זה קרה שלשום בערב

hope_29

New member
זה קרה שלשום בערב

רוצה לשתף אתכם במקרה שקרה שלשום בערב. שהשאיר חותמו בנפשי. היא התאבדה. מתה. השכנה שלי התאבדה. בת 50, אם לשלושה בנים בוגרים. היתה בדכאוןואף אחד לא ידע למעט בני משפחתה הקרובים. השאירה מכתב וקפצה אל מותה מבניין גבוה ממש מול מרפסת ביתה. השאירה אחריה לבבות שבורים, נשמות פצועות לנצח וגדעה את חייה. בודדה בכאבה לא סיפרה, שיתפה או פתחה את סגור ליבה על מנת לאפשר נגיעה רכה בנפש הפצועה. כמה סבל מיותר לה ולבני משפחתה. גם עליי עברו שנים רבות במחשבות ובטווית תוכניות סופיות כאשר הייתי שרויה במעמקי הייאוש והדכאון. למעשה, הייתי אמורה למות כבר מלפני 13 שנים. כמה טוב שזה נמנע ממש ברגע האחרון. כלום לא שווה את הסבל של הנותרים בחיים...וחיים כמתים. יהי זכרה ברוך.
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
תודה ששיתפת hope

כן, קשה להבין איך אדם מגיע למצב כזה, של לעזוב ילדים, לא לגלות את הכאב לאף אחד ואז פשוט ללכת, ככה, בבת אחת. כמה כאב היא הרגישה וודאי. וכואב, כי יכלה לקבל עזרה ללא ספק.
 

hope_29

New member
תהיה

אמנם "רק" שכנה...אבל באמת כואב. מרחק של מספר בתים בודדים בלבד ורק היום למדתי לראשונה את שמה...חלפתי על פניה פעמים רבות, והסתפקתי בלהפטיר "בוקר טוב" מאולץ...מעולם לא התעכבתי אל מעבר לכך..רחוב כל כך קטן וכל אחד מכונס בעצמו וספון אל ביתו. מדהים לחשוב עד כמה כל כך הרבה אנשים מהלכים בקרבנו כואבים ומיואשים...מסתירים הכול תחת מעטה של "חביבות ואושר"... אני תוהה עד כמה כל אותם האנשים שאנו חושבים כי הכול כשורה אצלם מיואשים, עצובים ובודדים כל כך. גם אני נמנית על אותם עוטי מסיכה. גם אני מבינה שבעצם אני מסתירה מפני החברה את המועקה. יודעת שכך אני מוגנית. מוגנת מפני החברה ובעקר מפני עצמי. ואולי צריך לדבר. לשתף. לחשוף. כדי לא להדרדר... המוות, מסתבר קרוב יותר מכפי שהוא נדמה.
 

Mאיה

New member
עצוב...אבל אמיתי מה שאת רושמת...

דווקא אלו שנראים לנו הכי מאושרים- לרוב הם עוטים מסיכה. אבל אין לנו דרך לנחש זאת או לאלץ אותם לדבר על הכאב, זה צריך לבוא מהם. אולי השכנה הזאת ניסתה למצוא אוזן קשבת ולא מצאה? אולי היא ניסתה לתקשר אבל אף אחד לא קלט זאת? אין להאשים את הסביבה, למרות שהיינו רוצים לדעת שאנחנו קשובים יותר. את יודעת, סבתא שלי היא אישה מבוגרת...וקצת קשה להבין אותה. רוב הילדים שלה כמו הנכדים שלה לא מתאמצים. אני משתדלת לבקר אותה לעיתים קרובות וכשאני איתה אני משתדלת לשבת רק איתה! לתת לה לדבר...אני לא מבינה כל משפט שהיא אומרת, אבל מספיק שאני יושבת לידה, מחייכת, מהנהנת עם הראש- אני חשה שזה עולם ומלואו עבורה. אני אוהבת אותה כל כך, וקל לי להיות שם- רק לשבת לצידה, לאחוז את היד שלה ולתת לה להביע את עצמה, אם בדיבור, אם בהבעות פנים, אם בחיוך המקסים שלה. ואת יודעת מה, אני חשה שאני מקבלת בחזרה. כל פעם שאני באה ואני רואה את החיוך והאושר בעניה, את ההתרגשות שלה...זה עושה לי כל כך טוב. אבל, זו סבתא שלי. יותר קל לי להיות קשובה אליה. יש הרבה מבוגרים בודדים בקרבנו שאין מי שיתייחס אליהם, שיעניק להם הקשבה. גרמת לי לחשוב... וגרמת לי לרצות להיות יותר עירנית ויותר קשובה לסביבה. תודה לך על כך! Mאיה.
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
כן, לדבר

לשתף. כי מי יודע, אולי תמצא דרך שלא נראית באותו רגע. אחד הדברים שחודפים למעשה הזה היא הרגשה שאין יותר שום אלנטרנטיבה, כי כבולים כל כך בתוך אותן מחשבות, עד שלא רואים. אבל תמיד יש דרך. תמיד. גם במצבים הכי איומים, יש דרך, אם לא במציאות החיצונית, את במציאות הפנימית, לשרוד ולמצוא תקווה. אז כן, לא להשאר לבד עם הכאב.
 
למעלה