זה מתחיל כבר מעכשיו

[חייכנית2]

זה מתחיל כבר מעכשיו

הבן שלי עוד מעט בן 12 ,ובלשונו-"עוד מעט בת-מצווה"

אמש בפעם הראשונה חגג עצמאות בהליכה אל הבמות לבד עם חבריו. ילד גדול כבר.
אתמול אחר הצהריים,לפני השמחה ,היינו עם כולם באבל ,צפינו ביחד בטלויזיה,הרגשתי שהפעם הוא מבין עוד יותר מבשנים קודמות את משמעות יום הזיכרון.
ואז הוא דיבר איתי על כ שבצבא הוא רוצה להיות צלף,ולהרוג מחבלים ערבים שיסכנו אותנו ,ושאולי בכל זאת יקבלו אותו לחייל האויר למרות שיש לו מספר קטן של משקפיים
ושהוא ידע להיות מפקד טוב. ויום לפני כן שאל אותי - "אמא,מפקד טוב אומר לחיילים שלו "אחריי!" תגידי,איך אומרים "אחריי" באנגלית?"

ואני אומרת לו שאני מעדיפה שהוא ינהל מלחמות בעזרת המוח הטוב שלו מרחוק,עם המחשב,ושאני מפחדת עליו,ושהוא היחיד שלי.
ובו בזמן מרגישה אשמה נוראית מול כל אלה שהקריבו את היקר מכל,ואשמה גם מול נטיות המנהיגות של הבן שלי שהמילים שלי שנובעות מתוך פחד, לא מעודדות אותן.
לא רוצה להיות אם שכולה.
המחשבות כבר מעכשיו...

 

[קצת אופטימית]

באמת מפחיד. אני משתדלת לא לחשוב על זה עדיין.

 

[fatfat]

שלי בינתיים בשלב שהן מכריזות שהן לא רוצות

להיות חיילות כי הן לא רוצות למות. ובמשחק הסוציו-דרמתי שלהן בימים האחרונים אחת היתה בוגרת מחנה השמדה והשנייה אם שכולה. ואני חשבתי לעצמי עם איזה עומס רגשי אנחנו גורמים לם להתמודד.

מאחלת לך ולי ולכל ההורים שעד שילדיהם יגיעו לצבא יהיה זה צבא שלום.

 

[חייכנית2]

כתבת בעיני מאד מדוייק!

אכן עומס רגשי.
גם הדברים שבשיגרה
האימוץ
החד הוריות
אצלכם ההתמודדות מול הסביבה לגבי היותכן משפחת 'זברה'
וגם
ההיסטוריה של העם היהודי
והצבא,וערך ההקרבה....

ואצלנו- אני בחיל ורעדה לגבי הרגע שבו הבן שלי יתפוס עד כמה הסביבה שבה נולד ובה גדל לא היטיבה ואף להיפך עם יהודים...-גם זאת אינפורמציה שצריך להטמיע בתוך הזהות המתגבשת,בצורה לא חבלנית....הרי עברנו מספיק שנים עם האימוץ כדי להבין שאמירה כמו "אבל עכשיו אתה משלנו...ומגוייר...ושייך לתמיד..." אין די בה.עוד סוג של עומס רגשי.

 

[KallaGLP]

בהחלט מאוד לא פשוט.

יכולה רק להזדהות ולשלוח חיבוק.

 

[אבי351]

אני דוקא חושב על זה לפעמים ואני אומר שלעולם

לא אחתום לבני בעה על הליכה ליחידה קרבית וכבן יחיד ללא חתימתי כך יהיה

 

[דניאלהI11111]

סוגייה מפחידה ומטלטלת מאד.

מחד רוצים לחנך את החמוד לתרומה, ציונות ואהבת המולדת, ומאידך הפחד לאבד את הילד כל כך מערער.
גם אני כמו קצת אופטימית מעדיפה לא לחשוב על כך בינתיים, לטמון את הראש בחול. אך אין ספק שהיום יגיע ונצטרך להתמודד עם אחת הסוגיות המפחידות ביותר בהורות הישראלית.

 

[בואו עננים]

תובנות של אחרי (3 שנים)

פעם הייתי תמימה ופעם טמנתי את ראשי בחול- חשבתי שבני לעולם לא יהיו בני 18-
והיו- ושירתו בכל מקום מוכר, והרבה כאלו שלא, אבל בטוח כולם היו מסוכנים
ולא ישנתי 3+3 שנים
ולמזלי הרבה מהסיפורים שמעתי רק אחרי

והנה נגמר- חשבתי שנגמר- והדאגות רק מתחילות- או יותר נכון ממשיכות ומתגברות
הודו, תאילנד, דרך המוות, בנג'י, כרישים בקריביים, סופות . רוצחים ב..לא חשוב איפה ושודדים וגנבים
ותאונות מעל הכל

אז החזיקי אותו חזק מתחת לשמיכה, עטוף בצמר גפן, כל עוד את יכולה וגם קצת אחרי-
תתגעגעי לרגעים האלו

ולאבי בנוגע לחתימה ובכלל הצעיר לא היה לוחם, אלא "סתם" תומך לחימה,(לזה הולכים בלי חתימת הורים) מה שלא הפריע לצבא לשבץ אותו במקומות שנזכרו למעלה, ובפעילויות שביניהם לבין בטוחות תהום עוברת...

 

[חייכנית2]

הי

נזכרת שכתבת בפורום שכן על דאגותייך,כשהילד שלי היה בגן.
תודה על הפרספקטיבה והעיניים הפקוחות ומפוכחות שלך.
אין כמו בני מחפש סיכונים ואתגרים
ואני ערה לכך שיש גבול ליכולת הבלימה שלי כאמא...
חיבוק.

 

[Noga Lavie]

כשהייתי בת תשע

לא זוכרת את מה גרם לי לחשוב על כך (כל שכן, לא מה גרם לי לומר זאת בקול), אך זוכרת במדוייק את מעבר החציה בו חצינו את הכביש (הוריי ואני), אמרתי בהתלהבות (ואני זוכרת אותה גם היום) שאני כבר בת חצי לשירות צבאי, כי תשע זה חצי משמונה עשרה ובגיל 18 אלך לצבא.
גם את ארשת פניה של אמי אני זוכרת.
לא, זה אינו זכרון אהוב.

אחי סיפר לי היום שאמנו מודאגת מכך שזיו למדה לרכב על אופניים ומסתובבת עם חבריה. ניסיתי לטעון שגם אנחנו עשינו זאת. אחי ענה שזה לא הפריע לאמא לדאוג בזמן אמת. ובכן, זה חלק מן התפקיד ההורי - אני דואגת כל פעם שזיו לא נמצאת מול עיני, אך אני עדין משחררת אותה לפעילותיה, כי דרך אחרת איני מכירה.
כל כך הרבה דברים יכולים להתרחש עוד לפני הצבא, כלכך הרבה דברים יכולים להתרחש אחרי הצבא, התרכזות בכאן ועכשיו נראית לי הדרך היחידה להתמודד.

 

[משתפרת]

כשהייתי בכתה א' אחי התגייס

הערצתי אותו. כשהגיע לחופשה אמרתי משהו בסגנון "כשאני אהיה חיילת..." והוא פרץ בצחוק ואמר: עד שתגיעי לגיל גיוס כבר לא יהיה צבא ולא יצטרכו חיילות".
גדלתי, התגייסתי, אפילו עשיתי מילואים. לאחי נולדו ילדים שכולם שירתו בצבא. ביתי שירתה בצבא. כשהבאנו ארצה את לינדו כבר לא השתעשענו באשליות של "לא יהיה צבא".
אצלנו זה לא היה בגיל 9 כשהוא התחיל לחשוב על הצבא, זה היה ברקע כל הזמן. עם דוד ממקימי סיירת הצנחנים, עם אבא שעשה בצבא משימות מסמרות שיער, אפילו אמא שלו (אני) מצאה תפקיד מאתגר בשנים שכל הבנות היו בעיקר פקידות או מרכזניות (אפילו נהגות לא היו בזמני), עם בני דודים- קרביים להפליא ביחידות מובחרות, עם אחות גדולה שעבדה קשה מאד במהלך השירות- לא היתה בכלל שאלה שלו על הגיוס. מרגע שהבין מה זה צבא היה לו ברור שהוא הולך על קרבי, לוחם. מגבלות רפואיות הורידו לו פרופיל. עזרתי לו להשיג מכתבי מומחים שאפשרו לו להעלות פרופיל לדרגה המינימלית שאיפשרה לו להיות לוחם. יכולתי לא לעזור לו, אבל זו היתה השאיפה שלו לכן השתדלתי לפתוח לו את הדרך.
על הרבה דברים שעשה אינני יודעת גם היום. יש דברים עליהם סיפר רק אחרי זמן רב, ונכנסתי לחרדה בדיעבד. שלא לדבר על תמונות שצולמו והוא לא מוכן לספר היכן בדיוק. עדיף לא לדעת.
פחדתי, ועוד איך פחדתי. לא פעם התהפכתי בלילות מצד לצד עד שלפנות בוקר הצלחתי להרדם. למחרת בשיחת טלפון הוא היה אומר שהגיע לבסיס לפנות בוקר... אינטואיציות. לא פעם היה אומר לי לבדוק בערוצי החדשות. ידעתי באיזה איזור שירת, ויכולתי להבין מה עשה באותו יום. האופי שלו והיכולות הפיזיות הגבוהות הביאו אותו לתפקיד צמוד למפקד, שהוציא אותו לכל פעולה שהיחידה שלו עשתה. המפקד המוצלח הזה הפך אותם ליחידה מצטיינת שהקצו לה משימות רבות.
מה שהכי הפריע לי היה שבגלל שהבאתי את הבן שלי אל הארץ הזו הוא הגיע למצבים שהוא צריך לכוון את הנשק שלו אל בני אדם וללחוץ על ההדק. הזכרת רגש אשמה?
אז כעת הבן שלך מתחיל לחשוב על הצבא והוא חושב בגדול. חיל אויר, מפקד... לא אמכור לך אשליות, הרי גם אם יחתם הסכם עם הפלסטינאים ועם הסורים והלבנונים (כן, בטח... ממש מחר...) הצבא לא יפורק כל כך מהר, הגיוס יימשך. מקוה שהבן ימצא לעצמו שירות מועיל ומאתגר בו יצליח. מה שכן- רק חלק זעום מהאמהות הופכות לשכולות. לא כולן אמהות של לוחמים, גם ג'ובניקים מובהקים מאבדים את חייהם בצבא. והאמת? הבילויים והנסיעות בחופשות סופי השבוע שלהם מסכנים אותם יותר... וזה לא נגמר כשמשתחררים מהצבא.

 

[חייכנית2]

משתפרת יקרה

אני חושבת שהיית גדולה מהחיים,במקום שידעת לשחרר ולהניח ללינדו להגשים את עצמו איך שבאמת רצה.
אני מודה ומתוודה- אני עדיין לא במקום הזה.אני באמת חושבת שמגיע לך ביג ביג לייק .

 

[משתפרת]

?? אם תשאלי את לינדו- אני חונקת, לא משחררת

 

[דניאלהI11111]

הלואי על כולנו חנק שכזה!

 

[חייכנית2]

הוא מוזמן אלי כדי לקבל פרופורציה....

 

[אבי351]

גם אני חושב כך

 

[אורית פלד]

מזדהה מאד. כל כך מפחיד הנושא הזה

התינוק שלנו כבר אוטוטו בן 15, וגם מתחיל לצייץ ציוצים של מה כן רוצה ומה לא רוצה בצבא.
ומעבר לחרדה הנוראית לאבד אותם (אבדתי רבים מחבריי ובני מחזורי בלבנון הראשונה), יש גם את הפחד לקחת אפרוח קטן ופלומתי, שלא שהה מחוץ לבית יותר מיומיים רצוף, ולשלוח אותו לגוף כל כל גדול ולא אימהי.
ואם יהיה לו קר? או חם? ואם לא יאהב את האוכל? ואם יהיה לו מפקד לא נחמד? ומי ישכיב אותו לישון ויפטפט איתו? ומי יקשיב לו כל הזמן (דברן בלתי נלאה...) ועוד ועוד..
מפחיד ומאיים מאד.