זה מצב מבאס, כאילו אין לי בכלל הורים.
הי מה העיניינים?! ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 9, לפני הרבה זמן. (כיום אני בת 17). לפני בערך כשנה וחצי אבא שלי התחתן מחדש ועבר לגור עם אשתו והילדים שלה. מאז, אני מרגישה שהוא אגואיסט, כלומר.. הוא לא מתיחס אלי, שאני מדברת איתו בטלפון אז היא חייבת לשמוע את השיחה ואם אני מבקשת ממנו משהו אז הוא צריך "אישור" שלה, הוא נוסע איתה לחו"ל מלא. (בחודשיים האחרונים - 6 פעמים). והקטע, שזה לא היה כזה מפריע לי, אם היה לי את אמא שלי לסמוך עליה. אבל אמא שלי ואני רבות נון-סטופ, היא כל הזמן צועקת עלי, מאשימה אותי שאני לא עוזרת לה, שאני לא עוזרת בבית,.. היא מקללת אותי וצועקת שהיא כבר מתה שאני אעזוב את הבית כדיי שהיא לא תצטרך לראות אותי יותר. היא טוענת שיש לה רק בת אחת (אחותי) ושהיא כאילו מושלמת. אני לא אוהבת להיות בבית, אני לא רוצה לחזור הבייתה שאמא שלי נמצאת, אני מסתגרת בחדר. אין לי למי לספר מה שעובר עלי, אני מממנת את עצמי - לימודי נהיגה, ספרי לימוד, בגדים שאני קונה, במקרים קיצונים גם אוכל אני קונה לעצמי, וכדומה. (כי אף אחד מההורים לא מוכן לתת לי ושאחותי ואמא שלי יושבות יחד היא לא מוכנה שאני אשב איתן.). כשאמא שלי ואני במצב טוב, אז איכשהו אנחנו מדברות ואני יכולה לספר לה אם היה לי מבחן באותו יום, לדגומה. אבל היא תמיד טוענת שאחותי טובה ממני, ושהיא מתה שאני אצא כבר מהבית כי אני רק מעיקה עליה. אני מרגישה חנוקה, אין לי לאף אחד ללכת אליו (יש לי את חבר שלי אבל הוא לא יכול בדיוק להבין מה קורה לי) ואני מתה לעוף מהבית ולשכוח שיש לי משפחה כזאת מטומטמת ואמא כזאת משוגעת ואבא שחי בעולם מושלם משלו! מה אני עושה?! איך אני ממשיכה הלאה?! איך אני שורדת את הקיץ? החופש הגדול?! איך אני שורדת עד גיל 18 בבית!?!? זה מעצבן, זה נהיה גרוע מיום ליום. אנחנו פשוט לא מדברות, בכלל לא.
הי מה העיניינים?! ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 9, לפני הרבה זמן. (כיום אני בת 17). לפני בערך כשנה וחצי אבא שלי התחתן מחדש ועבר לגור עם אשתו והילדים שלה. מאז, אני מרגישה שהוא אגואיסט, כלומר.. הוא לא מתיחס אלי, שאני מדברת איתו בטלפון אז היא חייבת לשמוע את השיחה ואם אני מבקשת ממנו משהו אז הוא צריך "אישור" שלה, הוא נוסע איתה לחו"ל מלא. (בחודשיים האחרונים - 6 פעמים). והקטע, שזה לא היה כזה מפריע לי, אם היה לי את אמא שלי לסמוך עליה. אבל אמא שלי ואני רבות נון-סטופ, היא כל הזמן צועקת עלי, מאשימה אותי שאני לא עוזרת לה, שאני לא עוזרת בבית,.. היא מקללת אותי וצועקת שהיא כבר מתה שאני אעזוב את הבית כדיי שהיא לא תצטרך לראות אותי יותר. היא טוענת שיש לה רק בת אחת (אחותי) ושהיא כאילו מושלמת. אני לא אוהבת להיות בבית, אני לא רוצה לחזור הבייתה שאמא שלי נמצאת, אני מסתגרת בחדר. אין לי למי לספר מה שעובר עלי, אני מממנת את עצמי - לימודי נהיגה, ספרי לימוד, בגדים שאני קונה, במקרים קיצונים גם אוכל אני קונה לעצמי, וכדומה. (כי אף אחד מההורים לא מוכן לתת לי ושאחותי ואמא שלי יושבות יחד היא לא מוכנה שאני אשב איתן.). כשאמא שלי ואני במצב טוב, אז איכשהו אנחנו מדברות ואני יכולה לספר לה אם היה לי מבחן באותו יום, לדגומה. אבל היא תמיד טוענת שאחותי טובה ממני, ושהיא מתה שאני אצא כבר מהבית כי אני רק מעיקה עליה. אני מרגישה חנוקה, אין לי לאף אחד ללכת אליו (יש לי את חבר שלי אבל הוא לא יכול בדיוק להבין מה קורה לי) ואני מתה לעוף מהבית ולשכוח שיש לי משפחה כזאת מטומטמת ואמא כזאת משוגעת ואבא שחי בעולם מושלם משלו! מה אני עושה?! איך אני ממשיכה הלאה?! איך אני שורדת את הקיץ? החופש הגדול?! איך אני שורדת עד גיל 18 בבית!?!? זה מעצבן, זה נהיה גרוע מיום ליום. אנחנו פשוט לא מדברות, בכלל לא.
ובאמת, אף אחד מהחברים שלך לא יכול להבין.. גם אם הוא ירצה.. זה קשה כשהבית, המקום שאתה אמור להיות מוגן בו, זה המקום שעושה לך רע, שאתה רוצה לברוח ממנו. תראי, לבד את לא. כי תמיד יש למי לפנות, אבל אני חושבת שאם תצליחי ליצור מצב שאת הרבה מאוד לא בבית, אני מדברת על מצב שאת רק חוזרת לישון וגם זה לא תמיד, אולי אמא שלך תבין שיש לה עוד ילדה, והיא שם, למרות שהיא מתעלמת מזה. הכוונה היא להיות הרבה אצל חברים, גם אלה שלא יודעים על המצב, להיות הרבה אצל החבר, לעבוד.. את לא צריכה להוכיח לאמא שלך כלום! זה כולו ההפסד שלה! והיא תתחרט על זה, ובגדול, גם אם זה לא נראה ככה עכשיו. יש לך את הבגרות שלכל החברים שלך אין.. וזאת עובדה. תנצלי את זה! אני לא מכירה את אמא שלך, אבל אולי מכתב, פוגע ככל שיהיה, שתאמרי בו את כל מה שאתה חושבת עליה, על הילדות שנהרסה לך, על זה שאין לך במי לבטוח, אולי כן יעשה לה משהו. שווה לנסות, כי אין יותר מדי ברירות. חוצמזה, את עוד מעט בת 18, אוטוטו בחוץ! שיהיה לך המון בהצלחה, אנחנו תמיד פה כדי להקשיב...