זה נגמר...

[זו שאוהבת אותו]

זה נגמר...

אחרי 50 דקות של ייסורים היא נפטרה
הייתי איתה עד הרגע האחרון שם בהוספיס, החזקתי לה את היד לאורך כל התהליך הנורא של המוות שנגמר ב-5:50 הבוקר

גהנום גהנום גהנום

כשאמצא כוחות נפש לכתוב לגם או להגיב לכם אעשה זאת
עד אז אל תתפלאו שאני נעלמת

כולי מסטולית מאלכוהול.... עוד מעט הלוויה
אני גמורה לחלוטין
גמורה

 

[זו שאוהבת אותו]

היא הייתה מורדמת מיום לפני

 

[kmiki]

משתתפת בצערך הכבד

אין לי מילים חכמות ברגעים קשים שכאלה, חיכיתי לשמוע ממך כי היתה לי הרגשה שהזמן מועט.
אני מאחלת לך שתצמחי מתוך הצער ותמצאי את הדרך הנכונה עבורך להמשיך בחיים.
אני מחזקת אותך מרחוק ואחלת שלא תדעי עוד צער.
לכשתחזרי, נהיה פה.

 

[healerit]

אהובה, צר לי על לכתה של אמך

יהי זכרה ברוך ונשמתה צרורה בצרור החיים.

ילדה יקרה,
אמך עזבה מימד זה לעולם שכולו טוב.
היא גידלה אותך באהבה רבה ובמסירות אין קץ.
כך היא ידעה שהיא יכולה לעזוב כעת.
את היא תפארתה ומורשתה לאחר לכתה.
זאת היא יודעת ובלב שלם נפרדת ממך ומגופה.
היא חוותה בחייה אהבה, משפחה, קריירה.
חיים מוצלחים מאוד ולכן אין למדוד את הזמן.
מימד הזמן אינו ממשי אלא הקפיצה.
העבודה שעשתה כאן על עצמה.
סגירת המעגלים התאפשרה ועל כך היא מודה.
כל איש נתן לה מה שיכול היה וזאת היא מבינה.
שמרי על אחותך, כעת היא בודדה.
יחד הבדידות מופגת, נשברת.
סלחי ליקירי לבך על מה שהיה.
נקיון של דף חדש מאפשר נשימה.
קחי נשימה ילדה יקרה.
הדרך אינה נסגרת אלא נפתחת.
הדלת אינה נסגרת אלא נפתחת.
היי שמחה בחלקך בעולם זה ובזכות שניתנה לך.
הזכות לאהוב, הזכות לחיות, הזכות להגשמה.
נצלי אותן במלואן - הן שלך.
אמך כאן ושם. היא בלבך לעד. היא מלווה אותך תמיד.
באנרגיה שלה, בדמות אחרת, חלופית אך נצחית.
את ילדתה האהובה ואת יודעת להדליק אור בחשכה.
זאת היא לימדה אותך ואת היית מוכנה ללמוד.
הטיבי עם עצמך, היי נאמנה לעצמך, נהגי בעצמך בחמלה.
ולאחר מכן עשי זאת עבור משפחתך.
יש לך לב רחב והבנה וידע שיאפשרו זאת.
כשתוכלי, כשפחות תכאבי, לכי לקראתם.
את החכמה, את שיודעת, את שמבינה את טבע האדם
תוכלי לסלוח ולאהוב. להתקרב, לחבק, לפתוח את הלב.
יום אחד הוא יבוא אלייך ואת תהיי במקום הנפלא של
הסליחה, הקבלה, החמלה, האהבה.
הדלת שלך תהיה פתוחה והוא לתוכה יכנס - וישאר.
אהבה.

 

[LayLadyLay]

יקירתי,

אני משתתפת באבל שלך.
הכאב הטרי צורב, לא משהו שניתן לעכל אותו בימים האלה בכלל. מנסיוני המר, אני רוצה להגיד לך לנצל את תקופת השבעה.
ככל שיותר אנשים יגיעו ויתארחו- כך תשמעי יותר סיפורים על אמך, תגלי צדדים שלא הכרת, תרגישי מחוברת אליה מאי פעם.

ובימים האלה, חשוב שתזכרי איזו מתנה אדירה ארגנת לאמא שלך!
איזה אושר הצלחת להעניק לה בימיה האחרונים. הגשמת לה חלום וזכיתן בזמן איכות אמיתי.



אין לי מילות עידוד, מילים שירפאו את הכאב- אבל אני, אנחנו, כאן כדי שתוכלי לפחות לחלוק אותו.

 

[saribon]

זכית להחזיק לה את היד

והיא זכתה לעבור הלאה כשידה אחוזה ביד בתה האהובה.
עכשיו זה באמת הזמן להשתבלל, עד כמה שאפשר בתוך הטקסים והאנשים שמקיפים בימים האלו.
תנשמי עמוק, נוחי לך, בכי, צעקי, היי שקטה, עשי כל מה שנוח לך.
עשית כל כך הרבה וכל כך טוב.
חיזקי ואימצי יקירה.
אנחנו כאן.

 

[saribon]

יקירה

חושבת עליך המון. מקווה שמצאת קצת שקט ורוגע. מניחה שאתם יושבים שבעה ומקווה שהצלחת להרים קצת את הראש מעל המים בתוך ההמולה (המבורכת לעתים קרובות) שבמיא עמו המנהג התרפויטי כל כך הזה.
אנחנו מחכים לך כאן כשתוכלי.

 

[זו שאוהבת אותו]

אז אמא שלי נפטרה...

ואני עדיין מנסה לעכל את זה, לתפוס את זה באמת, להבין את זה
ולהבין גם איך חיים בלעדיה.

כמה שחיכינו לזה, ציפינו לזה, אפילו היו שלבים שממש רצינו את זה כבר, עדיין זה לא נקלט, לא נתפס ולא מובן לי שהיא מתה.

אפילו חלמתי הלילה שאבא שלי אומר לי שהיא חולה ועומדת למות ואני הסתובבתי ברחובות וחשבתי לעצמי: "איך אני אחיה בלעדיה?איך חיים בלי אמא??" ואז התעוררתי למציאות גרועה הרבה יותר... מציאות שבה היא כבר איננה.



הייתה לי זכות גדולה, לעבור פה תהליך ארוך, קשה וגדול. הייתה לי זכות לטפל בה, להיפרד ממנה, להגיד לה כל מה שרציתי (כמעט... כי בטוח יש דברים שאזכר בעתיד שלא אמרתי או שאלתי, למעשה כבר יש כאלה)
השבעה הייתה די קלה ונעימה, היה כיף לפגוש אנשים מהעבר שבאו לנחם, כאלה שלא ראיתי שנים, זה באמת היה נחמד, כל המשפחה המורחבת ביחד.
לאורך כל השבעה אמרתי: "החלק הקל זה השבעה, הבעיה תתחיל אחרי..." וכך באמת קרה,,,
הקושי האמיתי של כולם לדעתי התחיל אחרי.


אבא שלי אומלל... לפעמים עוברות לי מחשבות בראש שלא רק שאני אבין אותו אם הוא יתאבד, לא רק שהייתי כבר מתאבדת במקומו, אלא שבא לי להרוג אותו כדי לגאול אותו מייסוריו

אני באמת ממש ממש מרחמת עליו
לא יודעת איך הוא לא עובר דירה, איך הוא מסוגל לישון באותה מיטה
זה גהנום אמיתי

ופתאום אני צריכה ללמוד ליצור קשר עם האיש הזה שבחיים לא תקשרתי איתו
אף פעם לא התקשרתי לשאול לשלומו, אף פעם הוא לא התקשר אלי סתם...
הכל היה הולך דרך אמא שלי, אם הוא רצה לדעת מה שלומי הוא יכול היה לשאול את אמא שלי שדיברה איתי 50 פעם ביום (אל תדאגו, לא רק מצידה, בעיקר מצידי היו הטלפונים)

הדרך היחידה שהייתי מדברת איתו ושואלת לשלומו זה אם במקרה הוא היה עונה לטלפונים בבית ואז הייתי אומרת לו:"מה נשמע? אפשר לדבר עם אמא?"

פתאום אני מתקשרת אליו פעם - פעמיים ביום לשאול מה שלומו, איך בעבודה, איך הוא מרגיש וכו'
אחרת מי ישאל אותו, מי ידע?אולי גם האחים שלו לא שואלים? אני לא יודעת מה הם עושים...

פתאום אני צריכה ללמוד לתקשר איתו וליצור איתו קשר אמיתי
והוא לא בן אדם שמדבר, וזה קשה מאוד
אבל אין מישהו אחר מלבדו
אהבת חיי איננה עוד...

זה הזוי, זה מוזר, זה דפוק לגמרי

אני צריכה להתארגן וללכת לעבודה
אבל בהזדמנות אחרת אספר לכם על דברים מוזרים שקרו מאז שאמא שלי מתה

אל תדאגו זה לא ממש מפחיד...

 

[kmiki]

יקירתי, חיבוק מרחוק

נגמר שלב, מתחיל אחד חדש, תהליך החלמה שלך, ושל כל המשפחה. קחי את הזמן, אל תצפי שזה ייגמר תוך יום יומיים. תהיי חזקה. אני מאחלת לך שלא תשעי עוד צער.

 

[saribon]

לא דואגת ולא מפחדת((-:

בעיני שום דבר הוא לא באמת מוזר ונראה לי שכמה שתחשבי שזה מוזר, זה ייראה לי טבעי לגמרי...

יקירה, אני שמחה שהשבעה עברה עליכם "בנעימים" עד כמה שזה מצחיק להגיד. שבעה היא תהליך מרפא. תהליך שמקל על המעבר הזה מהלוויה אל החיים האמיתיים.
וכן - אחרי השבעה כשנשארים לבד בשקט אז בא ההלם הגדול ..
אני חושבת שאת מקבלת כאן הזדמנות - להכיר את אבא שלך. ללמוד לתקשר איתו. גם אם אמך היא אהבת חייך, גם לאבא שלך יש בך חלק. וכעת כשהוא מה שנשאר -זו ההזדמנות לעשות את מה שלא עשיתם קודם. להכיר. לתקשר, ללמוד אחד את השני.
אין ספק שלמרות הצער והכאב הגדולים בסיטואציות האלה מי שמושפע יותר מהכל - הוא זה שחיי היום יום שלו משתנים דרסטית. וזה בדרך כלל האלמן/אלמנה. חשוב מאוד לא לחשוב במקומו ולא להרגיש את מה שהוא אמור להרגיש - אלאל לתת מקום לו עצמו להביע את מה שעובר עליו. וזה ייקח לכם זמן מן הסתם כי אתם לא רגילים לתקשר חופשי ביניכם. אם אני זוכרת נכון יש גם אחות צעירה שחיה בבית לא? כך שהוא לא לגמרי לבד וזו הקלה גדולה. להיות לבד בין 4 קירות זה באמת עצוב במצב כזה. זו תקופה לא פשוטה והיא לא נגמרת בבת אחת. זה תהליך איטי והדרגתי של "חזרה לחיים" או בעצם ל הסתגלות לחיים החדשים.
אני חייבת לסגור כעת אבל אמשיך מאוחר יותר.

 

[saribon]

לגבי אביך

מן הסתם הכל התהפך לו. ככה בין השורות אני קוראת שאמך היתה זו שהיתה הרוח החיה במשפחה כל השנים? ועכשיו, אחרי התקופה של מחלתה ,תקופה שבה פתאום היה המון עיסוק משפחתי ותקופה מאוד מאוד אינטנסיבית. הכל השתנה.
אבא שלך צריך להסתגל לתקופה הזו , וכמו שכבר כתבתי זו הזדמנות עבורכם ללמוד לתקשר. מנסיון - חשוב מאוד גם לשמור עליו -אבל לא לחנוק. להקשיב לו - לשמוע מה הוא רוצה, מה המצוקות שלו, אולי מה משטריד אותו יפתיע אותך. אולי יש טרדות שאת יכולה להסיר ממנו .אולי מה שמאוד חשוב לו עכשיו זה לדעת שאת שם גם בשבילו.
התקופה הראשונה הזו כשקמים מהשבעה היא תקופת ביניים. בערך עד השלושים - אתה עוד שקוע באבל, בהלם הראשוני וזה מעין "ריק" שבו אתה לא אמור להתארגן על דברים. כמובן שכל אחד עושה מה שנוח לו. יש אנשים שכבר תוך כדי השבעה או מיד אחריה מנקים ארונות ועושים את כל השינויים בבית ויש כאלה גם שנה אחרי עוד הכל כאילו כלום מבחינת הארגון.
יש אנשים שרוצים להשאר באותה דירה באותה מיטה באותו מקום שמזכיר ומנחם בזכרונות שהוא משרה סביבו ויש כאלה שרק רוצים להתנתק ולעבור הלאה.
אנשים מבוגרים לא תמיד ששים לעבור. הרבה פעמים הם נאחזים במקום שהם מכירים ויודעים. גם אם לך זה נראה כאילו הוא צריך לעבור. אולי הוא רוצה להשאר דווקא באותה מיטה. וייתכן שבעוד חודשיים הוא ירגיש אחרת.
אדם אבד את בן זוגו אחרי הרבה שנים חווה תחושת אובדן שאנחנו לא מכירים. למרות שזו אמא שלך - הרי את יודעת שאת חיה את חייך ואת מתי שהוא תבני לך משפחה משלך. אבל לאבא שלך - זה מה שהיה. האובדן, הבלבול, גדולים מאוד ובתקופה הזו מאוד חשובה היציבות, הידיעה שהוא לא לבד, שאתן (את ואחותך) שם עבורו. שתעזרו לו להסתגל לחייו החדשים.

אני רוצה להבטיח לך משהו - למרות שזה נראה בלתי אפשרי לחלוטין עכשיו -יבוא היום שבו תתעוררי בבוקר והמחשבה הראשונה שלך לא תהיה "אמא שלי מתה". זה יבוא. זה יקרה. הנשימה לשך תהיה קלה יותר , והחיוך שלך יהיה עמוק יותר. את תתגעגעי ותחסרי אותה תמיד, אבל הכאב יהיה צורב פחות.

 

[healerit]

הרבה דברים הזויים קורים כשאנשים הולכים

דברים מפתיעים. סימנים. גילויים. מעגלים שנסגרים גם אחרי שהבן אדם הולך.

קשה מאוד להתגבר על אובדן. זו תחושה של צער, של כאב לב, של געגוע.
אפילו שמתכוננים לזה ומייחלים למוות, כמו במקרה שלנו, זה קשה.
אבא שלי נפטר לפני 4 וחצי חודשים. יש ימים שאני בוכה המון ולא בא לי ללכת לעבודה.
יש ימים שמחים ומלאי עשיה ונשימה.
בימים האחרונים היה לי מאוד קשה משום שאנחנו עוסקים במימוש הצוואה.
קשה לי לקבל את הכסף הזה בידיעה שהוא לא ישמש את אבא שלי, שהוא לא יהנה ממנו כפי שהיה צריך.
הייתי רוצה שישתמש בכסף הזה לנסות טיפול יקר וחדשני אך זה מאוחר מדי.
אחי אומר שהוא עושה הפרדה בין כסף לרגש. אצלי זה לא ככה. התהליך מלווה בכאב.
חלק מהכסף ישמש אותי לפתיחת קליניקה שבה אנציח את אבי וחולי סרטן יקבלו טיפול במחיר סמלי.
אני מרגישה שככה אבא שלי היה רוצה. שהוא היה גאה בי.

הכל מאוד טרי אצלכם. הכאב, החוסר, האובדן, הצער, הטראומה של הימים האחרונים.
אומרים שהזמן עושה את שלו. אבל הוא תהליך שעובר דרך מספר שלבים.
אל תחששי להביע את עצמך, לבכות, להתכנס, לקחת זמן וחופשה מהעבודה.
אם יש בך צעקה, שחררי אותה. אם יש בך בכי שחררי אותו.
אל תשכחי לנשום. פשוט לתרגל נשימה. זה עוזר לשחרר את הבכי ואחרי זה להירגע.

אני מאחלת לך לעבור את התקופה הלא קלה הזו ולצאת ממנה מחוזקת וחכמה יותר.
זמנים כאלה כוחם בהבנות שהם מספקים לנו על החיים. אם מתבוננים היטב רואים חץ לכיוון הנכון לנו.
אחרי הסערה יבוא שקט עם תשובות.

שלא תדעו עוד צער כזה לעולם