זוגיות,הורות - משבר
חגית שלום, אני בת 39 נשואה 14 שנה .בעלי גדול ממני בחצי שנה.יש לנו 3 ילדים (בן בן 11 בן בן 8 ובת בת 4).בחמש השנים האחרונות החל משבר הנישואים שבשיאו אני נמצאת היום.זה התחיל בעיניני אמון "קטנים".לא מדובר בבגידה עם אשה אחרת.הבגידה היא באמון ביננו,ב"הסכם" שלנו כזוג כשהחלטתנו להקים בית יחד ועל הדרך בה נחיה את חיינו.היה לנו חשבון בנק משותף.עבדנו יחד באותו מקום וזה יהה דיי נוח.אני שנאתי את הבנקים,הניירת,הבירוקרטיה ולכן השארתי לבעלי את הטיפול ומידי פעם בדקתי בכלליות. הכל התנהל בצורה מסודרת , החשבונות שולמו,הוראות הקבע כובדו ואני לא חשבתי או העלתי בדעתי שאגיע למצב שבו אני נמצאת היום."הפעם הראשונה" היתה לאחר שקיבלנו הודעה מהבנק כי אין כיסוי לכמות השיקים שניתנו ועל כן אנחנו הופכים למוגבלים.נדהמת מהמכתב הבטתי בצילומי השיקים וראיתי כי בעלי חתם במקומי על כולם,לא יהי כיסוי למרביתם וכשהם החלו לחזור הוא אפילו לא עצר,טיפל יידע אותי.פשוט הניח לזה.כעסתי ,צעקתי זעמתי והחלטתי להפריד את החשבונות.לאחר שנה חשבון הבנק שלו החזיק מעמד חצי שנה והוא שוב הפך להיות לקוח מוגבל, שוב בגלל שיקים שלא כובדו.שוב, כעסתי,התעמתי "הייתי בברוגז ארוך". הוא התנצל,אמר ששגה,טעה הבטיח שלא יחזור על טעויות.שנה אחרי בשל אילוצים עזב את מקום עבודתו כשכיר והחליט להיות עצמאי.התנגדתי בתקוף ודרשתי שיחפש מקום עבודה כשכיר.אדם שאינו אחראי,מסודר ובעל משמעת עצמית אינו יכול לנהל עסק עצמאי. להיות עצמאי זה להיות מאוד מאוד מפוקס,עם יד על הדופק וכמובן לנהל עסק רווחי.כל חששותי,פחדיי התממשו אחד לאחר. מאותו רגע חיי,חיינו הפכו לגיהנום נפשי.הקושי הכלכלי הורגש חצי שנה לאחר פתיחת העסק.החיים בבית הפכו להיות מייאשים.אני שכירה.אני שכירה מיום שחרורי משירות צה"ל.שכירה באותו מקום.עובדת ומחוייבת למקום עבודתי.חילוקי הדעות התבטאו בכל דבר בבית.הפסקנו לדבר.הוא היה יוצא ב ארבע חמש לפנות בוקר וחוזר בתשע עשר בלילה.הפכתי להיות אם חד הורית.הוא עבד שישה וחצי ימים בשבוע.נתק מוחלט .הילדים בעצם הבכור החל ל"דבר" בקול רם על המצב בבית,הויכוחים הבלתי נגמרים, העצב על פניי באופן תמידי,העסים שלנו אחד על השני.החובות החלו להערם,התחילו להגיע מכתבי הוצל"פ,תביעות מעו"ד המייצגים חברות וגופים.השתדלתי לנהל שיחות בערב,כשהילדים ישנים .דרשתי הסברים, נהדפתי."אני לא מתרגש מחובות" , "זה מה שאני עושה ואין סיכוי שאני סוגר את העסק".הבית התמוטט.הילדים החלו להציג שאלות, בעיקר אליי כי רק אני הייתי איתם , כל הזמן, למ את כל הזמן רבה עם אבא,נמאס לנו שאבא אף פעם לא בבית וכדומה.לפני כחמישה חודשים הצבתי אולטימטום או טיפול זוגי או גירושין.נמאס לי מהחובות שהוא יצר במשך שנים ללא ידיעתי,מההתייחסות הלא אנושית למצב שהוא הביא עלינו, מהזלזול . התחלנו תהליך טיפול זוגי. טיפול באמצעות קופ"ח שאמור לכלול 30 מפגשים בהשתתפות עצמית סבירה.בשמנות המפגשים שהצלחנו לקיים "זכיתי" לגיבוי רב מהמטפל.בעלי הבין כי תפיסת עולמו אינה נורמטיבית,לא יתכן שאדם בעל עסק עצמאי לא ינהל את עסקו על ידי תוכנית מסודרת שתראה האם יש סיכוי לקיום העסק או רצוי וכדאי לסגור אותו לחשוב על כיוון אחר.בקצרה,ספגתי ביקורת על התנהלות שלי בחיים הזוגיים ואני מקבל זאת בהבנה ברורוה. אינני נטולת טעויות. בזוגיות הרי יש שניים.הצטערתי מאוד לשמוע כל כך הרבה פעמים את המטפל מסביר לבעלי את הדברים שאני זועקת כבר שלוש שנים.לפני כחודשיים התמוטט בעלי עקב מחלה קשה ואושפז בבית חולים חודש וחצי שהה בבית חולים במצב קשה . עם שחרורו התברר לנו כי בעקבות המחלה נותרה פגיעה מוחית.בתום השחרורו הופנה לשיקום בבית לוינשטיין.אני? אני אחרי שלוש נים וחצי קשות,מרירות,מכעיסות,מתסכלות, שנים שהרגשתי כי אין, אין יותר גרוע מזה, חוויתי הגשה שיש, יש יותר גרוע ואני במרכז.נותרתי לבד.אני,שלשת ילדים ומבול החובות שמאיים לחסל אותנו.הוא שם, בעולם משלו,אני מלאת רחמים וכאב על הפגיעה הבריאותית שלו,כועסת מתוסכלת כי נשאתי עם כל מה שחששתי ממנו, הוא "נענש" בצורה כל כך קשה,הבית התפרק.פניתי מייד לסיוע פסיכולוגי משירותי הרווחה.השיקום צפוי להיות ארוך ואין כל צפי לעתיד הקרוב. אני נותרתי לבד מול הנושים,מול הדורשים.לבד אני והם . אין לי עזרה כלכליתאני מרחמת על בעלי מצד אחד כי בליבי כאב על הארוע הרפואי הקשה שלו,אני עדיין נמצאת בנקודה ההיא.בטיפול הזוגי . במקום עצרנו.אני חווה יום יום שעה שע את האין הגדול,הת התיסכול הכעס הזעם.ובלילה, בלילה הכרית סופגת.סופגת הרבה. אני ממעטת לדבר איתו כי אין כל תגובה .השאלות היחידות הן לשלומו. המון שאלות קשות יש לי ,ביקורת עצמית קשה,מאבק פנימי על ההתנהלות שלי בזוגיות הזו, איפה הייתי?איך נתתי לעצמי ,ליילדי להגיע לזה? כעס עצום עליו, כעס עצום עוד יותר על עצמי. מה הלאה?איך העתיד שלי ייראה?מה יהיה עלי,על ילדיי עלינו? ניתן להמשיך,מה לעשות? אני שואלת כל הזמן ואין לי תשובות.
חגית שלום, אני בת 39 נשואה 14 שנה .בעלי גדול ממני בחצי שנה.יש לנו 3 ילדים (בן בן 11 בן בן 8 ובת בת 4).בחמש השנים האחרונות החל משבר הנישואים שבשיאו אני נמצאת היום.זה התחיל בעיניני אמון "קטנים".לא מדובר בבגידה עם אשה אחרת.הבגידה היא באמון ביננו,ב"הסכם" שלנו כזוג כשהחלטתנו להקים בית יחד ועל הדרך בה נחיה את חיינו.היה לנו חשבון בנק משותף.עבדנו יחד באותו מקום וזה יהה דיי נוח.אני שנאתי את הבנקים,הניירת,הבירוקרטיה ולכן השארתי לבעלי את הטיפול ומידי פעם בדקתי בכלליות. הכל התנהל בצורה מסודרת , החשבונות שולמו,הוראות הקבע כובדו ואני לא חשבתי או העלתי בדעתי שאגיע למצב שבו אני נמצאת היום."הפעם הראשונה" היתה לאחר שקיבלנו הודעה מהבנק כי אין כיסוי לכמות השיקים שניתנו ועל כן אנחנו הופכים למוגבלים.נדהמת מהמכתב הבטתי בצילומי השיקים וראיתי כי בעלי חתם במקומי על כולם,לא יהי כיסוי למרביתם וכשהם החלו לחזור הוא אפילו לא עצר,טיפל יידע אותי.פשוט הניח לזה.כעסתי ,צעקתי זעמתי והחלטתי להפריד את החשבונות.לאחר שנה חשבון הבנק שלו החזיק מעמד חצי שנה והוא שוב הפך להיות לקוח מוגבל, שוב בגלל שיקים שלא כובדו.שוב, כעסתי,התעמתי "הייתי בברוגז ארוך". הוא התנצל,אמר ששגה,טעה הבטיח שלא יחזור על טעויות.שנה אחרי בשל אילוצים עזב את מקום עבודתו כשכיר והחליט להיות עצמאי.התנגדתי בתקוף ודרשתי שיחפש מקום עבודה כשכיר.אדם שאינו אחראי,מסודר ובעל משמעת עצמית אינו יכול לנהל עסק עצמאי. להיות עצמאי זה להיות מאוד מאוד מפוקס,עם יד על הדופק וכמובן לנהל עסק רווחי.כל חששותי,פחדיי התממשו אחד לאחר. מאותו רגע חיי,חיינו הפכו לגיהנום נפשי.הקושי הכלכלי הורגש חצי שנה לאחר פתיחת העסק.החיים בבית הפכו להיות מייאשים.אני שכירה.אני שכירה מיום שחרורי משירות צה"ל.שכירה באותו מקום.עובדת ומחוייבת למקום עבודתי.חילוקי הדעות התבטאו בכל דבר בבית.הפסקנו לדבר.הוא היה יוצא ב ארבע חמש לפנות בוקר וחוזר בתשע עשר בלילה.הפכתי להיות אם חד הורית.הוא עבד שישה וחצי ימים בשבוע.נתק מוחלט .הילדים בעצם הבכור החל ל"דבר" בקול רם על המצב בבית,הויכוחים הבלתי נגמרים, העצב על פניי באופן תמידי,העסים שלנו אחד על השני.החובות החלו להערם,התחילו להגיע מכתבי הוצל"פ,תביעות מעו"ד המייצגים חברות וגופים.השתדלתי לנהל שיחות בערב,כשהילדים ישנים .דרשתי הסברים, נהדפתי."אני לא מתרגש מחובות" , "זה מה שאני עושה ואין סיכוי שאני סוגר את העסק".הבית התמוטט.הילדים החלו להציג שאלות, בעיקר אליי כי רק אני הייתי איתם , כל הזמן, למ את כל הזמן רבה עם אבא,נמאס לנו שאבא אף פעם לא בבית וכדומה.לפני כחמישה חודשים הצבתי אולטימטום או טיפול זוגי או גירושין.נמאס לי מהחובות שהוא יצר במשך שנים ללא ידיעתי,מההתייחסות הלא אנושית למצב שהוא הביא עלינו, מהזלזול . התחלנו תהליך טיפול זוגי. טיפול באמצעות קופ"ח שאמור לכלול 30 מפגשים בהשתתפות עצמית סבירה.בשמנות המפגשים שהצלחנו לקיים "זכיתי" לגיבוי רב מהמטפל.בעלי הבין כי תפיסת עולמו אינה נורמטיבית,לא יתכן שאדם בעל עסק עצמאי לא ינהל את עסקו על ידי תוכנית מסודרת שתראה האם יש סיכוי לקיום העסק או רצוי וכדאי לסגור אותו לחשוב על כיוון אחר.בקצרה,ספגתי ביקורת על התנהלות שלי בחיים הזוגיים ואני מקבל זאת בהבנה ברורוה. אינני נטולת טעויות. בזוגיות הרי יש שניים.הצטערתי מאוד לשמוע כל כך הרבה פעמים את המטפל מסביר לבעלי את הדברים שאני זועקת כבר שלוש שנים.לפני כחודשיים התמוטט בעלי עקב מחלה קשה ואושפז בבית חולים חודש וחצי שהה בבית חולים במצב קשה . עם שחרורו התברר לנו כי בעקבות המחלה נותרה פגיעה מוחית.בתום השחרורו הופנה לשיקום בבית לוינשטיין.אני? אני אחרי שלוש נים וחצי קשות,מרירות,מכעיסות,מתסכלות, שנים שהרגשתי כי אין, אין יותר גרוע מזה, חוויתי הגשה שיש, יש יותר גרוע ואני במרכז.נותרתי לבד.אני,שלשת ילדים ומבול החובות שמאיים לחסל אותנו.הוא שם, בעולם משלו,אני מלאת רחמים וכאב על הפגיעה הבריאותית שלו,כועסת מתוסכלת כי נשאתי עם כל מה שחששתי ממנו, הוא "נענש" בצורה כל כך קשה,הבית התפרק.פניתי מייד לסיוע פסיכולוגי משירותי הרווחה.השיקום צפוי להיות ארוך ואין כל צפי לעתיד הקרוב. אני נותרתי לבד מול הנושים,מול הדורשים.לבד אני והם . אין לי עזרה כלכליתאני מרחמת על בעלי מצד אחד כי בליבי כאב על הארוע הרפואי הקשה שלו,אני עדיין נמצאת בנקודה ההיא.בטיפול הזוגי . במקום עצרנו.אני חווה יום יום שעה שע את האין הגדול,הת התיסכול הכעס הזעם.ובלילה, בלילה הכרית סופגת.סופגת הרבה. אני ממעטת לדבר איתו כי אין כל תגובה .השאלות היחידות הן לשלומו. המון שאלות קשות יש לי ,ביקורת עצמית קשה,מאבק פנימי על ההתנהלות שלי בזוגיות הזו, איפה הייתי?איך נתתי לעצמי ,ליילדי להגיע לזה? כעס עצום עליו, כעס עצום עוד יותר על עצמי. מה הלאה?איך העתיד שלי ייראה?מה יהיה עלי,על ילדיי עלינו? ניתן להמשיך,מה לעשות? אני שואלת כל הזמן ואין לי תשובות.