זה מזכיר לי את ימי מלחמת ליבנון השניה
ענת אור שלי גרה בנשר ועבדה בבנק הפועלים במרכז חיפה, מול בית הדואר שנפל עליו הסקאד. היו ימים נוראים, ללא שקט נפשי ועם המון דאגות לשלומה. ענתי עבדה כל התקופה ולא רצתה לעזוב למרכז. אח שלה, בני הבכור, התחנן שתבוא לגור אצלו, אבל היא בשלה. "אני חייבת לעבוד, שום דבר לא יקרה לי." וכך זה היה. את המלחמה הנוראית היא עברה בשלום עם בן זוגה ובמלחמה הפרטית שלה שהתפרצה בפתאומיות היא הפסידה בגדול ואנחנו הפסדנו את הבת המדהימה ואהובה והפסדנו את הרצון לחיים. כשילד נלקח מאיתנו -הכל נלקח וצריך להלחם באוצר המילים כדי לא לפלוט דברים כואבים ליד הילד שנשאר וסובל לא פחות מההורים. הסבל שלו מוגדר גם בדאגה יתרה להורים. הרי אנחנו רוצים שילדינו יחיו באושר ובבריאות, שיעשו חיים למרות כל מה שקרה. אז החברה הצעירים מנסים לשמח את ההורים בזה שהם מבלים פה ושם, הולכים לחברים, להופעות וכו'...... הילדים שנשארים, הם נשארים מאחור, האסון הכבד שפקד אותנו רומס את הרגשות ואת החיים. אני מאחלת לכולנו שלא יהיו אבדות ושכל הבלגן יגמר במהירה מחבקת את כולכם אמא של ענת אור ענת אור 06.05.1980-21.02.2007
ענת אור שלי גרה בנשר ועבדה בבנק הפועלים במרכז חיפה, מול בית הדואר שנפל עליו הסקאד. היו ימים נוראים, ללא שקט נפשי ועם המון דאגות לשלומה. ענתי עבדה כל התקופה ולא רצתה לעזוב למרכז. אח שלה, בני הבכור, התחנן שתבוא לגור אצלו, אבל היא בשלה. "אני חייבת לעבוד, שום דבר לא יקרה לי." וכך זה היה. את המלחמה הנוראית היא עברה בשלום עם בן זוגה ובמלחמה הפרטית שלה שהתפרצה בפתאומיות היא הפסידה בגדול ואנחנו הפסדנו את הבת המדהימה ואהובה והפסדנו את הרצון לחיים. כשילד נלקח מאיתנו -הכל נלקח וצריך להלחם באוצר המילים כדי לא לפלוט דברים כואבים ליד הילד שנשאר וסובל לא פחות מההורים. הסבל שלו מוגדר גם בדאגה יתרה להורים. הרי אנחנו רוצים שילדינו יחיו באושר ובבריאות, שיעשו חיים למרות כל מה שקרה. אז החברה הצעירים מנסים לשמח את ההורים בזה שהם מבלים פה ושם, הולכים לחברים, להופעות וכו'...... הילדים שנשארים, הם נשארים מאחור, האסון הכבד שפקד אותנו רומס את הרגשות ואת החיים. אני מאחלת לכולנו שלא יהיו אבדות ושכל הבלגן יגמר במהירה מחבקת את כולכם אמא של ענת אור ענת אור 06.05.1980-21.02.2007
