זוגיות לאחר השכול

[דנה אז]

זוגיות לאחר השכול

בקרוב מציינים יום נישואים, וכמו כל יום שאינו יום שגרתי התהיות והמחשבותצפות ועולות.
נזכרתי ביום הנישואים לפני שהכל קרה, אז בילינו ונהננו. ועכשיו מצייניפ במצנה, מסעדה...
בילויים מבלים עם הילדה. כאילו בשבילה. לבד פחות נהנים.
עדיין מאוד אוהבים ובכל זאת. כבר לא יוצאים לבלות כבעבר.
תמיד קשה לשמר זוגיות ואחרי אובדן בן קשה יותר, יש יותר אשמה, יש יותר פערים שצריכים להתמודד.
האחד מבקש להסתגר ולבכות, האחר רוצה עשיה ולברוח מהמחשבות.
הכעס והאשמה מדוע לא עצוב כמוני. לעיתים גם חולי.
איך מתמודדים? האם הזוגיות יכולה לחזור כשהיתה? או איך בונים זוגיות אחרת תומכת ומחזקת?
האם הפכנו רק להורים שכולים? או שאפשר עדיין להיות גם זוג אוהב?