זה פשוט מתסכל

[קופיפה טובעת]

זה פשוט מתסכל

הצלחתי להרדם אתמול אבל לא ישנתי טוב, הייתי מאוד לא רגועה ולחוצה לקראת המבחן שהיה לי היום ולא למדתי.
לא הייתי מסוגלת ללמוד בגלל הדכאון.
קמתי ב4 וחצי לפנות בוקר ביקיצה טבעית ולא יכולתי להרדם. הייתי במחשב וחזרתי למיטה, לא לפני שלקחתי לוריוון כי הרגשתי חרדה וכלום, לא הצלחתי להרדם.

שמעתי צליל של הודעה בפייס, זה היה ידיד שלי שאיחל לי בוקר טוב ולילה טוב לו (יש לו סדר יום הפוך).
גם עליו סוג של יצאתי.
הוא אמר שחברה שלי אמרה לו שהיא מבואסת בגלל שביטלתי אתמול מפגש איתה ועם ידיד אחר.
לא הייתי מסוגלת לזוז אתמול אז ביטלתי.
אבל למה היא חייבת להתלונן לידיד הזה? הם הכירו דרכי רק השבוע, כבר היא מתבכיינת לו עלי?

הוא אמר לי שאחרי המבחן שאדבר איתו כי אולי הוא כן יהיה פנוי ונפגש.
שיחקתי אותה קשה אבל בסוף באמת פניתי והוא היה צריך ללכת.
הרגשתי יותר מטומטמת.
בשיחה בבוקר איתו בפייסבוק אמרתי לו שכולם יכולים לקפוץ לי, ושגם הוא יקפוץ לי.
אחריה חזרתי למיטה לבכות בטירוף.
הצלחתי אחרי לא יודעת כמה זמן להרדם קצת אבל אז אמא שלי העירה אותי, והיה לי עוד זמן לישון לפני המבחן.

אז עשיתי מבחן מבלי ללמוד.
סתם ניחשתי תשובות, אולי בטעות אעבור.
לא היתה לי סבלנות להשאר בספריה לשבת על העבודות שלי אז רק הדפסתי חומר למבחן אחר וברחתי הביתה.

רע לי, רע לי ממש.
ישנתי עד לא מזמן.
שונאת את כולם, אין לי סבלנות לאף אחד.
אני מרגישה כל כך לבד.
בא לי פשוט למחוק את כולם מהחיים שלי.
אני כל כך לבד ואין איתי אף אחד.
רע לי, רע לי, רע לי.
אני אפס כרגיל!

 

[אלומת האור]

את לא לבד, ובטח לא אפס!!

 

[קופיפה טובעת]

אני מרגישה הכי לבד

אין לי סבלנות לכלום ולאף אחד אבל זה גם לא שמישהו מתעניין בי או במצבי.
אני מרגישה תוקפנות וכעס רב, מעבר לתחושת הדכאון שלי.
כועסת על כולם שאף אחד לא פה בשבילי.
לא עליכם אלא על אנשים מהחיים שלי.

התכתבתי קצת עם אותה החברה.
שיתפתי שהחלטתי להפסיק עם כדורים כי זה לא מקדם אותי לשום מקום.
היא סתם שאלה אם אני בטוחה וכאלה.
אבל הרגשתי שהיא לא שם ופשוט כתבתי לה "טוב... ביי".
היא שאלה מה קורה ואמרה שהיא כאן אם אני רוצה לדבר.
ממש...

לא לקחתי בבוקר את הציפרלקס ואני גם לא לוקחת מירו הערב/ הלילה.
אין לי כוח לכדורים יותר.
לא בא לי יותר לסמם את עצמי ולשווא.
התפרקתי מקודם על גלידה מהקופסא עם הכפית ועצרתי כשזה הקפיא לי את הפה.

יכולה בקלות ליפול לזלילות חסרות פרופורציות.
יותר שמנה ממה שאני עכשיו אני כבר לא אהיה. כאילו כן אבל אני כבר במילא בשיא אז זה כבר לא משנה.
כל היום רק מחזיקה את הדמעות כי אני לא גרה לבד אבל יודעת שברגע שאכנס למיטה (בקרוב מאוד) אתפרק מבכי מבלי שיראו.
בינתיים שוקלת מה עוד לאכול, אני לא רעבה בכלל אבל חייבת לפוצץ אותי.
חייבת להוציא את הכעסים שלי באוכל.

מגעילה את עצמי וכנראה שלא רק את עצמי...
לא סתם אף אחד בכלל לא מדבר איתי, פשוט לא מעניינת אף אחד.
צריכה ללמוד למבחן קשה ביום ראשון ואין לי כוח...

 

[אלומת האור]

קופיף, קופיף, את מתעללת בעצמך

את לא סובלת מספיק, שאת צריכה גם להמשיך את ההתעללות הזאת של לכנות את עצמך בשמות רעים, לזלול בלי פרופורציות ולהפסיק תרופות על דעת עצמך???
התלבטתי אם להגיב לך להודעה הזאת, כי אני לא רוצה לצאת צבועה שאני בעצמי עושה את הדברים האלה אז מי אני שאדבר, אבל החלטתי שאני מעדיפה להצטייר כצבועה ואולי לעזור לך במשהו שאני בעצמי מתקשה לעשות.

קודם כול תרופות לא מפסיקים לבד. אני חוזרת, לא מפסיקים לבד!!! אין לך מושגגגגגגגגגגגגגגגג איזה נזק את גורמת לעצמך. הגוף והנפש יכולים להתערער לך בצורה כזאת שתתגעגעי למה שאת מרגישה עכשיו. אני לגמרי רצינית איתך. ואחר כך יהיה עוד יותר קשה להתאים לך תרופות אחרות. זה שוק לגמרי לגוף ולנפש. אסור בשום אופן לעשות את זה.

ולגבי הזלילות - הו הו, תתפלאי כמה אפשר להשמין עוד. את לא רוצה לדעת את זה. את לא רוצה להיות כמוני. בשיא שלי הגעתי ל-120 קילו ועצרתי (באמצעות קבוצות התמיכה של OA). אחר כך ירדתי המון, גם כן בזכותם, ושמרתי 4 שנים, ואז שוב עברתי הידרדרות והגעתי למשקל דומה מאוד, שבו אני נמצאת עד היום. בכל פעם שיש לי נפילה ממושכת אני עולה יותר ויותר. ואני לא היחידה. ראיתי אנשים שעזבו את התכנית וחזרו עם הזנב מקופל ועם עוד 30-40 קילו. תמיד יש עוד לאן להגיע, עד שמתפוצצים ומתים. חברה יקרה שלי נפטרה לפני חודשיים מרוב שעלתה ועלתה והשמינה והלב שלה לא יכל לשאת אותה יותר. היא נפטרה מדום לב בשנתה ואף אחד מאתנו לא התפלא (מעבר לשוק הראשוני). ובאמת כבר לא היה לה לאן לעלות יותר. והיא הייתה אישה יפהפייה, מטופחת, מדהימה.

אני חזרתי לקבוצות ממש עכשיו, לפני זמן קצר, אחרי נתק של כמה חודשים, אני מאוד משתדלת לא ליפול למקומות האלה יותר, ושוקלת גם ניתוח לקיצור קיבה. כל כך כל כך מבינה את הצורך הזה לכלות את זעמך באוכל, הרי אני ממש שם. אבל אני מכירה גם דרכים אחרות, שמלמדים באו.איי והייתי מאוד שמחה לראות אותך אצלנו בקבוצות. כל כך מבינה, שזה עצוב.

את לא מגעילה אותנו בכלל, ואת כן מעניינת. בבקשה אל תזיקי לעצמך, זה מעציב אותי, ואני בטוחה שאת כולנו. תשמרי על עצמך, טוב?

 

[קופיפה טובעת]

אכלתי עכשיו

הייתי חייבת.
עד לא מזמן קיבלתי לא מעט מחמאות על כך שרזיתי. בפועל? מכנסיים שלא עולות עלי ובגדים צמודים מהרגיל שנראים עלי רע שמעידים כמה שהשמנתי.
עליתי על משקל בעבודה ונראה לי שהוא לא תקין ומוריד (היה איזה משקל כזה שאנחנו מוכרים שאמרו לי שכמה נשקלו והוא הוריד לכולם סביבות 10 קילו, אני לא יודעת אם זה אותו אחד או לא) ושקלתי משהו בין 104 ל-105 קילו, אז נגיד ואני מעגלת כלפי מטה ומורידה את משקל הבגדים והעליים אז אני 104 קילו.
משקל שיא.
בכל פעם שאני מרגישה שאני משמינה אני חייבת לבלוס, לזלול, למלא את עצמי.
אגב, זה עובד ככה גם כשמחמיאים לי שאני מרזה.
בכלל, אני לא יודעת לקבל מחמאות. בטח לא כאלה על המשקל שלי שאוטומטית זורקות אותי לאכול יותר.

אני מרגישה מפוצצת.
אבל ככה לפחות הגיוני לי למה השמנתי- כי אכלתי כמו בהמה.
נותנת לעצמי הצדקות מטופשות.

אני רוצה להיות מוצלחת אבל לא משנה מה, אני לא מצליחה בכלום.
טוב נו, הצלחתי במבחן אחד שהיה לפני שבוע וזה כנראה מקרי ונזקף לזכות המרצה שעשתה מבחן קל ועוד בתחום שמעניין אותי.
אבל זהו. תמיד כשאני מנסה למצוא את הטוב שבי, אין בי שום ייחוד באמת. אני גם לא באמת מעניינת אף אחד.
הכל שקרי ומזויף ובא לי להתפוצץ!

 

[אלומת האור]

קשה לי לשתף פעולה עם הלקאה עצמית

ושנאה עצמית כזאת. זה מכאיב לי. זו מראה לפרצוף.

חוץ מלהגיד לך כמה אני מבינה את עניין האוכל והמשקל וחוץ מלהזמין אותך בחום לקבוצות שלנו (היית רוצה?) אין לי הרבה מה לעשות או להגיד.

מכירה גם את עניין המחמאות. הכול כל כך מוכר לי וכואב. כל כך הייתי רוצה שלא תהיי במקום הזה, ולפחות במקרה של התרופות זו לגמרי בחירה שלך ואת במודע עושה משהו עם פוטנציאל הרסני מאין כמוהו. לפחות את זה את מסוגלת להחליט שאת לא עושה ללא פיקוח רפואי? צר לי לראות איך את מסכנת את עצמך באופן שעלול להיות בלתי הפיך. אני באמת רוצה שיהיה לך טוב. אם לא טובות לך התרופות, אז שיחליפו לך אותן, אבל רק באישור רופא ובפיקוחו.

הלוואי שיכולתי להגיד משהו חכם ומועיל, אבל אין לי

.

 

[קופיפה טובעת]

לא הייתי ממליצה למישהו להפסיק ככה טיפול תרופת

אבל אני חסרת סבלנות לגבי הכל ואין לי סבלנות גם לגמילה.
לא חושבת שמאז שאני על תרופות המצב שלי באמת השתפר.
היה שיפור בתחום השינה וזה היה משמעותי אבל הדכאון הוא אותו דכאון.
למשל עכשיו, אפילו שישנתי בערב, אם הייתי נוטלת את המירו כבר הייתי ישנה ובמקום זה אני עדיין מול המחשב כי אין לי משהו שיסמם אותי ויכניס אותי בכוח למיטה.

נמאס לי מנסיונות תרופתיים, זה במילא לא עוזר לכל אחד.
לפני כמה שנים אפילו הייתי במיון באחד הבתי חולים הפסיכיאטריים והפסיכיאטרית שם המליצה בפירוש לא לתת לי תרופות.
אבל חשבתי שכבר אין סכנה בתרופות מבחינתי וכן ניסיתי את מזלי כי עבר זמן מאז, כרגע משהו כמו 3 שנים.
אבל פשוט אין שום תועלת.
בין אם ישנתי בלילה ובין אם לאו אני מסתובבת מאוד עייפה וקשה לי לתפקד, תוצר טבעי של דכאון אצלי או תוצר של תופעות לוואי של כדורים אבל בין כה וכה אני באותו מצב.

הסיבה שאני אפילו לא עושה לעצמי גמילה בכדורים אלא סתם מפסיקה ואולי אחזור לקחת כשיבוא לי זה בדיוק המקום של ההרס העצמי.
מקום מאוד שקט אצלי שחיצונית לא נראה אבל קיים.
אני מנסה מאוד ליצור רושם תפקודי כלפי חוץ, זו גם הסיבה שרוב היום אני משתדלת לא לבכות כי לא בא לי שאמא שלי תראה, למשל.
אני ניגשת למבחנים אבל לא לומדת כי אין לי כוחות אבל משחקת אותה כמו כולם ומגיעה למבחן אבל אז רואה את הבחינה ומבינה כמה אפס אני.

גם שוב כואב לי משהו בפנים.
אולי זה כי אכלתי יותר מדי ואולי סתם מהדכאון.
כשרע לי ממש, הכאבים הופכים גם לפיזיים.
המזל שלי שאני לא מקיאה כבר הרבה זמן,פשוט לא. בעבר זה היה הסממן המרכזי שלי לחרדות.
עכשיו זה לא קורה אבל הבחילות גברו, פשוט לא רצה לשירותים ונותנת לעצמי להוציא.

 

[אלומת האור]

לא נותר לי אלא להצטער ולקוות שבכל זאת

תרגישי טוב. מה אני אגיד לך. קשה לעצור צונאמי של הרס עצמי, אני לא יודעת איך עוד אפשר לעזור לך, לצערי. חיבוק (אם תרצי).

 

[מחבקת עצים סדרתית]

מסכימה עם אלומה

אפס? את? ממש לא. אני זוכרת איזה סיוט היו הלימודים בתקופת הדיכאון. לעשות מבחן ועוד מבחן ולא להבין כלום ולשנוא את הכל. כל הכבוד לך שניגשת למבחן בכלל.
ובנוגע לידיד שלך, אני בטוחה שאם דברי איתו, הוא יבין. גם לומר "עוברת עליי תקופה מחורבנת" זה מסביר טוב מספיק, אם את לא רוצה להיכנס איתו לפרטים. יכול להיות שחברה שלך אמרה לא את זה סתם בסמול-טוק, לא מתוך כוונה לפגוע. תנסי לחשוב על זה ככה.

ואת לא לבד. אנחנו פה איתך

 

[קופיפה טובעת]

שניהם אנשים שקרובים לי

שניהם מתמודדים עם דיכאון ולכן אני מדברת איתם על זה.
אליו בכלל מאוד התקרבתי לאחרונה וחווינו כמה וכמה פעמים דמעות מצד כל אחד מאיתנו וחלקנו את סבלנו.
אין לי בעיה להודות בדכאון, פשוט מרגיז אותי לא שהוא לא מבטל את תוכניותיו (כי אני ממש שמחה בשבילו שהוא הלך לים, חשוב לי שיתפקד חברתית), אלא שבין לבין לא שואל איך אני.
הוא אמר הבוקר שהוא אוהב אותי מאוד וזה מה שהרגשתי לאחרונה אבל בשורה התחתונה כשהוא טיפה מרים את עצמו, הוא לא עוצר דקה סתם לשאול לשלומי.
לא היתה לו דרך לדעת על הנפילה אבל הנה שיתפתי ובטוח שהוא כבר חזר מהים אז לא מצא דקה לשאול לשלומי?
אולי יעשה את זה בלילה או לפנות בוקר כשאשן ואולי לא. בכל אופן רע לי כל הזמן.

ולגבי זה שהם דיברו בינהם...
אני מאוד אחת שבעד להכיר חברים לחברים.
אני ערכתי מעין מפגש חברתי יום שני והפגשתי חברים שונים שלי, חלקם הספיקו להכיר בינהם.
אני באמת מרגישה שאם מישהו חבר שלי, אין סיבה שאתבייש בו או אסתיר אותו מאחרים אז אם יוצא אני מכירה בין אנשים.

בעבר היה מקרה שחברות שלי נפגשו עם ידיד שלי (כולן הכירו לפני, חלקן דרכי ואת הידיד הכירו דרכי).
הוזמנתי אבל הייתי אחרי יום ארוך עם כאב ראש נוראי והחלטתי לוותר.
בדיעבד בעקבות פליטה של אחת הבנות, גיליתי שבאותו ערב ריכלו עלי.
דיברו על זה שלא באתי ומעבר לכך ולא אהבתי את זה.
אם אותה אחת לא היתה מלשינה, לא הייתי משערת שהן מרכלות עלי ככה יחד איתו (מלבד על בחורה אחת מהן שכבר הייתי מודעת לזה).
אז כן, מודע שאני מפחדת שזה יקרה שוב. מה גם, שאותה חברה מהסיפור הטרי היא אחת הבנות במפגש ההוא.
לא אוהבת שמדברים עלי, שידברו איתי.
אם מפריע להם משהו בי או בהתנהגות שלי שיפנו אלי ולא ידברו בינהם.
עובדה שחוץ מלדבר עלי, אף אחד מהם לא ממש עזר לי כרגע איכשהו.

 

[קופיפה טובעת]

מפחדת ללכת לישון (טריגר)

אם ארדם יתקפו אותי חלומות רעים מרוב המחשבות השליליות שמלוות אותי.
אין לי מזור.
אני יודעת שאני לא יכולה להמשיך ככה.
מצד שני, גם אין לי לאן לפנות.
סופי למות ככלבה נטושה.
חזרו הרבה מחשבות על מוות או על פגיעה כלשהי.
אל דאגה, לא אתאבד, אבל אני לא פוסלת את האפשרות שאבלע את יתרת הכדורים שלי. כנראה לא היום כי אני לא רוצה לדפוק את התוכניות של אמא שלי למחר אבל בהחלט מחר יתכן ויקרה משהו.
כבר הרבה זמן מתלבטת אם לאכול למרות שאיני רעבה אז בינתיים רק לקחתי פרוסות פסטרמה בלי כלום.
יכולה לחשוב רק על להאכיל אותי יתר על המידה ולהשמין עד שאתפוצץ או לבלוע מלא כדורים ולשבש משהו במערכת העיכול.
אני לא מסוגלת לחתוך את עצמי או משהו, הפגיעות אליהן אני מסוגלת לא אלימות ואולי יותר מטופשות אבל זה מה שאני יודעת ולא מפחדת ממנו.
רע לי כל כך! ובא לי לעשות משהו עם זה! ולאו דווקא משהו לטובתי.
אני כועסת על עצמי על הצורך בתשומת לב ועל אי היכולת להרפות.
שונאת את עצמי ואת מי שאני.
הלוואי ואני אמות בהקדם!

 

[קופיפה טובעת]

כמו שציפיתי

רק בסביבות 1 וחצי הועלתי בטובי להכנס למיטה וכבר ב5 ומשהו קמתי.
ישנתי על הפנים וכמובן היו לי חלומות מטרידים ולא זוכרת על מה.
אמא שלי כבר יושבת חופרת לידי, היא חושבת שאני קמה בכוונה מוקדם כדי לחזור אחר כך לישון ולעכב את תוכניותינו להבוקר. ממש...
רע לי ממש ועצוב לי שאין לי עם מי לדבר.
הידיד שכתבתי עליו בשרשור שלח לי חיים במשחק מטופש בפייסבוק אז הוא ער אבל לא טרח לפנות אלי לשאול לשלומי.
בא לי למחוק את כולם מהחיים שלי!
אבל את מי למחוק? אם הרי אף אחד לא איתי גם ככה

 

[Lady Stark]

הי קופיפונת

קראתי את השרשור הזה וחשוב לי לומר לך שהחיים שלך עוד לא התחילו. את כל כך צעירה!
גיל 23 הוא גיל מבלבל. את כבר לא במסגרות כובלות אך מוגנות. את אמורה להתחיל חיים אבל עדיין מתמודדת עם דברים מהילדות. את רוצה שדברים ישתנו אבל עדיין לא רכשת את הכלים כדי לשנות אותם.
מה שאני מנסה לומר- שהכל בסדר וכל כך לגיטימי במה שאת מרגישה. באמת!

אני מבינה ממה שאת כותבת שכבר עברת הרבה. ואת נשמעת לי ממש חזקה.
אבל חשוב שתדעי שיש לך זמן ויכולת לרכוש כלים להתמודד עם הדיכאון ולהקל עליו, להכיר אנשים חדשים ולפתח מערכות יחסים אמיצות ומשמעותיות, להרגיש ולקוות ולדרוש להשיג את החלומות שלך. את באמת בגיל בו הכל יכול להשתנות.

ובשביל לעשות את כל זה צריך סבלנות. נכון, קשה לפתח סבלנות כשהחרדה גבוהה כל כך, במיוחד כשיש דחפים לפגיעה עצמית. לכן אני מפצירה בך: אף אחד לא אמור לעבור את זה לבד. את חייבת לעצמך לטפל בזה כדי לתת לעצמך צ׳אנס. כרגע את רואה את הסבל ומיואשת ממנו, וזה הכי מובן. אבל ללא טיפול לא באמת נתת לעצמך צ׳אנס לדעת שיכול להיות כל כך אחרת.
עכשיו, אני לא בטוחה שאני זוכרת מהתכתבויות קודמות שלנו, אבל את לא בטיפול בשל מצב כלכלי, נכון?
יש הרבה אפשרויות לטיפול חינמי או מסובסד.
אם את רוצה לשלוח אלי במסרים באיזו עיר את גרה, אוכל לנסות לברר עבורך את האפשרויות באותה עיר.

 

[קופיפה טובעת]

האפשרות החינמית מרתיעה אותי

יש לי בעיר מרפאה לבריאות הנפש, טופלתי בה בעבר.
אבל אין לי חשק לחזור לשם, זה מקום שמדכא אותי.

היום קניתי טלפון חדש כי כבר לא היתה לי ברירה אז העיסוק בו העביר לי חלק מהזמן אבל בנה מגיע הערב ואיתו כל הרע.