ברשותך קצת סדר במושגים כדי להבין את דבריך
 
הנפש היא הארגון של התאוות בכללותן.
הרוח היא הארגון של תאוות הדעת.
כלומר- אם הדת היא מכשיר לסיפוק צרכים\תאוות אז היא בתחום הנפש או הרוח בין כה.
כך שאפילו מטרות רוחניות- השגה, העמקה, הבהרה וכ"ו עדיין מצויות בתחום הזה של תאוות.
וטענתך היא שהדת אינה באה לספק תאוות וצרכים.
אבל אני לא בטוח בכך- אני די משוכנע שהדת מושכת אנשים בלתי מאוזנים ברוחם. זה לא אומר שכל הדתיים הם לא מאוזנים, זה לא אומר שכל המתעניינים בדת הם לא מאוזנים, אבל יש כזו השפעה על אנשים מסויימים.
מעבר לכך- השאלה המרומזת בדבריך היא האם הדת היא יותר ממכשיר לסיפוק תאוות? להעמידה כך זה להעמידה נגד החיים. הדת היא אינסטיטוציה אנושית ויש לה תפקידים רבים בחיי אנשים שונים.
מבחינה היסטורית- מוסדות ותנועות אנושיים יכולים להופיע עם סט כוונות מוצהרות ולא מוצהרות ולשנות את תיפקודם הגלוי והסמוי והצהרות הכוונות הגלויות והסמויות כל כך הרבה פעמים במהלך ההיסטוריה עד שספק אם יש קשר רב בין האינסטיטוציה בתחילת דרכה לבין מה שהיא בהווה.
אני סבור שאחד מתפקידיה החשובים (לפחות בעיני) של הדת הוא כתפקידה של התרבות- להקל את נטל האמת מעל הרוח. הרוח, כמו כנפי איקרוס יכולה להתקרב מדי לשמש במעוף והדת תפקידה למנוע זאת (לעיתים היא נכשלת ומקרקעת כל תעופה).
הדת באה להקנות לאדם קשר לסביבתו, לעמו, לתרבותו, לעולמו. באה למנוע יציאתו מהעולם ולהאריך ימיו בו, במובן נפשי וגם גופני. אבל גם במובן רוחני, כלומר במובן של חיזוק הביקורת הלוגית ואמצעי החשיבה הזהירים ביותר.
מבחינה זו- הדת שותפה ברוח ויחד עם זאת- מרסנת אותה ומנחה אותה. טבעי שבשל כך גם תאוות הרוח יקשרו בדת ויזהו את הדת עם סיפוק אותן תאוות, אבל מנקודת מבט חינוכית- היא לא חופפת חד חד ערכית עם הרוח.
