איש אחד בודד
New member
זוגיות בהתרסקות
אני והאישה נשואים 9 שנים. יש לנו שני ילדים קטנים וחמודים. אנחנו מאד שונים האחד מהשניה, כמעט בכל תחום אבל למרות השוני הזוגיות שלנו הייתה בריאה מלא באהבה ואינטימיות.
בשנה האחרונה חל שינוי. נסיעה משותפת לחול הציפה החוצה קשיים ונכנסנו לסבב של משברים. כל משבר מסתכם בהשלמה וחזרה לסוג של שגרה. שנינו נפגשים עם מטפלים ומנסים לפתור את הבעיות שלנו גם בדרך זו.
במסגרת הפגישות האישה שלי עוברת תהליך שבו היא מחזקת את הבטחון העצמי, מנסה להתנתק מהשפעות חיצוניות ולומדת לאהוב את עצמה מחדש. בדיעבד מסתבר לי שאחד הדברים שהיא התנתקה מהם זה ממני. זה לא שלא שמתי לב אבל בחרתי במודע או שלא לתת לה קצת להתרחק. באחד המפגשים עם המטפל שלי דברתי על הריחוק הזה וחוסר האינטמיות. כבר תקופה שאין ביננו מגע, חיבוק, נשיקות וזה מאד חסר לי. עדיין יש סקס ואפילו סקס טוב אבל מרגיש שגם בו חסר איזה משהו.
תוך כדי השיחה התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. בערב, שאשתי היתה במקלחת פתחתי את הנייד שלה וראיתי שם שיחה עם גבר זר, שיחה מינית מאד כוללת תמונות ותיאורים שחשבתי ששמורים רק לי. ניסיתי לשמור את הכל בבטן אבל לא הצלחתי להחזיק אפילו חמש דקות. שהיא יצאה מהמקלחת ספרתי לה והמציאות פשוט התרסקה עלי. מסתבר שכבר תקופה ארוכה היא באופן מודע נמנעת מלהיות בבית שהילדים ישנים. נכנסת למיטה שאני כבר ישן ומבלה שעות בחדר כושר. היא פתחה חשבון באתר הכרויות בחול והתחילה לדבר שיחות מיניות מאד עם מספר גברים. ידעתי שמספר ימים לאחר מכן היא טסה לחול וזה גם דובר בהודעות שראיתי בטלפון שלה. היא אמרה שהכל נעשה כתחקיר לספר שהיא כותבת, היא אמרה שלא התכוונה באמת להפגש איתו אבל אני כבר איבדתי בה את האמון.
באחת ההזדמנויות היא אמרה שהסיבה לשיחות האלה זה כי היא ניסתה לעשות אותן איתי אבל לא שיתפתי פעולה. לדעתי זה התחיל בתור תחקיר לספר אבל זה מדרון חלקלק. שכבנו במיטה ואני פשוט שאלתי וניסיתי להבין עד כמה עמוק השבר. בתוך הלילה ללא שינה הזה כל מה שרציתי זה לחבק את האישה. נגשתי אליה וחבקתי אותה, חבקתי אותה חזק והרגשתי איך הלב שלי דופק. מתוך איזה צורך חייתי הורדתי לה את התחתונים, היא עשתה קול שמקושר בזוגיות שלנו למין קשוח וזה הדליק אצלי איזה כעס נוראי. כל הבגידה הזאת באמון והאמירה שאני לא מספק אצלה איזה צורך במיניות, הריחוק וחוסר האינטימיות, הבריחה מבית, יצרו אצלי כעס שבחיים לא הרגשתי. במקום לחדור אליה, לזיין אותה ולהרגע עשיתי משהו אלים. כל הסיפור ערך שניה עד שהיא אמרה לא ואני תפסתי את עצמי והתרחקתי אבל זאת היתה שניה אחת יותר מדי.
נשארנו לשכב במיטה ערים עד הבוקר. בשישי נפגשנו בפעם הראשונה עם מטפל שלי לפגישה זוגית. אנחנו לא נוגעים אחד בשני, מדברים רק על הילדים וסידור וזהו. ישנתי כמה ימים על הספה בפעם הראשונה בזוגיות שלנו ואח"כ חזרתי למיטה אבל כל בצד שלו ללא מגע. בשבוע לאחר מכן היא טסה לכמה ימים לחול. בקשה שאני אתן לה זמן ולא אדבר איתה. ניסיתי לא לכתוב, אבל לא תמיד הצלחתי. המרחק ממנה והשנאה העצמית שורפים אותי מבפנים. אני יושב בעבודה ולא מצליח להתרכז בוהה בטלפון ומריץ לעצמי בראש מיליון דברים שאני רוצה להגיד לה ואני פשוט לא יכול.
אתמול נסעתי להביא אותה משדה התעופה. כל כך פחדתי/התרגשתי מהנסיעה והיו לי מיליון רעיונות בראש לאיך הערב הזה יתגלגל. בסופו של דבר היא לא נגעה בי, לא חבקה אותי, והשיחה שלנו בדרך הביתה היתה קשה מאד. היא רוצה שנגור בנפרד לתקופה בכדי לנסות לתקן את מה שנשבר. מבחינתי זה דבר שהוא בלתי אפשרי. אני לא מאמין שנוכל לחזור אחורה עם נגור בנפרד. ניסיתי להגיע איתה לאיזה הסכמה על גבולות גזרה, לתת זמן לריפוי אבל בתוך איזה מסגרת שבה כל אחד אומר מה הוא יכול לעשות ומה כבר קשה מדי. זה רק עצבן אותה יותר.
אם עד אתמול חשבתי שיש עוד דרך חזרה היום אני כבר לא בטוח. קבענו לעצמנו מספר פגישות יעוץ זוגי אבל אם מדברים רק פעם בשבוע לא בטוח שאפשר לפתור את כל הבעיות. מכל הכעס והכאב שלה כבר אין מקום לכאב שלי לאובד האמון בינינו. אני כל כך אוהב אותה וכל כך רוצה אותה ואיכשהו מרגיש לי שהיא כבר המשיכה ובעצם כבר החליטה. מצד אחד הרצון שלה לטיפול זוגי מרמז שיש איזה רצון לתקן ומצד שני העובדה שאנחנו לא מדברים ולא נוגעים מראה את הדבר השני.
איך מתקנים את הזוגיות הזאת? הבן אדם היחידי בעולם שאני יכול/רוצה לדבר איתו לא מוכן אפילו להסתכל לי בעיניים. איך מחזיקים את ההצגה הזאת מול כל הסביבה משפחה? אולי כבר יותר קל פשוט להפרד? ברור לי שפרידה זה הפתרון הקל אבל אף אחד מאיתנו לא מספיק אמיץ בכדי להגיד את המילים האלו. הייתי חייב לכתוב את זה איפשהו כי אני נגמר פה.
אני והאישה נשואים 9 שנים. יש לנו שני ילדים קטנים וחמודים. אנחנו מאד שונים האחד מהשניה, כמעט בכל תחום אבל למרות השוני הזוגיות שלנו הייתה בריאה מלא באהבה ואינטימיות.
בשנה האחרונה חל שינוי. נסיעה משותפת לחול הציפה החוצה קשיים ונכנסנו לסבב של משברים. כל משבר מסתכם בהשלמה וחזרה לסוג של שגרה. שנינו נפגשים עם מטפלים ומנסים לפתור את הבעיות שלנו גם בדרך זו.
במסגרת הפגישות האישה שלי עוברת תהליך שבו היא מחזקת את הבטחון העצמי, מנסה להתנתק מהשפעות חיצוניות ולומדת לאהוב את עצמה מחדש. בדיעבד מסתבר לי שאחד הדברים שהיא התנתקה מהם זה ממני. זה לא שלא שמתי לב אבל בחרתי במודע או שלא לתת לה קצת להתרחק. באחד המפגשים עם המטפל שלי דברתי על הריחוק הזה וחוסר האינטמיות. כבר תקופה שאין ביננו מגע, חיבוק, נשיקות וזה מאד חסר לי. עדיין יש סקס ואפילו סקס טוב אבל מרגיש שגם בו חסר איזה משהו.
תוך כדי השיחה התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. בערב, שאשתי היתה במקלחת פתחתי את הנייד שלה וראיתי שם שיחה עם גבר זר, שיחה מינית מאד כוללת תמונות ותיאורים שחשבתי ששמורים רק לי. ניסיתי לשמור את הכל בבטן אבל לא הצלחתי להחזיק אפילו חמש דקות. שהיא יצאה מהמקלחת ספרתי לה והמציאות פשוט התרסקה עלי. מסתבר שכבר תקופה ארוכה היא באופן מודע נמנעת מלהיות בבית שהילדים ישנים. נכנסת למיטה שאני כבר ישן ומבלה שעות בחדר כושר. היא פתחה חשבון באתר הכרויות בחול והתחילה לדבר שיחות מיניות מאד עם מספר גברים. ידעתי שמספר ימים לאחר מכן היא טסה לחול וזה גם דובר בהודעות שראיתי בטלפון שלה. היא אמרה שהכל נעשה כתחקיר לספר שהיא כותבת, היא אמרה שלא התכוונה באמת להפגש איתו אבל אני כבר איבדתי בה את האמון.
באחת ההזדמנויות היא אמרה שהסיבה לשיחות האלה זה כי היא ניסתה לעשות אותן איתי אבל לא שיתפתי פעולה. לדעתי זה התחיל בתור תחקיר לספר אבל זה מדרון חלקלק. שכבנו במיטה ואני פשוט שאלתי וניסיתי להבין עד כמה עמוק השבר. בתוך הלילה ללא שינה הזה כל מה שרציתי זה לחבק את האישה. נגשתי אליה וחבקתי אותה, חבקתי אותה חזק והרגשתי איך הלב שלי דופק. מתוך איזה צורך חייתי הורדתי לה את התחתונים, היא עשתה קול שמקושר בזוגיות שלנו למין קשוח וזה הדליק אצלי איזה כעס נוראי. כל הבגידה הזאת באמון והאמירה שאני לא מספק אצלה איזה צורך במיניות, הריחוק וחוסר האינטימיות, הבריחה מבית, יצרו אצלי כעס שבחיים לא הרגשתי. במקום לחדור אליה, לזיין אותה ולהרגע עשיתי משהו אלים. כל הסיפור ערך שניה עד שהיא אמרה לא ואני תפסתי את עצמי והתרחקתי אבל זאת היתה שניה אחת יותר מדי.
נשארנו לשכב במיטה ערים עד הבוקר. בשישי נפגשנו בפעם הראשונה עם מטפל שלי לפגישה זוגית. אנחנו לא נוגעים אחד בשני, מדברים רק על הילדים וסידור וזהו. ישנתי כמה ימים על הספה בפעם הראשונה בזוגיות שלנו ואח"כ חזרתי למיטה אבל כל בצד שלו ללא מגע. בשבוע לאחר מכן היא טסה לכמה ימים לחול. בקשה שאני אתן לה זמן ולא אדבר איתה. ניסיתי לא לכתוב, אבל לא תמיד הצלחתי. המרחק ממנה והשנאה העצמית שורפים אותי מבפנים. אני יושב בעבודה ולא מצליח להתרכז בוהה בטלפון ומריץ לעצמי בראש מיליון דברים שאני רוצה להגיד לה ואני פשוט לא יכול.
אתמול נסעתי להביא אותה משדה התעופה. כל כך פחדתי/התרגשתי מהנסיעה והיו לי מיליון רעיונות בראש לאיך הערב הזה יתגלגל. בסופו של דבר היא לא נגעה בי, לא חבקה אותי, והשיחה שלנו בדרך הביתה היתה קשה מאד. היא רוצה שנגור בנפרד לתקופה בכדי לנסות לתקן את מה שנשבר. מבחינתי זה דבר שהוא בלתי אפשרי. אני לא מאמין שנוכל לחזור אחורה עם נגור בנפרד. ניסיתי להגיע איתה לאיזה הסכמה על גבולות גזרה, לתת זמן לריפוי אבל בתוך איזה מסגרת שבה כל אחד אומר מה הוא יכול לעשות ומה כבר קשה מדי. זה רק עצבן אותה יותר.
אם עד אתמול חשבתי שיש עוד דרך חזרה היום אני כבר לא בטוח. קבענו לעצמנו מספר פגישות יעוץ זוגי אבל אם מדברים רק פעם בשבוע לא בטוח שאפשר לפתור את כל הבעיות. מכל הכעס והכאב שלה כבר אין מקום לכאב שלי לאובד האמון בינינו. אני כל כך אוהב אותה וכל כך רוצה אותה ואיכשהו מרגיש לי שהיא כבר המשיכה ובעצם כבר החליטה. מצד אחד הרצון שלה לטיפול זוגי מרמז שיש איזה רצון לתקן ומצד שני העובדה שאנחנו לא מדברים ולא נוגעים מראה את הדבר השני.
איך מתקנים את הזוגיות הזאת? הבן אדם היחידי בעולם שאני יכול/רוצה לדבר איתו לא מוכן אפילו להסתכל לי בעיניים. איך מחזיקים את ההצגה הזאת מול כל הסביבה משפחה? אולי כבר יותר קל פשוט להפרד? ברור לי שפרידה זה הפתרון הקל אבל אף אחד מאיתנו לא מספיק אמיץ בכדי להגיד את המילים האלו. הייתי חייב לכתוב את זה איפשהו כי אני נגמר פה.
