ריבוע עגול
New member
זוגיות בתקופה הזו של חיינו... דילמה
היי, שלום לכולם! אני סטודנט בן 23, יודע שהדברים שאכתוב כאן אולי מתאימים יותר לפורומים של ייעוץ פסיכולוגי אבל בכל זאת חשבתי לכתוב פה ולהאמין שבזכות מה שמשותף לנו... הגיל, וכל מה שקשור... אלמד הרבה מנסיונותיכם. בשנים בהן הייתי תלמיד בבית הספר, גם בצבא, לא הייתה לי אף מערכת זוגית, שלא לדבר על אהבה ממומשת. הייתי מאוד מדוכא בשנים האלה וסבלתי מהערכה עצמית נמוכה, אבל השייכות למערכת, אולי גם הסביבה החברתית, עזרו לי "לתפקד נורמלי". אחרי הצבא כבר היה קשה יותר לעשות את זה. אני מתכוון שהמוטיבציה ללמוד ולעבוד, או לעשות "משהו" בכלל, היא כבר לא נמצאת בהישג יד. מחשבות על זוגיות, אפשר להגיד כמיהה לזוגיות, נמצאות בראש בעדיפות ראשונה. מצד אחד, הרבה הפסדים יתרחשו אם אחליט לשים את עניין הזוגיות בעדיפות ראשונה גם מבחינת ביצוע ולא רק ברצון ובמחשבה... אני מתכוון שלהתחיל לחפש אחר זוגיות כשאני חסר נסיון עכשיו, כשמה שאני הכי צריך זה יציבות בשביל הלימודים, תגזול ממני יותר מדי, בין היתר זה גם לא כדאי כלכלית. מצד שני, הצרכים מאוד חזקים, ואולי עוד יותר משום שלא הייתי בזוגיות אף פעם. קיימת תחושת בטן שאם אני לא אחפש ואמצא זוגיות עכשיו, בגיל הזה, אני הולך להתחרט מאוד בהמשך החיים. יש עוד כמה שיקולים ברקע, אני אוכל לפרט על זה בהמשך. מה שאני שואל בינתיים זה בעצם לבקש מנסיונכם, כי אני בטוח שרבים מכם חווים דילמות דומות... ובגדול, מה מקומה של הזוגיות בעיניכם? האם זה צורך שאפשר להתעלם ממנו ושכל אדם יכול לעבוד על זה עם עצמו, כי "הרגשת חוסר המוטיבציה לכל דבר אחר היא רק תירוץ לעצלנות", ו"האדם בסופו של דבר נשאר לבדו וזוגיות לא באמת תפתור את הרגשת החסר"? או שזהו צורך אמיתי הזועק מן הגוף ומן הנפש, ומצרכים כאלה עדיף שלא להתעלם? (המשפטים האחרונים הם תגובות שקראתי בפורומים אחרים, לא למקרה שלי ספציפית אותו אני כותב כאן לראשונה) מצטער אם לא הייתי לגמרי ברור, מן הסתם ככה זה כשדברים יוצאים בפרץ... תודה!
היי, שלום לכולם! אני סטודנט בן 23, יודע שהדברים שאכתוב כאן אולי מתאימים יותר לפורומים של ייעוץ פסיכולוגי אבל בכל זאת חשבתי לכתוב פה ולהאמין שבזכות מה שמשותף לנו... הגיל, וכל מה שקשור... אלמד הרבה מנסיונותיכם. בשנים בהן הייתי תלמיד בבית הספר, גם בצבא, לא הייתה לי אף מערכת זוגית, שלא לדבר על אהבה ממומשת. הייתי מאוד מדוכא בשנים האלה וסבלתי מהערכה עצמית נמוכה, אבל השייכות למערכת, אולי גם הסביבה החברתית, עזרו לי "לתפקד נורמלי". אחרי הצבא כבר היה קשה יותר לעשות את זה. אני מתכוון שהמוטיבציה ללמוד ולעבוד, או לעשות "משהו" בכלל, היא כבר לא נמצאת בהישג יד. מחשבות על זוגיות, אפשר להגיד כמיהה לזוגיות, נמצאות בראש בעדיפות ראשונה. מצד אחד, הרבה הפסדים יתרחשו אם אחליט לשים את עניין הזוגיות בעדיפות ראשונה גם מבחינת ביצוע ולא רק ברצון ובמחשבה... אני מתכוון שלהתחיל לחפש אחר זוגיות כשאני חסר נסיון עכשיו, כשמה שאני הכי צריך זה יציבות בשביל הלימודים, תגזול ממני יותר מדי, בין היתר זה גם לא כדאי כלכלית. מצד שני, הצרכים מאוד חזקים, ואולי עוד יותר משום שלא הייתי בזוגיות אף פעם. קיימת תחושת בטן שאם אני לא אחפש ואמצא זוגיות עכשיו, בגיל הזה, אני הולך להתחרט מאוד בהמשך החיים. יש עוד כמה שיקולים ברקע, אני אוכל לפרט על זה בהמשך. מה שאני שואל בינתיים זה בעצם לבקש מנסיונכם, כי אני בטוח שרבים מכם חווים דילמות דומות... ובגדול, מה מקומה של הזוגיות בעיניכם? האם זה צורך שאפשר להתעלם ממנו ושכל אדם יכול לעבוד על זה עם עצמו, כי "הרגשת חוסר המוטיבציה לכל דבר אחר היא רק תירוץ לעצלנות", ו"האדם בסופו של דבר נשאר לבדו וזוגיות לא באמת תפתור את הרגשת החסר"? או שזהו צורך אמיתי הזועק מן הגוף ומן הנפש, ומצרכים כאלה עדיף שלא להתעלם? (המשפטים האחרונים הם תגובות שקראתי בפורומים אחרים, לא למקרה שלי ספציפית אותו אני כותב כאן לראשונה) מצטער אם לא הייתי לגמרי ברור, מן הסתם ככה זה כשדברים יוצאים בפרץ... תודה!
