זה עניין של השרדות.
חשבתי שכשיעברו 10 שנים אני כבר אהיה אחרת. אני תמיד עומדת בלוחות זמנים, גם אם זה אומר לא לישון בלילה בגלל זה. כמה לילות כבר לא ישנתי בגללך, אבל זה רק מרחיק אותי יותר. ניסיתי להפוך את עורי אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי אני לא יודעת איך לחיות בעולם שאתה לא קיים בו יותר. אני יודעת איך להתקיים בו, אבל לא לחיות באמת. אני יודעת לחייך, זה עניין פשוט של להזיז כמה שרירים בפנים. (אני לא יודעת להיות שמחה). רציתי להדוף את השנים שעומדות בינינו בלי להבין המוות שלך שבר את כל החוקים. את החוק הטבעי, המובן מאליו, שאם נולדת לפניי אז אתה האח הגדול. אני עוקפת אותך כבר ב-3 שנים. וחודש. את החוק הבלתי כתוב הזה, שכולם נאחזים בו, שהזמן מרפא, או לפחות מקל- הוא לא. אפילו לא קצת. כי הגעגוע מתגבר ביחס ישר לזמן שעבר מאז. כאילו שיש בינהם קשר לינארי מושלם ואם תגיד לי כמה שנים עברו, אני אוכל לנבא לך את רמת הגעגוע שתהיה שם. וזה רק הגיוני, כי אם אני לא רואה אותך יותר, אין שומדבר שישקיט אותו. שאין כלי נשק בעולם שרק מתוקף אהבתי יכריע את הזמן המוות שלך הוא הדבר הכי יציב שקיים בחיים שלי. אני יודעת בדיוק מתי זה יהיה (עוד שבועיים) ואיפה אפשר למצוא אותך (בחלקה הצבאית) ואני אפילו יכולה לדעת כבר איך זה יגרום לי להרגיש (רע). אני יודעת לכבות את עצמי בכל גשם ראשון, ולשנוא את החגים ואת אוקטובר. אני רק לא יודעת איך לעבור כל יום עכשיו, איך ללכת לישון בידיעה שכשאני אתעורר זה רק יהיה קרוב יותר. חיבוק שלא נגמר ואז ברגע הוא נגמר 10 שנים, ואפשר כבר לספור על יד אחת את הימי-שישי שנשארו עד לאזכרה שלך. אפילו לא צריך את כל האצבעות. ואני לא יודעת מה לומר. נגמרו לי המילים. אין לי מילים מזעזעות מספיק כדי לתאר את המוות שלך, ולגרום לכולם לרעוד שם. אין לי מילים עצובות מספיק בשביל לנסות להסביר להם איך זה לחיות בלעדיך ולגרום להם לבכות. אין לי מילים שמחות בשביל לספר איך זה היה לפני שנהרגת, ולגרום להם לצחוק. כי הייתי מצחיק וחכם ושנון, וזה שנהרגת לא מבטל את זה. הזמן לא מרפא, אתה מבין. הוא לוקח הכל. את הריחות והתמונות והקולות והזכרונות. את המילים. רק לא את הכאב. אני עדיין לא יודעת להתמודד איתו. מה אני כבר יכולה להגיד לך, שם, ליד הקבר שלך, מול כל מי שעדיין זוכר? את מה שאני רוצה באמת להגיד אני לא יכולה, אין לי איך. אין לי מה. אין לי אומץ. וכל השאר לא באמת חשוב, כי מה זה כבר משנה, מה זה משנה אם אני אגיד שוב שאני מתגעגעת, אם אני אספר לך על כל מה שעבר, אם אני אעמיד פנים שהכל בסדר, תראה, יש לי ממוצע מעל 90, ועבודה והמלצות, אולי אפילו יהיה לי עתיד, אבל מה זה משנה, אם גם עוד 10 שנים אתה עדיין תהיה מת..? וכשהריק הזה חושף את פרצופו נדמה שכל מה שרציתי אף פעם לא יבוא [לפעמים אני מדמיינת שאתה שואל אותי עלי, ואני לא יודעת מה לענות לך. אני לא יודעת מה להגיד מעבר ל"התחלתי ללמוד" או "עזבתי את הבית". מה, לספר לך? לספר לך את כל מה שבאמת עבר מאז..? כל מה שעבר עלי? עלינו? איך אני יכולה לעשות לך את זה, בלי להעציב אותך, בלי לאכזב אותך, בלי להרגיש כמו כשלון. ואם תשאל אותי אם אני מאושרת? אז אני אגיד שכן, ואסיט את הראש, כדי שלא תראה את הדמעות, את הכאב הזה, וכדי שאני לא אתפרץ עליך, כי איך אתה יכול בכלל לשאול דבר כזה, איך אתה יכול להניח שאני מאושרת? שאני אוכל אי פעם להיות מאושרת, אחרי המוות הזה שלך? אין אושר יותר. יש רגעים של שמחה, והדחקה ושיכחה, יש מסיכות וחיוכים ריקים, אבל אין יותר אושר. הוא הלך איתך, וכל הקלישאות האלה.] וסוף, סוף לסיפור אני חותמת בלי רצון על טופס השחרור. המוות שלך הוא הדבר הכי יציב בחיים שלי. כל השאר זמני וחולף. והכל מאבד משמעות מול האבן שלך, ומול המספר הדפוק הזה-10 שנים, 3650 ימים, 87600 שעות, ואני יכולה להמשיך ככה עוד, אבל בשביל מה. (זאת הבעייה פה, אתה מבין? שאין יותר בשביל מה). (עיניים זרות/רונה קינן)
חשבתי שכשיעברו 10 שנים אני כבר אהיה אחרת. אני תמיד עומדת בלוחות זמנים, גם אם זה אומר לא לישון בלילה בגלל זה. כמה לילות כבר לא ישנתי בגללך, אבל זה רק מרחיק אותי יותר. ניסיתי להפוך את עורי אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי אני לא יודעת איך לחיות בעולם שאתה לא קיים בו יותר. אני יודעת איך להתקיים בו, אבל לא לחיות באמת. אני יודעת לחייך, זה עניין פשוט של להזיז כמה שרירים בפנים. (אני לא יודעת להיות שמחה). רציתי להדוף את השנים שעומדות בינינו בלי להבין המוות שלך שבר את כל החוקים. את החוק הטבעי, המובן מאליו, שאם נולדת לפניי אז אתה האח הגדול. אני עוקפת אותך כבר ב-3 שנים. וחודש. את החוק הבלתי כתוב הזה, שכולם נאחזים בו, שהזמן מרפא, או לפחות מקל- הוא לא. אפילו לא קצת. כי הגעגוע מתגבר ביחס ישר לזמן שעבר מאז. כאילו שיש בינהם קשר לינארי מושלם ואם תגיד לי כמה שנים עברו, אני אוכל לנבא לך את רמת הגעגוע שתהיה שם. וזה רק הגיוני, כי אם אני לא רואה אותך יותר, אין שומדבר שישקיט אותו. שאין כלי נשק בעולם שרק מתוקף אהבתי יכריע את הזמן המוות שלך הוא הדבר הכי יציב שקיים בחיים שלי. אני יודעת בדיוק מתי זה יהיה (עוד שבועיים) ואיפה אפשר למצוא אותך (בחלקה הצבאית) ואני אפילו יכולה לדעת כבר איך זה יגרום לי להרגיש (רע). אני יודעת לכבות את עצמי בכל גשם ראשון, ולשנוא את החגים ואת אוקטובר. אני רק לא יודעת איך לעבור כל יום עכשיו, איך ללכת לישון בידיעה שכשאני אתעורר זה רק יהיה קרוב יותר. חיבוק שלא נגמר ואז ברגע הוא נגמר 10 שנים, ואפשר כבר לספור על יד אחת את הימי-שישי שנשארו עד לאזכרה שלך. אפילו לא צריך את כל האצבעות. ואני לא יודעת מה לומר. נגמרו לי המילים. אין לי מילים מזעזעות מספיק כדי לתאר את המוות שלך, ולגרום לכולם לרעוד שם. אין לי מילים עצובות מספיק בשביל לנסות להסביר להם איך זה לחיות בלעדיך ולגרום להם לבכות. אין לי מילים שמחות בשביל לספר איך זה היה לפני שנהרגת, ולגרום להם לצחוק. כי הייתי מצחיק וחכם ושנון, וזה שנהרגת לא מבטל את זה. הזמן לא מרפא, אתה מבין. הוא לוקח הכל. את הריחות והתמונות והקולות והזכרונות. את המילים. רק לא את הכאב. אני עדיין לא יודעת להתמודד איתו. מה אני כבר יכולה להגיד לך, שם, ליד הקבר שלך, מול כל מי שעדיין זוכר? את מה שאני רוצה באמת להגיד אני לא יכולה, אין לי איך. אין לי מה. אין לי אומץ. וכל השאר לא באמת חשוב, כי מה זה כבר משנה, מה זה משנה אם אני אגיד שוב שאני מתגעגעת, אם אני אספר לך על כל מה שעבר, אם אני אעמיד פנים שהכל בסדר, תראה, יש לי ממוצע מעל 90, ועבודה והמלצות, אולי אפילו יהיה לי עתיד, אבל מה זה משנה, אם גם עוד 10 שנים אתה עדיין תהיה מת..? וכשהריק הזה חושף את פרצופו נדמה שכל מה שרציתי אף פעם לא יבוא [לפעמים אני מדמיינת שאתה שואל אותי עלי, ואני לא יודעת מה לענות לך. אני לא יודעת מה להגיד מעבר ל"התחלתי ללמוד" או "עזבתי את הבית". מה, לספר לך? לספר לך את כל מה שבאמת עבר מאז..? כל מה שעבר עלי? עלינו? איך אני יכולה לעשות לך את זה, בלי להעציב אותך, בלי לאכזב אותך, בלי להרגיש כמו כשלון. ואם תשאל אותי אם אני מאושרת? אז אני אגיד שכן, ואסיט את הראש, כדי שלא תראה את הדמעות, את הכאב הזה, וכדי שאני לא אתפרץ עליך, כי איך אתה יכול בכלל לשאול דבר כזה, איך אתה יכול להניח שאני מאושרת? שאני אוכל אי פעם להיות מאושרת, אחרי המוות הזה שלך? אין אושר יותר. יש רגעים של שמחה, והדחקה ושיכחה, יש מסיכות וחיוכים ריקים, אבל אין יותר אושר. הוא הלך איתך, וכל הקלישאות האלה.] וסוף, סוף לסיפור אני חותמת בלי רצון על טופס השחרור. המוות שלך הוא הדבר הכי יציב בחיים שלי. כל השאר זמני וחולף. והכל מאבד משמעות מול האבן שלך, ומול המספר הדפוק הזה-10 שנים, 3650 ימים, 87600 שעות, ואני יכולה להמשיך ככה עוד, אבל בשביל מה. (זאת הבעייה פה, אתה מבין? שאין יותר בשביל מה). (עיניים זרות/רונה קינן)