זוגיות במשבר חריף - האם ניתן לשקם??
אני נשואה מזה 19 שנה ואמא לשלושה ילדים (16, 11, 6) נשאתי בגיל צעיר יחסית (21) לגבר בן גילי שבא מבית להורים גרושים. הוריו התגרשו כאשר היה בן 7 לערך ומגיל 10 חי בבית אביו עם אשתו השניה (היום גרושתו). מיד לאחר נישואינו בן זוגי עבר משבר רציני בגלל בעיות עם אביו (איש חולה בנפשו). בעקבות בעיות אלו נותק הקשר עם אביו אשר בעצם לא ראה את נכדיו מעולם. הקשר של בן זוגי עם אימו (אשר נותק עוד בצעירותו) התחדש לאחר מאמצים רבים מצידי. במהלך נישואינו עד לפני 6 שנים היום ירידות ועליות כמו אצל כל זוג. אחד הנושאים העיקריים שהפריעו לו היה הקשר הפיזי ביניני. קיים הבדל ואף פער גדול בינינו בכל הקשור ב"חדר המיטות". מאז היכרותנו דרך הביטוי לרגשותיו היא פיזית בעיקר. בן זוגי מעוד פיזי וזקוק כל הזמן למגע בכל צורה שהי. לפני 6 שנים לערך החלה ההתדרדרות במערכת היחסים בינינו, לדעתי בעקבות הריון שעבורי היה מאוד חשוב, אך עבור בן זוגי לא היה רצוי. הוא אף התבטא יותר מפעם וקרא להריון זה "אונס". מאז אותו הריון סיגלתי לעצמי דרך התנהגות מרצה וכנועה (אשר מבחינה אישיותית לא מתאימה לי) שהתבטאה גם ב"חדר המיטות" ואילו בן זוגי סיגל צורת התנהגות מזלזלת משפילה ופוגעת שהתבטאה בצורת התנהגותו ודיבורו עלי גם בנוכחות הילדים. לעט לעט התפתחה אצלי התנתקות מרגשות ותשוקות והגעתי למצב שקשה לי מאוד לאפשר לבן זוגי לגעת בי. (מאין הרגשה שבכל פעם שהוא נוגע בי אני נאנסת) לפני שנה וחצי עברתי משבר חריף (דיכאון) עברתי טיפול פסיכולוגי ואני אף מטופלת ב-SEROCSAT. ממשבר זה יצאתי עם החלטה להגשים את עצמי ולהפסיק לאפשר לו להתנהג אלי בדרך שסיגל לעצמו במשך השנים. מאז התחלתי ללמוד באוגוסט שנה שעברה חלה התדרדרות חריפה במערכת היחסים בינינו, התקשורת בנינו בלתי נסבלת וצורת הדיבור שלו ירדה לרמות שלא ידעתי מזה 19 שנה. כל ניסיונותיי עד היום להביא אותו להבנה כי יש צורך בטיפול זוגי לא הצליחו ואף בפעמים שניסינו טיפול זוגי הרגשתי היתה שהדבר נעשה מצידו בכדי לרצות ולא בכדי לטפל בבעיות הזוגיות. בתחילת החודש בן זוגי הודיע לי כי הוא רוצה להתגרש. אם להיות כנה עם עצמי במידה מסוימת כנראה שלא הופתעתי במיוחד אך תגובתי הראשונה והעקבית מאז הודעתו היתה ש"לא מיצינו את כל האפשרויות לשקם את מערכת הנישואין שלו". הסתבר לי באותו יום כי הוא מתחבט בשאלת הגירושים מזה חודשים רבים, אך לא טרח לדבר איתי בנושא (דיבר אם כל מי שנראה לו מתאים לשיחה בנושא, לאו דווקא אנשי מקצוע, אלא אנשים שיומרו לו את מה שמתאים לו לשמוע). כמו כן הסתבר לי כי הוא פנה לקבל יעוץ מעורך דין בנושא. את אותו עורך דין פגשתי מספר ימים לאחר הודעת בן זוגי (אדם שלא מצא חן בעיני בכלל), לאחר דין ודברים בינינו הבהרתי שברצוני לטפל בנושא באמצעות גישור ובן זוגי הסכים. לאחר שתי פגישות עם המגשרת חזר בו בן זוגי מהחלטתו והסכים לדעתי כי יש צורך לתת למערכת הנישואין שלנו סיכוי נוסף. היום אנו נמצאים בתחילתו של תהליך יעוץ נישואין אך אני נמצאת במצב די מבולבל. מצד אחד אני מאוד רוצה לשקם את מערכת הנישואין שלנו. אך מצד שני אני מאוד פגועה. בעצם הודעתו ושינוי דעתו לאחר מספר ימים נפגע האמון שנתית בו עד היום, אני מרגישה מאוד חסרת ביטחון (ביטחון אישי וכלכלי). הפסימיות והאופטימיות מעורבבים. ברור לי שלהמשיך ולחיות בצורה בה חיינו במשך השנים האחרונות זהו דבר שלא בא בחשבון, יחד עם זאת יש צורך להתחשב בשלושה ילדים אשר גם אם נעבור "גרושים יפים" יפגעו. מעבר לכך אני יודע שיש בסיס טוב, פעם אהבנו האחד את השני (בנקודה מסוימת במהלך השבועות האחרונים היתה לי מאין תחושה שאני כן אוהבת אותו) קשה לי לקבל את דבריו כי יש לו איזשהו רגש כלפי אחרי כיוון שאדם שהתלבט בגרושין במשך חודשים ומספר ימים לאחר ה"פצצה" הוא חזר בו בעיני קשה לתת בו אמון. מה יבטיח לי שהוא לא יחזור בו שוב. אדם שהסתיר ממני את התלבטותו במשך חודשים קשה מאוד לתת בו אמון. אחד מהדברים הראשונים שהוא דיבר עליהם כמפריעים לו זה נושא המגע הפיזי בינינו, אני מאוד רוצה לשפר את הנושא אך מאוד חוששת לחזור ולהרגיש כ"נאנסת". אני כותבת וכותבת ובעצם אינני יודע מה השאלה שאני בעצם שואלת. השאלות העוברות לי בראש הם: האם הטיפול הזוגי אכן יצליח, אולי אני משלה את עצמי ובעצם אין כל סיכוי? איך משקמים את יחסי המין והמגע הפיזי בינינו אחרי פגיעה כל כך חריפה ברגשותי? איך בונים חזרה את האמון באדם שפגע בי כל כך?
אני נשואה מזה 19 שנה ואמא לשלושה ילדים (16, 11, 6) נשאתי בגיל צעיר יחסית (21) לגבר בן גילי שבא מבית להורים גרושים. הוריו התגרשו כאשר היה בן 7 לערך ומגיל 10 חי בבית אביו עם אשתו השניה (היום גרושתו). מיד לאחר נישואינו בן זוגי עבר משבר רציני בגלל בעיות עם אביו (איש חולה בנפשו). בעקבות בעיות אלו נותק הקשר עם אביו אשר בעצם לא ראה את נכדיו מעולם. הקשר של בן זוגי עם אימו (אשר נותק עוד בצעירותו) התחדש לאחר מאמצים רבים מצידי. במהלך נישואינו עד לפני 6 שנים היום ירידות ועליות כמו אצל כל זוג. אחד הנושאים העיקריים שהפריעו לו היה הקשר הפיזי ביניני. קיים הבדל ואף פער גדול בינינו בכל הקשור ב"חדר המיטות". מאז היכרותנו דרך הביטוי לרגשותיו היא פיזית בעיקר. בן זוגי מעוד פיזי וזקוק כל הזמן למגע בכל צורה שהי. לפני 6 שנים לערך החלה ההתדרדרות במערכת היחסים בינינו, לדעתי בעקבות הריון שעבורי היה מאוד חשוב, אך עבור בן זוגי לא היה רצוי. הוא אף התבטא יותר מפעם וקרא להריון זה "אונס". מאז אותו הריון סיגלתי לעצמי דרך התנהגות מרצה וכנועה (אשר מבחינה אישיותית לא מתאימה לי) שהתבטאה גם ב"חדר המיטות" ואילו בן זוגי סיגל צורת התנהגות מזלזלת משפילה ופוגעת שהתבטאה בצורת התנהגותו ודיבורו עלי גם בנוכחות הילדים. לעט לעט התפתחה אצלי התנתקות מרגשות ותשוקות והגעתי למצב שקשה לי מאוד לאפשר לבן זוגי לגעת בי. (מאין הרגשה שבכל פעם שהוא נוגע בי אני נאנסת) לפני שנה וחצי עברתי משבר חריף (דיכאון) עברתי טיפול פסיכולוגי ואני אף מטופלת ב-SEROCSAT. ממשבר זה יצאתי עם החלטה להגשים את עצמי ולהפסיק לאפשר לו להתנהג אלי בדרך שסיגל לעצמו במשך השנים. מאז התחלתי ללמוד באוגוסט שנה שעברה חלה התדרדרות חריפה במערכת היחסים בינינו, התקשורת בנינו בלתי נסבלת וצורת הדיבור שלו ירדה לרמות שלא ידעתי מזה 19 שנה. כל ניסיונותיי עד היום להביא אותו להבנה כי יש צורך בטיפול זוגי לא הצליחו ואף בפעמים שניסינו טיפול זוגי הרגשתי היתה שהדבר נעשה מצידו בכדי לרצות ולא בכדי לטפל בבעיות הזוגיות. בתחילת החודש בן זוגי הודיע לי כי הוא רוצה להתגרש. אם להיות כנה עם עצמי במידה מסוימת כנראה שלא הופתעתי במיוחד אך תגובתי הראשונה והעקבית מאז הודעתו היתה ש"לא מיצינו את כל האפשרויות לשקם את מערכת הנישואין שלו". הסתבר לי באותו יום כי הוא מתחבט בשאלת הגירושים מזה חודשים רבים, אך לא טרח לדבר איתי בנושא (דיבר אם כל מי שנראה לו מתאים לשיחה בנושא, לאו דווקא אנשי מקצוע, אלא אנשים שיומרו לו את מה שמתאים לו לשמוע). כמו כן הסתבר לי כי הוא פנה לקבל יעוץ מעורך דין בנושא. את אותו עורך דין פגשתי מספר ימים לאחר הודעת בן זוגי (אדם שלא מצא חן בעיני בכלל), לאחר דין ודברים בינינו הבהרתי שברצוני לטפל בנושא באמצעות גישור ובן זוגי הסכים. לאחר שתי פגישות עם המגשרת חזר בו בן זוגי מהחלטתו והסכים לדעתי כי יש צורך לתת למערכת הנישואין שלנו סיכוי נוסף. היום אנו נמצאים בתחילתו של תהליך יעוץ נישואין אך אני נמצאת במצב די מבולבל. מצד אחד אני מאוד רוצה לשקם את מערכת הנישואין שלנו. אך מצד שני אני מאוד פגועה. בעצם הודעתו ושינוי דעתו לאחר מספר ימים נפגע האמון שנתית בו עד היום, אני מרגישה מאוד חסרת ביטחון (ביטחון אישי וכלכלי). הפסימיות והאופטימיות מעורבבים. ברור לי שלהמשיך ולחיות בצורה בה חיינו במשך השנים האחרונות זהו דבר שלא בא בחשבון, יחד עם זאת יש צורך להתחשב בשלושה ילדים אשר גם אם נעבור "גרושים יפים" יפגעו. מעבר לכך אני יודע שיש בסיס טוב, פעם אהבנו האחד את השני (בנקודה מסוימת במהלך השבועות האחרונים היתה לי מאין תחושה שאני כן אוהבת אותו) קשה לי לקבל את דבריו כי יש לו איזשהו רגש כלפי אחרי כיוון שאדם שהתלבט בגרושין במשך חודשים ומספר ימים לאחר ה"פצצה" הוא חזר בו בעיני קשה לתת בו אמון. מה יבטיח לי שהוא לא יחזור בו שוב. אדם שהסתיר ממני את התלבטותו במשך חודשים קשה מאוד לתת בו אמון. אחד מהדברים הראשונים שהוא דיבר עליהם כמפריעים לו זה נושא המגע הפיזי בינינו, אני מאוד רוצה לשפר את הנושא אך מאוד חוששת לחזור ולהרגיש כ"נאנסת". אני כותבת וכותבת ובעצם אינני יודע מה השאלה שאני בעצם שואלת. השאלות העוברות לי בראש הם: האם הטיפול הזוגי אכן יצליח, אולי אני משלה את עצמי ובעצם אין כל סיכוי? איך משקמים את יחסי המין והמגע הפיזי בינינו אחרי פגיעה כל כך חריפה ברגשותי? איך בונים חזרה את האמון באדם שפגע בי כל כך?