זה רק אני או שפולמן כתב ספר מאוד נוצרי?

[הועדה הרוחנית]

זה רק אני או שפולמן כתב ספר מאוד נוצרי?

אז כן, הרעים נושאים צלבים ובונים כנסיות, העולם הבא מתגלה כלא-משהו ואלוהים מתגלה כמתחזה ואז מת. ועדיין הסיפור נוצרי. במרכזו המסע של וויל וליירה לתקן נזק שנגרם לעולמות בשל חטא חמור: חישול הסכין המעודן. איזה מין חטא זה? רצון לידע, רצון לחרוג מהעולם שאליו נולדת, רצון להיות מסוגל להשמיד מלאכים ואלים. בקיצור: הגאווה הישנה והרעה. ואיך מנצחים אותה? שוב הפתעה: בעזרת האהבה. אם בני האדם יאהבו את העולם ואת החיים וזה את זה ויהיו אזרחים טובים של רפובליקת השמיים ויהיו להם חיים מעניינים הם יזכו בבונוס נוצרי נוסף: הנצחון על המוות והתמזגות מאושרת עם היקום (שהוא בעצם גן-עדן אם אתה חי את החיים הנכונים) אם הם חיו חיים של קנאה, בורות, צרות-עין, רצון לשלוט באחרים, שנאה עצמית ושקרים ההרפיות ידאגו להם לגהנום. אבל מה עם הקרבה עצמית? איפה האל האב שהקריב את האל הבן כדי למנוע מהשטן למשול? טוב להקריב את הילדים זה לא יפה. זה מה שהרעים עושים. במקום זה האבא והאמא של ליירה מקריבים את עצמם כדי לתת לילדים סיכוי לגדול ולנצח את השטן (שבמקרה קוראים לו מטאטרון אבל זה חלק מההיפוך שפולמן עושה, הוא מלא וגדוש בחטאים הנוצריים כולל תאווה ובפרט זו המינית). נו מילא האב והבן אלה ממילא שתי פרסונות של אותה ישות ובאותה הזדמנות אפשר לתקן עוד מעוות ולהצמיד לאל הגבר (שהוא בעצם אדם) אלה אישה (שגם היא אנושית לחלוטין). ואפילו בעניין האהבה - המימוש האמיתי שלה הוא שיתוף נפשי, שמתבטא במגע בדמונים, וזה משהו שמסוגלים לו גם מלאכים נטולי-גשמיות. ניאוף ותאווה הם מעשים שמיוחסים למטאטרון-השטן. לוויל וליירה אמנם הותר "לנאוף" כדי שיוכלו לחיות כל אחד בעולמו אבל הם עדיין צריכים לשמור על נאמנות זה לזו. גם הנאמנות של ג'ון פארו לאשתו כשהוא תקוע בעולם אחר והיא לא שפויה, וגם כשזו עולה לו בסופו של דבר במותו מידי מכשפה היא דוגמה לעניין. ואחרי הכל מה שישו באמת גינה זה את הניאוף, אפילו לחשוב על אישה אחרת זה לפיו ניאוף. אלה כולם מסרים מאוד נוצריים. אולי פה ושם עם תיקון לעיוות שיש בסיפור הנוצרי (כמו שנאת-הנשים המאוד בולטת) ועם הרבה הטעיות ועשן מטאפיזי והיפוך-תפקידים ונסיון לעצבן - אבל בלב שלו הוא נוצרי שרוצה רצון מאוד נוצרי להחזיר את הנצרות 'למה שהיא היתה אמורה להיות' לאיזו אידיליה שיתופית שבה השליחים והמאמינים חיים ביחד כמו אחים. אני לא יודע אם זה משהו שפולמן עשה במתכוון או שהנצרות (מעשה שטן, או אלוהים, או הסמכות או מי שזה לא יהיה) השתלטה לו על הסיפור. ועדיין יש הרבה דברים שלא אהבתי בסיפור. אכזריות קשה, קיצוניות, אנטי-ממסדיות שהיא מאוד פשטנית (ממסד זה רע. הוא רק רוצה לדכא את האנשים. אין בו שום דבר טוב) ואיזה חוסר-אונים של בני האדם אל מול הרפאים בפרט וכוחות מטאפיסיים בכלל (למרות שהם חזקים מהמלאכים הם עדיין ברובם קורבנות פסיביים ולא מודעים של מלחמה שמתרחשת בעולמות אחרים). הקוסמים אצל רולינג לפחות יכולים לנסות לזמן פטרונוס מול הדמנטורים, מול הרפאים אתה צריך לקוות שאיזה מלאך יציל אותך או להיות מושחת מספיק כדי לסגור איתם עסקה וזה מוביל לעוד עניין שלא אהבתי - רוע הלב של עזריאל וגב' קולטייר שהשאיר אותי עם תחושה חזקה שאם פולמן לא היה דואג שיזרקו את עצמם לתהום הם היו גורמים לרפובליקה הצרפתית בימי רובספייר לראות מקום סימפטי לעומת מה שהם היו עושים מרפובליקת השמיים. יש גבול למידת האכזריות שאני מוכן לקבל מדמות שאמורה להיות טובה. יש בו גם מטיפנות שאני לא אוהב (ועוד עם רמאות מסויימת, מעטפת אנטי-נוצרית למסר נוצרי). עניינים אחרים נוגעים להשוואה עם סופרים שלדעתי עשו עבודה טובה יותר ממנו ואני לא אעלה אותם כאן. זה עדיין ספר שיכול להיות מעניין לדבר עליו גם אם לא נראה לי שאני אחזור לקרוא אותו שוב, וששווה לקרוא אותו פעם אחת ולו רק בשביל שיהיה בסיס להתעצבן על פולמן. ובנימה חיובית (בערך) זו אסיים את הביקורת. עמוס.

 

[בראנדון סטארק]

עניין הסכין המעודן תמיד לא הסתדר לי

איך פתיחת המעברים בין העולמות שגורמת להרחבת האופקים והידע, מתגלה בסופו של דבר כשלילית? במאמר שלי "כי אבק אתה ואל אבק תשוב" התייחסתי לנקודה הזאת ומצאתי מעין תשובה. אם מנתחים את ההיסטוריה כמאבק מתמיד בין הסמכות לאבק, הסכין הוא לכאורה ניצחון גדול של תומכי האבק, והסמכות בדרך כלשהי גרם לו להפוך לאסונו של האבק כשגרם לאבק לדלוף החוצה מבעד לפתחים ולהפוך לרפאים, שהם אנטיתזה לאבק. המאפיינים הנוצריים שהצגת הם נכונים, אך עדיין זה לא סותר את הטענות שמעלה פולמן. הוא אינו יוצא נגד אמונה, אלא נגד ממסד דתי שמנכס לעצמו את הבלעדיות עליה. כפי שאתה בעצמך אמרת, הוא שואף למעין תיקון. כשאתה אומר שהוא מצמיד אלה נשית לאל הגבר, אין זה דבר של מה בכך. הדתות המונותאיסטיות מקורן באמונות שסגדו לאל-גבר ומחקו את האלוהויות הנשיות שרווחו עד אז, ומכאן שנאת הנשים ודיכוי הנשים שקיים בהן (גם לזה התייחסתי במאמר) כך שהשבת המעמד השווה לנשים והכנסת האלוהות הנשית זה לכשעצמו צעד נועז ותיקון גדול. לגבי הרוע של גברת קולטר ולורד עזריאל- דווקא כאן זה לדעתי דבר יפה שפולמן עשה, להציג לנו טיפוסים שהם לחלוטין בלתי סימפטיים אבל הם בצד הטוב. זה לא שונה ממה שעשתה ג'יי קיי רולינג עם סנייפ ב"הארי פוטר". בכל מקרה, אחלה ביקורת עם הרבה נקודות מעניינות. אני מצרף כאן קישור למאמר שלי, אשמח אם תקרא אותו ותגיד לי מה דעתך

אור.

 

[הועדה הרוחנית]

המאמר מעניין

אבל אם האבק היה קודם, הוא מקור המלאכים והחיים התבוניים והוא זה ששורה בכל למה לא לקרוא לו אלוהים ולמלאך המורד, המשקר שאומר שהוא הבורא (הסמכות ובהמשך מטאטרון) השטן. תחשוב על מלקור אצל טולקין - זה לא אותו דבר? והחטא הקדמוני הבסיסי היה, לפי אותו היפוך, לא האכילה מפרי עץ הדעת אלא השמיעה בקול מי שהפך את זה לחטא (שהוא, אליבא דפולמן, מלאך שמתחזה לאלוהים). התכונות הרעות, אגב, הן אותן תכונות רעות: קנאה, גאווה, כעס, תאווה (תכונה בולטת של מטאטרון). והחשוב אולי מכל - הסמכות, הרוע, פוגע בעצמו. פגיעה באבק היא פגיעה במה שמהווה את מהותו ומאפשר את קיומו. בסופו של דבר גם הוא רוצה להתפזר בעולם, כי גם הוא אבק. בלי אבק אין גם סמכות. ואם אלוהים הוא האבק (או אולי זו רוח הקודש), זה שהטבע שואף אליו מה טיבו של אותו סכין שהורג את אלוהים? פגיעה אנושה במרקם הטבעי. אפשר להבין את זה בכמה אופנים: קודם כל מדובר על פגיעה בטבע, בעולם שבו האנשים אמורים לחיות וממנו הם צריכים להנות ואותו עליהם לאהוב. באופן דומה לתיעוש ולזיהום שאיתו. פולמן מעלה על נס חיים בהרמוניה עם הטבע. האבק הוא מודעות, הוא לא בהכרח מדע (שיכול לשמש גם את המגיסטריום, והממסדים הדכאניים בכלל). איך אמר אחד גנדאלף: כל השובר דבר על מנת לדעת ממה הוא מורכב סר מדרך החוכמה - איזו חוכמה? לראות ולאהוב את הדברים כשלעצמם ולא רק לפי איזו תועלת שיש בהם. אולי המרחק בין פולמן לטולקין קטן ממה שאפילו פולמן חושב שהוא. בכל מקרה נראה ברור איך חוסר-אהבה לעולם שלך ולטבע מביא לרפאים שמביאים בדיוק לזה - תיעוב קיצוני כלפי כל דבר. ברמה הרעיונית האחד נגזרת של השני. האופן השני קשור לזה אבל בוחן את המטאפיסיקה (או הפיסיקה) של העולם של פולמן. האבק נמשך לטבע, לחומר. מלאכים זה דבר נחמד אבל אלה האנשים שיוצרים אותו ונהנים ממנו יותר מכולם. רואים את זה בבירור בעולם של המולפה כשהאבק צריך ליפול על העצים ולא "לנשב על פני המים". כשהטבע נפגע, ברמה הבסיסית ביותר, נפגע מה שמחזיק את האבק והאבק לא זקוק לסמכות כדי לברוח. אין ואקום, ובהעדר אבק מה שנוצר אלה פיסות של 'לא-אבק' או 'אנטי-אבק': הרפאים. אלה באופן טבעי יימשכו לאיפה שיש אבק, אצל האנשים הבוגרים, והתוצאה הרסנית (הרסנית מדי לדעתי, ובמיוחד שלא ניתן להתאושש ממנה או להתנגד לה). גם ברמה המטאפיסית האחד תולדה של השני. האופן השלישי להבין את הפשע שבסכין הוא שהיחס בין העולמות הוא שאלה לא עולמות שפזורים במרחב. עבור כל עולם נתון שאר העולמות הם "מה שהיה יכול להיות אם..." ואדם אמור לחיות בעולם שלו, לא במה-היה-אילו. לבקר בעולמות אחרים בכח הדמיון זה בסדר. לשבור את ההפרדה בין אפשרי לממשי זו כבר טעות. ומי שמאבד עניין בעולם שלו ומתעסק יותר מדי עם מה שהיה יכול להיות... טוב, כבר הבנתם, הרפאים וכו'. אין פה אנטי למדע, כשמדע יכול להביא למודעות. אבל מדע וטכנולוגיה גם יכולים להביא להגדלת השליטה. לכן הממסדים השונים (הדתי בעולם של ליירה, הבטחוני בעולם של וויל) מתעניינים בו ומשמרים אותו תחת פיקוח, במיוחד אם התגלית יכולה לתת להם כח. לכן סר צ'ארלס רוצה לממן את המחקר של מארי, אבל תחת שליטתו. ובסופו של דבר מארי בורחת להיכן שהיא יכולה להמשיך את המחקר כדי להבין את הטבע, ולא כדי לשלוט בו: העולם של המולפה. ואם כבר הפכתי את פולמן לטולקינאי בעל-כרחו כמה מילים על עזריאל ומריסה: יש חטאים שאין עליהם מחילה, יש נקודה שבה אומרים על מישהו שהוא אולי נלחם נגד האויבים של הטוב אבל הוא לא טוב בעצמו. פאנור הוא דוגמה לזה אצל טולקין, או אר-פראזון וגם הפיתוי שבטבעת ממחיש את האיום הזה (ואולי אתה זוכר הרצאה ומאמר של זארן בנושא). אם אתה עושה מעשים מסויימים אתה נעשה גרוע כמו האויבים שנגדם אתה נלחם. הלורד עזריאל עבר אצלי את הקו הזה עם רצח של נער צעיר שכל חטאו היה להיות שם בדיוק כשהוא צריך קורבן. אם הייתי סולח לו על הקור שהוא מפגין כלפי ליירה והשתלטנות שלו - זה כבר לא נסלח. להמשיך אחר כך ולטעון שהוא נציג אותנטי של ה'אבק' ומה שהוא מייצג זה דבר שאני לא מסוגל להאמין לו בסיפור, ופוגע פגיעה אנושה בכל מסר שיכול להיות לו. ואם זה נכון על עזריאל זה נכון שבעתיים על גברת קולטייר הנוראית, שלידה אמברידג' היא נופת-צופים. כל האהבה האמהית שבעולם לא תחפה על מי שהניעה ארגון מבחיל כמו ארגון ההקרבה. הנפילה שלהם לתהום לא רק פטרה את העולם מעונשו של המטאטרון אלא גם מעונשם שלהם. סנייפ על כל נבזיותו לא עשה מעשים נפשעים שכאלה ולכן הוא בעיני בתחום האפור של דמויות לא סימפטיות בצד של הרעים, יש מי ששופטים אותו יותר בחומרה ובעיניהם הוא ממש רע. ועדיין לורד עזריאל הוא בכמה סדרי גודל יותר רע. רוג'ר - לא נשכח ולא נסלח. עמוס.

 

[בראנדון סטארק]

זה נשמע הגיוני, אבל

המעבר בין העולמות הביא לשיתוף פעולה בין-עולמי ואיפשר את תבוסת הסמכות והשבת האבק, בין אם זה לורד עזריאל שגייס צבא מבני כל העולמות ובין אם זו ליירה שיחד עם ויל ומארי שבאו מעולם אחר הצליחה להשיב את האבק. יש כאן פער מסוים כאשר פולמן "אומר" לנו שמעבר בין עולמות הוא לא טוב אך נותן את התחושה שהוא דבר חיובי. לא יודע מה איתכם, סגירת הפתחים בין העולמות בסוף הטרילוגיה גרמה לי ליותר עצב משמחה, ולא רק בגלל שוויל וליירה נאלצו להיפרד, אלא בגלל ששוב יהיו כל בני האדם מוגבלים איש לעולמו והפתיחות הגדולה שיצרו המעברים הללו תיעלם.

 

[JustRain]

דברים כאלו

מביאים אותי לסבך מחשבות שתמיד נגמר ב"אמור זה שם של דג". האם הפתיחות הזו בין העולמות חיובית או שלילית על פי פולמן? האם אנו אמורים לזעזע כך את החלקיקים או להישאר במקומנו? האם אין "אמור" בדיוק מה שפולמן נלחם נגדו, כי הוא סוג של הכרה בישות עליונה? האם הפרת סדרי הטבע להרחבת אופקי הידע משתלמת - או לא? הישארות בנקודה מסויימת, בעולם בו נולדנו: אפשר להסתכל על כך בשני אופנים. האם זה סוג של כניעה, אי-האבקות, אי-סקרנות ואי-חיפוש? או שמא זו קבלה של תנאי הטבע - לא הרכנת ראש אלא אישור והכרה בכך שלכל אדם מקום ביקום (ובכלל היקומים - בהיעדר שם עדיף אקרא לו מעתה "היער" על שם היער דרכו ניתן להכנס לכל אחד מהעולמות אצל לואיס)? מה אנו אמורים לחשוב בעקבות פולמן? אני מניחה שיש להישאר במקום. אך שוב, יש בזה מהכניעה - והכנסייה, זו שאנו דוחים מעלינו בקריאת פולמן, היא זו שהתמלאה אימה מהמחשבה על קריעת העולמות ושינוי סדרי הטבע - מעין שענטז. אז לפי פולמן, מה טוב? מה אנו אמורים לעשות? לקרוא תיגר על המקובל ועל המובן מאליו, ליצור קשרים בין-יקומיים (אם כן, למה נסגרו החלונות בסוף הספר?) - או לקבל את היותו של הטבע מלא סודות שלא נוכל לפענח את מחציתם ועדיף לא לנסות אפילו (ואין זה סותר את גישתו של פולמן לאבק)? באופן זה הדבר לא נראה כמו טיעון מעגלי, אבל אני לא מסוגלת לפרוש במלים את כל המחשבות שמתעוררות בי בעקבות זאת, והן תמיד חוזרות לאותה הנקודה, נשענות אחת על השניה כמו המדרגות של אשר. אם פתיחת החלונות היא הרחבת האופקים, למה היא גורמת לדלדול האבק (=ידע)? מה פולמן מנסה לומר כאן? לא להגזים? ללמוד, אבל לא להפוך את הטבע, את ה"יער" בכללותו מעלה-מטה ולכיוונים הלא-נכונים?

 

[הועדה הרוחנית]

הייתי מצטט שוב את גנדאלף, אבל כבר עשיתי את זה

קודם כל יכול להיות שפולמן לא אומר כאן משהו אלא נותן לנו את הדילמה שנפתור אותה בעצמנו (הלוואי!) פתרון אחר אומר שיש הבדל בין להבין ולפרק. יש להבין מתוך כבוד, ולהנות מהעולם בלי לפגוע בו, ויש להפעיל אלימות כנגד הטבע כדי לישר אותו עם מה שרוצים בלי שום התחשבות. בתחומים אחרים אותו המסר נראה מובן וברור: תחשבי על ההבדל התהומי בין אהבה ואונס. כשמדובר על אדם אחר ברור שכבוד אליו הוא לא "כפיפת ראש". זה לא עניין של סמכות מול אבק. הזוועות שנעשו בבולוונגר היו לכאורה "מחקר מדעי" ועוד כזה שנעשה בשם ה"סמכות" אבל נעשו בדיוק בלי הכבוד הזה לאחר או לטבע. אבל צריך להבין יותר את הקשר שבין הטבע לאבק. האם פולמן הופך את הטבע לאל (כשבני-אדם הם חלק מהטבע ולכן לא בניגוד לאל)? כך או אחרת פולמן לא רוצה לזרוק עם הדת את המוסר, האהבה והכבוד לזולת (בין אם זולת אנושי או משהו כללי יותר "הטבע") הוא גם לא רוצה להשאיר אותנו ביאוש מול המוות (אז הוא מחליף את גן-עדן ונצחיות הנשמה בסוג של התפרקות הנשמה ל"אטומים" והתאחדות מאושרת עם העולם) הוא לא משנה, הופך או מבטל את הטוב והרע הוא רק מציג בפנינו תמונת מראה לנצרות ומתקן כמה עיוותים שהוא מוצא בה. והוא בונה מחדש את המוסר לא על בסיס של פחד מ"סמכות" אלא של כבוד לאחר וכבוד לטבע. אני חושב שזה כשלעצמו לא מעט.

 

[הועדה הרוחנית]

לא הייתי אומר דבר חיובי

הייתי אומר דבר נחוץ בנקודת זמן מסויימת, כשאחד הגורמים לזה היה התוכניות מרחיקות הלכת של המטאטרון והשני הוא הנזקים שגרם הסכין והצריכו את השבת האבק על ידי האיחוד בין ויל וליירה. אם לא הסכין ממילא האבק לא היה הולך לאיבוד ולא היה צורך במפגש בין וויל לליירה. יכול להיות שיצירת הסכין התאפשרה כדי לנצח את מטאטרון שהתחיל להרחיק לכת, אבל חפץ כזה הוא מסוכן ואלים מדי ולכן בסוף המאבק היה צריך שישבר. גם לי זה מאוד עצוב, כי עם כל האלימות שבו היו למעבר בין העולמות גם השלכות חיוביות שאותן ראינו. אבל לאנשים יש די והותר מה לעשות בעולמם, מה גם שיש דרך לגיטימית לבקר בעולמות אפשריים, על-ידי הדמיון. למלאכים זה מאפשר מעבר מלא. ויש עוד עניין מוזר: רוחות המתים יכולות לעבור לעולם המתים, ויכולות לפעמים לצאת ממנו (אם מישהי שיחקה עם השרידים שלהם) אז קודם כל למה הרוחות האלה חוזרות אחר-כך לעולם המתים (ולא מתפרקות) ולמה הן צריכות פתח לצאת משם. אני לא רואה סיבה ממשית שרוח שאין לה לא גוף ולא דמון תצטרך שער כדי לעבור בין העולמות כמו שעושים המלאכים (שחלקם היו בני-אדם פעם מה שמחזק את התהיה). אמנם ההרפיות יכולות להפריע אבל זה עדיין לא אומר שצריך בסוף הספר להשאיר פתח.