToryMaster]

זה לא באמת עובד ככה, לצערי

לא בחיים שלי, בכל מקרה. אם אני "אחכה שיגיע הזמן" אני אגיע לגיל ארבעים בלי בגרויות וארבוץ בבית עד אז...

 

[אמיתי טויטי]

שיגיע הזמן...

לא הכוונה יגיע נפשית... את מתגייסת? כי אם לא, אז יאללה...תתחילי להתעניין באיך משלימים את הבגרויות, צאי לחפש עבודה (אם אין לך) וקדימה...דברים לא יזוזו בלי שתזיזי אותם.

 

[יעל ניסן]

תשמעי

עתיד תמיד יש. גם אם הוא לא מוצא חן בעיניך וגם אם הוא לא בדיוק מה שתכננת. הבעייה עם תלונות כאלה ש"אין עתיד" היא שהמסרים הסמויים בהן קשורים לאמונות דומות לאלה: "אם אני לא מצליחה לתכנן עכשיו ולדעת בדיוק מה יהיה, עדיף שלא יהיה". או "על סמך העבר הנוראי אין לי אלא להסיק שהעתיד יהיה נוראי לא פחות" הראשון לא מציאותי כי תכלס אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד עם או בלי תכניות. אנשים עושים תכניות כדי להרגיש תחושה של עשייה מכוונת. הרבה אנשים מרגישים ביטחון כשיש להם תכנית ביד. מה שצריך במקביל להבין הוא שכל תכנית באה עם שינויים built in. השני לא מציאותי כי מה שעבר עבר. הדבר הכי טוב בעבר - שהוא עבר כבר!! שיש לך עכשיו הזדמנות לבחור ולעשות אחרת. אם עד עכשיו היו לך דפוסים הרסניים - נסי לסגל לעצמך פה ושם איזה דפוס מקדם.

 

[ToryMaster]

בטח שיש עתיד

עתיד של לשבת בבית של ההורים מול המחשב ולחיות מביטוח לאומי. בשביל העתיד צריך לעבוד, צריך לעשות משהו. זה דורש להפוך הכל, לסגל הרגלים חדשים ולהפסיק להיות עצלנית ופחדנית, אבל זה לא כל כך קל, בעצם. זה קשה עד בלתי אפשרי, לאנשים מסוימים.

 

[noosh]

אוקיי, כאן את מדברת על משהו אחר

זה ברור שבשביל עתיד צריך לעבוד. בשביל עתיד צריך לעבוד גם כשאת לא "תקועה ארבע שנים מאחור", גם כשאת מתנהלת באורח החיים הנורמלי-כביכול. כולם צריכים לעבוד בשביל העתיד שלהם, לא משנה באיזה שלב בחיים הם נמצאים או באיזה גיל הם. ונכון, זה דורש ממך יותר, כי זה באמת דורש ממך לסגל הרגלים חדשים ולהפסיק להיות "עצלנית ופחדנית". אבל זה לא משהו שאת לא מסוגלת לו. אינ לא מאמינה שזה בלתי-אפשרי. זה אולי קשה, אבל זה לא בלתי-אפשרי. את עברת מספיק כדי לא לקרוא לעצמך "חלשה", ואם עברת את כל זה, זה אומר שיש בך מספיק כוחות כדי להתמודד עם איזו בגרות במתמטיקה. אז כן, תסגלי לעצמך הרגלים חדשים. ואולי זה רק יועיל לך? זה בטוח ימלא לך את החיים במשהו חדש. ולכי תדעי, אולי תהני מזה? אולי תפגשי אנשים חדשים וזה יעשה לך רק טוב? עצלנית ופחדנית? אז הנה, יש לך הזדמנות לשבור את זה. וברור שזה לא יהיה קל, אבל יש מספיק אנשים שיתמכו בך. יש מלא אנשים שמשלימים בגרויות אחרי הצבא, גם אנשים שכן למדו בבי"ס וסיימו תיכון. אין שום סיבה שאת לא תוכלי גם. אין שום סיבה שתשבי בבית של ההורים שלך ותחיי מביטוח לאומי, כשאת ילדה חכמה שמסוגלת ללמוד ולהבין ולהבחן ולעבוד ולחיות כמו כל אחד אחר, חיים מלאים ומספקים. את פשוט צריכה לקחת נשימה ולהחליט שאת מתחילה. להגיע למצב שאת באמת מתקשרת ומבררת זו כבר התחלה נהדרת, והיא גם תמשוך אותך הלאה. פשוט תאזרי אומץ ותתחילי. אני בטוחה שאת גם תצליחי יפה מאוד, שאת מסוגלת להמון. ואני גם בטוחה שיש בך מספיק כוח כדי לעשות את זה.

 

[ToryMaster]

אני יודעת שאת צודקת.

כלומר, אני גם מנסה לעבוד על זה [מי אמר פסיכיאטר ולא קיבל?], זה פשוט... מחניק.

 

[יעל ניסן]

בואי אגזים קצת את מה שכתבת

בכוונה, כדי לחדד איזו נקודה. אני מכירה הרבה אנשים שחיים על ביטוח לאומי בשל מגבלות כאלה או אחרות. כל מה שזה אומר מבחינת החברה שלנו הוא שביטוח לאומי מכיר בעובדה שקשה לך לתפקד, ונותן לך קיצבת קיום מזערית. דמי כיס יותר נכון. גם אם תקבלי ביטוח לאומי, את עדיין חופשייה להחליט איזה תוכן את מכניסה לחייך. את יכולה להתנדב, ללמוד, להחזיר משהו לחברה באיזו עשייה (לא, לא מאחרי המחשב, אלא באמת לתת מזמנך בפועל למען משהו או מישהו)... לקום בבוקר אל תוך איזה אג'נדה. להיות קצת יותר ביצועית ולתקתק אי אילו רשימות ב-

. אם זה נורא קשה - צריך לשקול איזו אופציה עומדת כנגד. כנגד תמיד עומדת האופציה לקבל את הקצבה ולשבת בבית בין 4 קירות. עכשיו תגידי לי את מה יותר קשה. לשבת בבית או לקום לאיזו אג'נדה. אם התשובה היא "לשבת בבית" - ברור לך שאת בוחרת *לעת עתה* משהו, שלמרות שהוא לא מזהיר, הוא יותר קל לך ויותר אפשרי. ואם לשבת בבית זה סיוט - אנא התחילי לתקתק איזו רשימונת של עשייה... מינימאלית ככל שתהיה - היא תהיה 100% יותר מלשבת בבית ולעבור מחדר לחדר. אה - והעתיד? הוא תמיד מתחיל באיזו רשימה קטנה של עשייה בפועל.

 

[ToryMaster]

אז זהו

בכנות מוחלטת, קשה לי יותר לקום ולעשות משהו מאשר להישאר בבית. הסיבה העיקרית שאמרתי שזו סתם הוצאת עצבים היא שאני יודעת שאתן צודקות, ואני לא באמת מרימה ידיים, זה פשוט כל כך קשה לראות את כולם מסביב עושים בגרויות וחברים ואני סתם בצד.

 

[יעל ניסן]

לכל אחד

יש את הטיימינג שלו. זה שאת בקצב אחר - לא אומר שלא תשיגי בסוף את מה שאת רוצה שיהיה בחייך. תשיגי בקצב שלך.

 

[ToryMaster]

הקצב שלי הוא לעולם ../images/Emo10.gif

אגב, יש תאריך לפגישה ראשונה עם הפסיכיאטרית.

 

[noosh]

אז איך את יכולה להגיד שהקצב שלך

הוא לעולם? הנה, את מתחילה להזיז משהו.

 

[ToryMaster]

זה לא מרגיש ממשי, את יודעת?

זה לא מרגיש שזה נוגע למטרה הסופית שלי, זה מה שמקשה עלי. אני מניחה שאצטרך להתחיל לפני שאוכל להחליט.