פרק נוסף בנושא - גם הוא מתוך ynet
אחרי הסערה הרב חיים נבון - למה ההלכה נכנסת לבריכה "ההלכה היא חוק דתי מחייב שנועד להדריך את האדם בדילמות חיים. מה יהיה לכבודו של האב? מה על הקריירה של הבן ואיך אפשר לאזן בין הערכים? ובלעדיה, האדם בדרך כלל יעקם את החובה לטובת האינטרס". קוראי ynet רבים לא הבינו מדוע הרב רוזן התערב בטרגדיה של השחיין האולימפי אלון מנדל, הרב חיים נבון מסביר למה ההלכה נחוצה הרב חיים נבון סיפור ראשון: איך צלם חילוני לימד אותי מהם חיים דתיים כשהייתי בן שש עשרה, השתתפתי במפגש של נוער דתי וחילוני. אחד המשתתפים החילונים אמר לי שהוא לעולם לא יוכל להיות דתי. מדוע, שאלתי. הוא השיב: "אני עוסק בצילום אמנותי, והדת שלי היא האמנות. אני מחויב לאמנות באופן טוטלי; ואדם דתי צריך להיות מחויב לדת באופן טוטלי". אותו צלם חילוני צעיר לימד אותי על מהותה של האמונה: היא דורשת מסירות טוטלית, ומכתיבה את כל מהלכי החיים. אדם שמאמין באלוקים ומתמסר לעבודתו, מכפיף לעבודת ה' את כל שאר הממדים של חייו. אברהם אבינו היה מוכן להקריב את בנו לשם שמים. אמנם, הקב"ה בדרך כלל אינו מצווה עלינו לזנוח את מאוויינו, אלא רק לעדן אותם ולשלוט בהם. אך כל אדם דתי יודע שהדת לעתים תובעת ממנו קורבנות ומאמצים, בכל תחומי החיים. סיפור שני: למה לא הכנתי קפה לשומרים בשבת "נבון", אמר לי הרס"פ, "לך תרתיח מים ותכין קפה לשומרים". "אני לא יכול", אמרתי לו, "שבת היום". הרס"פ התבונן בי במבט נזעם. "אני מבין שכל המנהגים האלה של שבת חשובים לך", הוא אמר, "אבל יושבים שם בעמדות חברים שלך, כשבחוץ שמונה מעלות; תכין להם קפה!". "אתה לא מבין", השבתי. "זה לא שאני מעדיף את שמירת השבת על פני דאגה לחבריי. זה פשוט לא נתון לשיקול דעתי. ההלכה אוסרת עלינו לבשל בשבת, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש. וזה לא פיקוח נפש. אני פשוט לא יכול". הרבה חיכוכים בין דתיים לחילונים נובעים מחוסר הבנה של דרכי ההלכה ואורחותיה. ההלכה קובעת חוק חד-משמעי ומחייב. ההלכה איננה המלצה, אלא הוראה מחייבת. כל אדם דתי מאמין שההלכה היא חוק שקיבלנו מבורא העולם. האם אפשר לסרב להוראה מחייבת ממקור כזה? סיפור שלישי: החרמונית שחזרה לאפסנאות "חיים", אמר לי רונן, "האפסנאי של החטמ"ר שכח לבקש מאתנו את החרמוניות בחזרה. כל החבר'ה מחביאים את החרמוניות בתוך הארוניות. אני מציע לך גם". "לא נראה לי", אמרתי. "אני לא מתכוון לגנוב מהצבא". "איזה לגנוב?!", נעלב רונן. "זו פשוט הפעם הראשונה בכל השירות שקיבלתי חרמונית דנדשית מהניילון, ועוד במידה אקסטרה-לארג'. אני אשמור אותה לאימון החורף, ואחר כך לתעסוקה הבאה. ואז למילואים. הכול בשביל השירות הצבאי שלי". היססתי. הנימוקים של רונן נשמעו משכנעים. אבל אז חלפו בראשי שתי מילים: לא תגנוב. "נראה לי שבכל זאת אני אוותר", אמרתי. רונן משך בכתפיו. האופי המוצק וההחלטי של ההלכה נועד בדיוק למקרים כאלה. כאשר האינטרס האנושי מעורב, הוא מעורר כושר המצאה מופלא: נימוקים מורכבים ומתוחכמים להפליא נרקחים בן רגע, ומסבירים למה דווקא במקרה הזה צריך לסטות מהכלל העקרוני. המנגנון הזה עובד מצוין בצבא ("זו לא גניבה, זו השלמת ציוד"), אך גם באזרחות ("לגנוב מהעירייה זו מצווה"). בדיוק משום כך צריך את ההלכה. היא מאזנת בין השיקולים, ומכריעה. האם באמת רונן דאג לאיכות השמירות העתידיות שלו בצבא, או שרצה להצטייד בחרמונית חדשה לקראת הטיול בחו"ל? כך או כך, ההלכה הטילה וטו. סיפור רביעי: השחיין והרב רבים מגולשי ynet התקוממו על דברים שכתב הרב ישראל רוזן בנוגע לשחיין אלון מנדל. הרב רוזן כתב כי לפי ההלכה לא היה ראוי לדחות את לוויית אביו של השחיין, שנפטר במפתיע, אלא היה צריך לקברו מייד. גם השחיין עצמו היה צריך לבטל את השתתפותו באולימפיאדה, או לפחות לצמצמהּ. אינני רוצה להתייחס לפסיקה זו כשלעצמה. באופן אישי, הייתי מהסס לפרסם ברבים פסק הלכה מעין זה, משום כבודם של בני המשפחה, וכדי שלא להרבות את צערם. ברם, חלק גדול מן המגיבים לדברי הרב רוזן לא התייחסו לנקודה הזו, אלא לעניין אחר. הם תמהו, מדוע ההלכה רואה לנכון להכתיב את התנהלותו של אדם גם בתחום פרטי כל כך, ואינה משאירה לו מרחב של הכרעה אישית. ובכן, ודאי שקיים מרחב של הכרעה אישית, אך ברור שההלכה מצמצמת אותו. ההלכה אינה מתייחסת לכל המקרים ולכל השאלות - אך היא מתייחסת למקרים רבים ולשאלות לא מעטות, בכל תחומי החיים. ההלכה היא חוק דתי החלטי ומחייב, שנועד להדריך את האדם בדילמות חיים ובהתלבטויות נוקבות. מה באמת יהיה לכבודו של האב? ומה עם הקריירה של הבן? איך אפשר לאזן בין הערכים השונים? ללא ההדרכה ההלכתית המחייבת, האדם בדרך כלל יעקם את החובה לטובת האינטרס. באה ההלכה, ומנחה את האדם לנהוג בדרך הראויה והמאוזנת. אין רגע שבו ההלכה נחוצה יותר. פעמים רבות, פונים אלי אנשים שאינם שומרי מצוות לאחר שקרוביהם נפטרו, ומבקשים הדרכה הלכתית: איך עליהם לנהוג לפי דיני האבלות היהודיים. ברגעים הקשים הללו, הם חשים שהאלטרנטיבה להלכה אינה חופש משחרר, אלא מבוכה ותעייה.
