זה פורום כל כך עצוב
זו פעם ראשונה שאני בפורום הזה. הגעתי אליו לגמרי לגמרי במקרה והתחלתי לקרא ... ולקרא ולקרא ולקרא והדמעות ,לאט לאט , החלו לבצבץ בצידי העין עברתי כל כך הרבה בשנים האחרונות. הריון ראשון = הפלה ראשונה בחודש 5 כשהייתי בת 30 נשואה טריה לקח לי הרבה מאוד זמן וכאב להתאושש מזה. אך הייתי אופטימית עם הפנים קדימה. הריון שני = היה מאין פיצוי על הילד שאיבדנו - נצחון קטן ופרטי! ואז בסוף חודש 7 זה נגמר והתינוקת לא איתנו .. לא עוד. לא היה אז פורום איתו יכולתי לשתף את התחושות של כאב עמוק , ריקנות ממש ואקום , אשמה , ושוב כאב כאב כאב ובדידות בשבוע הראשון בכינו שנינו יחד (בעלי ואני). אחר כך , הוא חזר לעבודה ואני נשארתי לבד לבד עם עצמי, לבד עם המחשבות, לבד עם הבדידות, לבד עם הריקנות. הריון שלישי = ואנחנו כבר לא ילדים , אנשים בוגרים, מחוספסים ומחושלים הפעם זה הסתיים ממש בהתחלה עוד לפני שממש התחיל אבל הספקנו להאמין ולקוות במשך מספר שבועות של אושר מפוחד , לקוות שהפעם נזכה להיות הורים ואנחנו עדיין לא, לא הורים. עברו מספר שנים מאז ההריון הראשון וכל הריון אחריו הגיע אחרי הרבה מאמצים. כל החברים שלנו כולם , הורים לילדים גדולים בני 10 ומטה ואנחנו עדיין "רווקים". להורים שלנו יש כבר נינים מהאחים/אחיות שלנו ואנחנו עדיין נשואים+0 זהו! החלטנו! מאמצים באימוץ בין-ארצי. אכחכח... העברנו את הנאכס (עין רעה) איתנו והמדינות לאימוץ סגרו את שעריהן לאימוץ אל ישראל -עקב המצב הבטחוני במדינה. מה עכשיו? מחכים. אנחנו כבר גדולים עברנו כל כך הרבה מכות, כאבים, אכזבות ולמרות הכל נשארנו יחד אוהבים אחד את השני, יותר מהכל, כי זה כל מה שיש לנו. האחד את השני. והנה אני קוראת את כל הסיפורים בפורום הנוכחי - בפעם הראשונה וזה מחזיר אותי מושך אותי יונק אותי לשם אל תקופת החושך לא שעכשיו יש אור .. אבל יהיה .. בטוח! חייב! תחזיקו מעמד כולכן/ם זה כאב, זה כואב אך בסוף זה יגמר בטוב
זו פעם ראשונה שאני בפורום הזה. הגעתי אליו לגמרי לגמרי במקרה והתחלתי לקרא ... ולקרא ולקרא ולקרא והדמעות ,לאט לאט , החלו לבצבץ בצידי העין עברתי כל כך הרבה בשנים האחרונות. הריון ראשון = הפלה ראשונה בחודש 5 כשהייתי בת 30 נשואה טריה לקח לי הרבה מאוד זמן וכאב להתאושש מזה. אך הייתי אופטימית עם הפנים קדימה. הריון שני = היה מאין פיצוי על הילד שאיבדנו - נצחון קטן ופרטי! ואז בסוף חודש 7 זה נגמר והתינוקת לא איתנו .. לא עוד. לא היה אז פורום איתו יכולתי לשתף את התחושות של כאב עמוק , ריקנות ממש ואקום , אשמה , ושוב כאב כאב כאב ובדידות בשבוע הראשון בכינו שנינו יחד (בעלי ואני). אחר כך , הוא חזר לעבודה ואני נשארתי לבד לבד עם עצמי, לבד עם המחשבות, לבד עם הבדידות, לבד עם הריקנות. הריון שלישי = ואנחנו כבר לא ילדים , אנשים בוגרים, מחוספסים ומחושלים הפעם זה הסתיים ממש בהתחלה עוד לפני שממש התחיל אבל הספקנו להאמין ולקוות במשך מספר שבועות של אושר מפוחד , לקוות שהפעם נזכה להיות הורים ואנחנו עדיין לא, לא הורים. עברו מספר שנים מאז ההריון הראשון וכל הריון אחריו הגיע אחרי הרבה מאמצים. כל החברים שלנו כולם , הורים לילדים גדולים בני 10 ומטה ואנחנו עדיין "רווקים". להורים שלנו יש כבר נינים מהאחים/אחיות שלנו ואנחנו עדיין נשואים+0 זהו! החלטנו! מאמצים באימוץ בין-ארצי. אכחכח... העברנו את הנאכס (עין רעה) איתנו והמדינות לאימוץ סגרו את שעריהן לאימוץ אל ישראל -עקב המצב הבטחוני במדינה. מה עכשיו? מחכים. אנחנו כבר גדולים עברנו כל כך הרבה מכות, כאבים, אכזבות ולמרות הכל נשארנו יחד אוהבים אחד את השני, יותר מהכל, כי זה כל מה שיש לנו. האחד את השני. והנה אני קוראת את כל הסיפורים בפורום הנוכחי - בפעם הראשונה וזה מחזיר אותי מושך אותי יונק אותי לשם אל תקופת החושך לא שעכשיו יש אור .. אבל יהיה .. בטוח! חייב! תחזיקו מעמד כולכן/ם זה כאב, זה כואב אך בסוף זה יגמר בטוב
