0 ע י ד ן 0
New member
זה קצת מצחיק,
אבל השאלה שלי זה איך מתבגרים אני אתאר את זה את זה קצת יותר לעומק אני בן 16 וזה לא שאני מסוג האנשים שאתה אומר שהם ילדותיים - להפך אני מרגיש אחראי, שקול ואת כל מה שנקרא בגרות, אבל בכל זאת - אני לא בוגר כזה במובנים של להבין אנשים ודברים כאלה. נגיד - אין לי את הבגרות לשבת לעזור למישהו ולתמוך בו. בד"כ מה שאני עושה זה מנסה להצחיק, מנסה להתייחס אל המצב בציניות (זה עובד וזה נחמד, אבל זה לא "בוגר") וככה זה בהרבה דברים. קשה לי להתייחס לדברים ברצינות. אם נגיד מדברים איתי על משהו שקשור אלי ואל האישיות שלי אני מנסה להתחמק מזה בציניות וצחוק וזה תמיד קורה. ואם אני מרגיש רע לגבי משהו, קשה לי לפתוח שיה רצינית עם מישהו (אל תחשבו שאני אף פעם לא רציני ואף פעם לא מדבר מהלב - זה קורה אבל לא תמיד). וגם - אני מצליח לראות את עצמי בקשר רציני-רציני עם מישהי - הנקודת מחשבה שלי על קשר כזה עם מישהי היא כמו הנקודת מחשבה של ילד בכיתה ו' על העניין. אז חשבתי אולי למישהו פה יש משהו להגיד על זה
אבל השאלה שלי זה איך מתבגרים אני אתאר את זה את זה קצת יותר לעומק אני בן 16 וזה לא שאני מסוג האנשים שאתה אומר שהם ילדותיים - להפך אני מרגיש אחראי, שקול ואת כל מה שנקרא בגרות, אבל בכל זאת - אני לא בוגר כזה במובנים של להבין אנשים ודברים כאלה. נגיד - אין לי את הבגרות לשבת לעזור למישהו ולתמוך בו. בד"כ מה שאני עושה זה מנסה להצחיק, מנסה להתייחס אל המצב בציניות (זה עובד וזה נחמד, אבל זה לא "בוגר") וככה זה בהרבה דברים. קשה לי להתייחס לדברים ברצינות. אם נגיד מדברים איתי על משהו שקשור אלי ואל האישיות שלי אני מנסה להתחמק מזה בציניות וצחוק וזה תמיד קורה. ואם אני מרגיש רע לגבי משהו, קשה לי לפתוח שיה רצינית עם מישהו (אל תחשבו שאני אף פעם לא רציני ואף פעם לא מדבר מהלב - זה קורה אבל לא תמיד). וגם - אני מצליח לראות את עצמי בקשר רציני-רציני עם מישהי - הנקודת מחשבה שלי על קשר כזה עם מישהי היא כמו הנקודת מחשבה של ילד בכיתה ו' על העניין. אז חשבתי אולי למישהו פה יש משהו להגיד על זה
