זוגיות על סף פרידה
שלום,
אני בת 21. מגיל 8 סבלתי מהפרעת חרדה. באותו הזמן היא הייתה משויכת לפחד בלתי נשלט מהקאות וחולי. חומרת ההפרעה עלתה וירדה עם השנים, במהלך הייתי מטופלת בגיל קטן אצל פסיכולוג, לאחר מספר שנים אצל פסיכיאטרית (טיפול קוגניטיבי ותרופתי (ציפרלקס) שעזר לי מאוד לתקופה של שנתיים..) ולפני הצבא אצל פסיכיאטר (אסטו)...
לפני כחודשיים סוף סוף זכיתי להיפטר מגורם החרדה שלי כשחליתי בוירוס בטן והקאתי.
אך כעת החרדה כאילו נתפסה על קורבן חדש. הזוגיות שלי.
אני ובן זוגי ביחד כבר שנתיים וחצי כמעט.. הכרנו בצבא והזוגיות הייתה מאוד אינטסיבית. אהבה גדולה, בוערת, שגרמה לנו להתחתן בביטחון מושלם.
במהלך התקופה היו לנו הרבה ריבים שנבעו מתקשורת לקויה בינינו, ומחוסר היכולת שלי להתמסר לחלוטין ולהשקיע בזוגיות. היחס שלו כלפי היה פי אלף יותר טוב ונדיב מהיחס שלי כלפיו.
אבל תמיד ידעתי שאני אוהבת אותו ורוצה להיות איתו, גם אם באופן מעשי לא ממש הצטיינתי בלהראות זאת.
אך בחצי השנה האחרונה אנחנו רבים הרבה יותר, הרבה איומים על פרידות ושברונות לב. לפני כחודש פשוט תפסה אותי פתאום החרדה והתחילו לי מחשבות טורדניות והרסניות. "האם אני אוהבת אותו באמת? אולי מעולם לא אהבתי אותו? אולי אני לא אוהבת אותו בכלל?" יש לציין שמבחינה מינית מערכת היחסים שלנו גם סבלה לא מעט עקב בעיה רפואית שגרמה לי לטראומה וחוסר חשק מיני. ולכן גם השאלות הטורדניות עסקו בזה וכביכול הצדיקו בכך את המחשבה שאין לי אהבה כלפיו.
כל המערבולת הזאת מטביעה אותי במחשבות שליליות שאין לי מנוס מהן. אני רק נגררת יותר ויותר פנימה, מאבדת תקווה, כבר כמעט וזרקתי את כל המערכת יחסים שלנו לפח בגלל המחשבה שלא אוכל לנצח, לא אוכל להתמודד ולא אוכל לשפר ולתקן את מה שהרסתי.
אני יודעת שהמערכת יחסים נשמעת נורא מהצד, והאמת היא שבעלי סבל איתי הרבה, הרבה, הרבה, אבל נשאר כי הוא אוהב אותי ורוצה להצליח, כי יש בינינו, באמת, אהבה נדירה והמון פוטנציאל לזוגיות נהדרת, שוויונית ומכבדת. אלא שכרגע החרדה שלי מונעת ממני להתמקד בו ולתת בו את מה שהיה חסר לו במשך כלכך הרבה זמן. אני לא יכולה לצאת מהמחשבות הרעות ולהתמקד בטוב. יש לי רגעים של צלילות בהם אני מעריכה את הזוגיות ויודעת מה אני עלולה להפסיד, ויש רגעים בהם אני טובעת ברע וכלל לא מעריכה אותו ואותנו, מוכנה להפסיד הכל רק על מנת שהחרדה תיפסק.
מערכת היחסים שלי עומדת להתפרק בכל רגע אלא אם כן אצליח לצאת מזה ולשקם אותנו.
אני יודעת שברגע שזה יגמר אהיה הרוסה, ואצטער על כל מה שויתרתי עליו, ועוד במיוחד בגלל החרדה והפחד וחוסר האמונה.
אני לא רוצה להגיע למצב הזה.
אני משתפת אותו בהכל.. זה הורס אותו וגומר אותנו מהר מאוד..
הזוגיות שלנו הגיעה למצב בו היא נמצאת היום מכיוון שלא הסכמתי להשקיע ולתת מעצמי. רק רציתי לקבל ממנו ולא להחזיר דבר..
הוא דיבר איתי על זה אינספור פעמים, בכל פעם הצטערתי שאני פוגעת בו והבטחתי לעצמי וגם לו שאני אשנה ואתחיל לפעול למען שיקום מערכת היחסים, האמנתי בזה, אך מעולם לא עשיתי זאת.. לא הצלחתי.. הייתי מצליחה למספר ימים, ולאחר מכן הכל היה חוזר לקדמותו.
החרדה (או שאולי זו לא היא, אני לא יודעת) גורמת להרבה מאוד רגעים בהם אני מסתכלת עליו ולא מרגישה דבר, לא רוצה מגע איתו, לא רוצה בחברתו. אני נלחצת נורא ונכנסת לפאניקה מהתחושות הללו.
וישנם רגעים בהם אני מרגישה נהדר, בטחון מלא באהבתי אליו והמון אמונה בכך שאצליח להתגבר ולעשות את כל מה שהבטחתי.
לפני כשעה חוויתי משבר גדול,
לאחר יום שלם בו היינו כמעט כל היום ביחד, יום שבו בבוקר כשיצאתי מהבית לסידורים הרגשתי נפלא והתקשרתי אליו לספר לו דבר מה שראיתי והרגשתי נהדר ולא יכולתי להתאפק ושלחתי לו בשיא הרגש והביטחון שאני אוהבת אותו,
ואז כשפגשתי בו שוב החלו לקונן בי שוב המחשבות החרדות הפחדים.
ושוב נגררתי עם זה כל היום בחברתו, מעיקה עליו, חונקת את האושר שלו עם הפאניקה שלי וחוסר היכולת שלי לחייך ולתפקד... עד שהרגשתי שאני מוכנה לזרוק הכל וללכת.. שהדבר היחידי שיפסיק את זה זו הפרידה... הרי במילא ברגעים הקשים ההלו אני לא מעריכה אותו ולא מרגישה דבר כביכול.. איזו מין אהבה זו? הוא גם ברגעים כאלה שאני מאמללת אותו ושוברת את ליבו ממשיך לאהוב אותי ולנסות להיות איתי.. ואותי לא מעניין כלום. אני מכונסת בעצמי וחושבת רק על עצמי.
שכנעתי את עצמי שזו לא אהבה, שעדיף לי ללכת.. לעזוב הכל, לזרוק שנתיים לזבל. קול אחר בראש שלי אמר לי שזו טעות שאתחרט עליה עד סוף חיי. בחיים לא אמצא מישהו כמוהו, שהיה לי לכתף ברגעים קשים, חבר אמת שאני יכולה להיפתח אליו במליון אחוזים ולהיות עצמי והוא יאהב אותי ללא תנאים.
כבר כמעט הוקל לי מהמחשבה שעכשיו אלך.. אלא שלא יכולתי. לא יכולתי לזרוק הכל. פחדתי שזו החרדה שמדברת מתוכי, מחלישה אותי, גומרת לי את האמונה והתקווה.
אמרתי לו הכל, הוא כמובן אמר שאני צריכה להחליט כי הוא לא יכול להמשיך ככה. הוא לא יכול להמשיך שברגע אחד אני אוהבת אותו וברגע אחר לא. הוא מתחרפן ואני מבינה אותו, בכלל הוא משוגע שנשאר עד עכשיו.
אני מאוד מאוד מאוד מבולבלת, במצוקה... רגע אחד רוצה את זה, רגע אחר רוצה את זה, וברגע אחר בכלל לא יודעת מה אני רוצה.
אני אתקשר מחר לפסיכיאטר ואקבע תור לקבל עזרה ולחזור לכדורים, ואני מקווה שעד אז אנחנו נחזיק מעמד, כי כל יום זה מאבק שכמעט ומתפוצץ.
אני מצרפת משהו שכתבתי לפני כחודש בפורום זוגיות...
"שלום..
אני בת 21. אני נשואה מגיל 19. את בעלי הכרתי בצבא ולאחר פחות משנה החלטנו להתחתן. האהבה הייתה אמיתית וגדולה וטוטאלית. הרגשנו בנוח אחד עם השני. הכל בא מאוד בטבעיות. אנחנו היינו פתוחים אחד עם השניה בהכל. מדי פעם במהלך הזמן שלנו יחד בצבצו בי מחשבות וספקות.. האם באמת נצליח להישאר יחד לנצח כמו שרצינו? כמו כן היו לי מין מחשבות על חיי הרווקות ומה הייתי יכולה לעשות בהם. עכשיו יש כמה דברים חשובים שעליי לציין... ממש מתחילת היחסים הופיעה לי בעיה בתפקוד המיני. דלקת. לאחר שטופלה הכאב נשאר ואיתו חוסר חשק רציני. השארתי את בעלי לבד במערכה, כי אני, שלא רוצה סקס (עקב הכאבים) לא ממהרת לטפל בהם ולפתור את זה.
בנוסף, במהלך היחסים היו לנו הרבה ריבים וויכוחים שנבעו מחוסר הבנה אחד של השנייה. הוא השקיע את עצמו במערכת היחסים באופן טוטאלי, נתן 200% מעצמו.. ואני מעולם לא הערכתי את זה כמו שצריך, ומעולם לא הצלחתי להשקיע מעצמי חזרה. ככה הוא טוען ואם להיות כנה עם עצמי אני יודעת שהוא צודק. הרבה דברים קטנים שהוא ביקש ביחס שלי אליו לא התבצעו.. והתסכול שלו הצטבר, והריבים נהיו יותר ויותר קשים. במהלך הריבים היה שואל אותי לעיתים תכופות אם אני אוהבת אותו, ואני במהירות הייתי עונה שכן. בתגובה הוא היה שואל "אבל איך? אם את לא משקיעה מעצמך? לא מתייחסת אליי בנעימות ובכבוד כמו שאני אלייך?". לאט לאט כל המצבים הללו הכניסו בי ספקות לגבי אהבתי אליו. האם זו אהבה? הרגל? אהבה ראשונה והפחד להיפרד ממנה? עכשיו, אני יודעת בודאות מוחלטת שהוא אוהב אותי יותר מאת עצמו, אחרת הוא לא היה נשאר אחרי כל התלאות שהעברתי אותו (באמת שהתעללתי בו נפשית תקופה ארוכה מבלי להבין זאת, ואחרי שכבר הבנתי עדיין התקשתי לשנות את התנהגותי).
אני אדם חרדתי. וכבר היו מספר פעמים שחוויתי מין התקפי חרדה בנוגע לרגשותיי אליו. כמובן שנפתחתי אליו ודיברתי על זה, ומעט אחר כך הכל עבר וחזר לי הביטחון בנוגע לאהבתי. אולם לפני כשבוע, התחלתי לאבד סבלנות.. מכיוון שהוא לא מסופק מינית הוא מחפש הרבה מגע, ועקב הרתיעה שלי ממין אני דוחה כל מגע שלו בפחד שזה יוביל לכך. וגם ההתנהגות שלו לעיתים עצבנה אותי. ופתאום לפני יומיים בזמן שחיבק אותי, הרגשתי ריק. כלום פשוט. שום רצון לחבק חזרה. ישר נבהלתי. אני מסתכלת על תמונות שלנו ואין רגש. בעבר העובדה שאני פוגעת בו הייתה מעציבה אותי ועכשיו אני לא מצליחה להרגיש. להיזכר בחוויות לא עוזר.. אין בי כלום. אני לא מצליחה להרגיש שום דבר חוץ מחרדה. אני לא רוצה שניפרד.לא רוצה. אני יודעת שברגע שזה יקרה אדע שזה הכל בראש ושטעיתי, ואז יהיה מאוחר מדי. סיפרתי לו הכל, על אף שזה נורא. ביקשתי את עזרתו כי הייתי בהיסטריה. הוא שאל אם אני אוהבת אותו ועניתי לא יודעת. כי אני לא יודעת. לא יודעת כלום. לא מצליחה להרגיש דבר, לא מצליחה להעלות זיכרון נעים. רק פאניקה. אז הוא אמר שאני צריכה להחליט אם אני נשארת או הולכת. הוא לא מחזיק אותי.. אבל שאחליט בהקדם כי מבחינתו זה עינוי. והוא בעצמו כבר מבולבל. אני בהיסטריה. לא יודעת מה לעשות. לא רוצה לאבד אדם מדהים, את החבר הכי טוב שלי, בן זוג אוהב ותומך וסבלני שהקריב המון בשבילי.
מה קורה לי? האם זה שיגעון חולף? האם עליי להתגעגע אליו מעט? או האם זה הדבר ממנו אני חוששת יותר מכל, שמעולם לא אהבתי אותו כראוי ושזה נגמר. אני לא רוצה. אנא עזרו לי.. אין לי למי לפנות."
שלום,
אני בת 21. מגיל 8 סבלתי מהפרעת חרדה. באותו הזמן היא הייתה משויכת לפחד בלתי נשלט מהקאות וחולי. חומרת ההפרעה עלתה וירדה עם השנים, במהלך הייתי מטופלת בגיל קטן אצל פסיכולוג, לאחר מספר שנים אצל פסיכיאטרית (טיפול קוגניטיבי ותרופתי (ציפרלקס) שעזר לי מאוד לתקופה של שנתיים..) ולפני הצבא אצל פסיכיאטר (אסטו)...
לפני כחודשיים סוף סוף זכיתי להיפטר מגורם החרדה שלי כשחליתי בוירוס בטן והקאתי.
אך כעת החרדה כאילו נתפסה על קורבן חדש. הזוגיות שלי.
אני ובן זוגי ביחד כבר שנתיים וחצי כמעט.. הכרנו בצבא והזוגיות הייתה מאוד אינטסיבית. אהבה גדולה, בוערת, שגרמה לנו להתחתן בביטחון מושלם.
במהלך התקופה היו לנו הרבה ריבים שנבעו מתקשורת לקויה בינינו, ומחוסר היכולת שלי להתמסר לחלוטין ולהשקיע בזוגיות. היחס שלו כלפי היה פי אלף יותר טוב ונדיב מהיחס שלי כלפיו.
אבל תמיד ידעתי שאני אוהבת אותו ורוצה להיות איתו, גם אם באופן מעשי לא ממש הצטיינתי בלהראות זאת.
אך בחצי השנה האחרונה אנחנו רבים הרבה יותר, הרבה איומים על פרידות ושברונות לב. לפני כחודש פשוט תפסה אותי פתאום החרדה והתחילו לי מחשבות טורדניות והרסניות. "האם אני אוהבת אותו באמת? אולי מעולם לא אהבתי אותו? אולי אני לא אוהבת אותו בכלל?" יש לציין שמבחינה מינית מערכת היחסים שלנו גם סבלה לא מעט עקב בעיה רפואית שגרמה לי לטראומה וחוסר חשק מיני. ולכן גם השאלות הטורדניות עסקו בזה וכביכול הצדיקו בכך את המחשבה שאין לי אהבה כלפיו.
כל המערבולת הזאת מטביעה אותי במחשבות שליליות שאין לי מנוס מהן. אני רק נגררת יותר ויותר פנימה, מאבדת תקווה, כבר כמעט וזרקתי את כל המערכת יחסים שלנו לפח בגלל המחשבה שלא אוכל לנצח, לא אוכל להתמודד ולא אוכל לשפר ולתקן את מה שהרסתי.
אני יודעת שהמערכת יחסים נשמעת נורא מהצד, והאמת היא שבעלי סבל איתי הרבה, הרבה, הרבה, אבל נשאר כי הוא אוהב אותי ורוצה להצליח, כי יש בינינו, באמת, אהבה נדירה והמון פוטנציאל לזוגיות נהדרת, שוויונית ומכבדת. אלא שכרגע החרדה שלי מונעת ממני להתמקד בו ולתת בו את מה שהיה חסר לו במשך כלכך הרבה זמן. אני לא יכולה לצאת מהמחשבות הרעות ולהתמקד בטוב. יש לי רגעים של צלילות בהם אני מעריכה את הזוגיות ויודעת מה אני עלולה להפסיד, ויש רגעים בהם אני טובעת ברע וכלל לא מעריכה אותו ואותנו, מוכנה להפסיד הכל רק על מנת שהחרדה תיפסק.
מערכת היחסים שלי עומדת להתפרק בכל רגע אלא אם כן אצליח לצאת מזה ולשקם אותנו.
אני יודעת שברגע שזה יגמר אהיה הרוסה, ואצטער על כל מה שויתרתי עליו, ועוד במיוחד בגלל החרדה והפחד וחוסר האמונה.
אני לא רוצה להגיע למצב הזה.
אני משתפת אותו בהכל.. זה הורס אותו וגומר אותנו מהר מאוד..
הזוגיות שלנו הגיעה למצב בו היא נמצאת היום מכיוון שלא הסכמתי להשקיע ולתת מעצמי. רק רציתי לקבל ממנו ולא להחזיר דבר..
הוא דיבר איתי על זה אינספור פעמים, בכל פעם הצטערתי שאני פוגעת בו והבטחתי לעצמי וגם לו שאני אשנה ואתחיל לפעול למען שיקום מערכת היחסים, האמנתי בזה, אך מעולם לא עשיתי זאת.. לא הצלחתי.. הייתי מצליחה למספר ימים, ולאחר מכן הכל היה חוזר לקדמותו.
החרדה (או שאולי זו לא היא, אני לא יודעת) גורמת להרבה מאוד רגעים בהם אני מסתכלת עליו ולא מרגישה דבר, לא רוצה מגע איתו, לא רוצה בחברתו. אני נלחצת נורא ונכנסת לפאניקה מהתחושות הללו.
וישנם רגעים בהם אני מרגישה נהדר, בטחון מלא באהבתי אליו והמון אמונה בכך שאצליח להתגבר ולעשות את כל מה שהבטחתי.
לפני כשעה חוויתי משבר גדול,
לאחר יום שלם בו היינו כמעט כל היום ביחד, יום שבו בבוקר כשיצאתי מהבית לסידורים הרגשתי נפלא והתקשרתי אליו לספר לו דבר מה שראיתי והרגשתי נהדר ולא יכולתי להתאפק ושלחתי לו בשיא הרגש והביטחון שאני אוהבת אותו,
ואז כשפגשתי בו שוב החלו לקונן בי שוב המחשבות החרדות הפחדים.
ושוב נגררתי עם זה כל היום בחברתו, מעיקה עליו, חונקת את האושר שלו עם הפאניקה שלי וחוסר היכולת שלי לחייך ולתפקד... עד שהרגשתי שאני מוכנה לזרוק הכל וללכת.. שהדבר היחידי שיפסיק את זה זו הפרידה... הרי במילא ברגעים הקשים ההלו אני לא מעריכה אותו ולא מרגישה דבר כביכול.. איזו מין אהבה זו? הוא גם ברגעים כאלה שאני מאמללת אותו ושוברת את ליבו ממשיך לאהוב אותי ולנסות להיות איתי.. ואותי לא מעניין כלום. אני מכונסת בעצמי וחושבת רק על עצמי.
שכנעתי את עצמי שזו לא אהבה, שעדיף לי ללכת.. לעזוב הכל, לזרוק שנתיים לזבל. קול אחר בראש שלי אמר לי שזו טעות שאתחרט עליה עד סוף חיי. בחיים לא אמצא מישהו כמוהו, שהיה לי לכתף ברגעים קשים, חבר אמת שאני יכולה להיפתח אליו במליון אחוזים ולהיות עצמי והוא יאהב אותי ללא תנאים.
כבר כמעט הוקל לי מהמחשבה שעכשיו אלך.. אלא שלא יכולתי. לא יכולתי לזרוק הכל. פחדתי שזו החרדה שמדברת מתוכי, מחלישה אותי, גומרת לי את האמונה והתקווה.
אמרתי לו הכל, הוא כמובן אמר שאני צריכה להחליט כי הוא לא יכול להמשיך ככה. הוא לא יכול להמשיך שברגע אחד אני אוהבת אותו וברגע אחר לא. הוא מתחרפן ואני מבינה אותו, בכלל הוא משוגע שנשאר עד עכשיו.
אני מאוד מאוד מאוד מבולבלת, במצוקה... רגע אחד רוצה את זה, רגע אחר רוצה את זה, וברגע אחר בכלל לא יודעת מה אני רוצה.
אני אתקשר מחר לפסיכיאטר ואקבע תור לקבל עזרה ולחזור לכדורים, ואני מקווה שעד אז אנחנו נחזיק מעמד, כי כל יום זה מאבק שכמעט ומתפוצץ.
אני מצרפת משהו שכתבתי לפני כחודש בפורום זוגיות...
"שלום..
אני בת 21. אני נשואה מגיל 19. את בעלי הכרתי בצבא ולאחר פחות משנה החלטנו להתחתן. האהבה הייתה אמיתית וגדולה וטוטאלית. הרגשנו בנוח אחד עם השני. הכל בא מאוד בטבעיות. אנחנו היינו פתוחים אחד עם השניה בהכל. מדי פעם במהלך הזמן שלנו יחד בצבצו בי מחשבות וספקות.. האם באמת נצליח להישאר יחד לנצח כמו שרצינו? כמו כן היו לי מין מחשבות על חיי הרווקות ומה הייתי יכולה לעשות בהם. עכשיו יש כמה דברים חשובים שעליי לציין... ממש מתחילת היחסים הופיעה לי בעיה בתפקוד המיני. דלקת. לאחר שטופלה הכאב נשאר ואיתו חוסר חשק רציני. השארתי את בעלי לבד במערכה, כי אני, שלא רוצה סקס (עקב הכאבים) לא ממהרת לטפל בהם ולפתור את זה.
בנוסף, במהלך היחסים היו לנו הרבה ריבים וויכוחים שנבעו מחוסר הבנה אחד של השנייה. הוא השקיע את עצמו במערכת היחסים באופן טוטאלי, נתן 200% מעצמו.. ואני מעולם לא הערכתי את זה כמו שצריך, ומעולם לא הצלחתי להשקיע מעצמי חזרה. ככה הוא טוען ואם להיות כנה עם עצמי אני יודעת שהוא צודק. הרבה דברים קטנים שהוא ביקש ביחס שלי אליו לא התבצעו.. והתסכול שלו הצטבר, והריבים נהיו יותר ויותר קשים. במהלך הריבים היה שואל אותי לעיתים תכופות אם אני אוהבת אותו, ואני במהירות הייתי עונה שכן. בתגובה הוא היה שואל "אבל איך? אם את לא משקיעה מעצמך? לא מתייחסת אליי בנעימות ובכבוד כמו שאני אלייך?". לאט לאט כל המצבים הללו הכניסו בי ספקות לגבי אהבתי אליו. האם זו אהבה? הרגל? אהבה ראשונה והפחד להיפרד ממנה? עכשיו, אני יודעת בודאות מוחלטת שהוא אוהב אותי יותר מאת עצמו, אחרת הוא לא היה נשאר אחרי כל התלאות שהעברתי אותו (באמת שהתעללתי בו נפשית תקופה ארוכה מבלי להבין זאת, ואחרי שכבר הבנתי עדיין התקשתי לשנות את התנהגותי).
אני אדם חרדתי. וכבר היו מספר פעמים שחוויתי מין התקפי חרדה בנוגע לרגשותיי אליו. כמובן שנפתחתי אליו ודיברתי על זה, ומעט אחר כך הכל עבר וחזר לי הביטחון בנוגע לאהבתי. אולם לפני כשבוע, התחלתי לאבד סבלנות.. מכיוון שהוא לא מסופק מינית הוא מחפש הרבה מגע, ועקב הרתיעה שלי ממין אני דוחה כל מגע שלו בפחד שזה יוביל לכך. וגם ההתנהגות שלו לעיתים עצבנה אותי. ופתאום לפני יומיים בזמן שחיבק אותי, הרגשתי ריק. כלום פשוט. שום רצון לחבק חזרה. ישר נבהלתי. אני מסתכלת על תמונות שלנו ואין רגש. בעבר העובדה שאני פוגעת בו הייתה מעציבה אותי ועכשיו אני לא מצליחה להרגיש. להיזכר בחוויות לא עוזר.. אין בי כלום. אני לא מצליחה להרגיש שום דבר חוץ מחרדה. אני לא רוצה שניפרד.לא רוצה. אני יודעת שברגע שזה יקרה אדע שזה הכל בראש ושטעיתי, ואז יהיה מאוחר מדי. סיפרתי לו הכל, על אף שזה נורא. ביקשתי את עזרתו כי הייתי בהיסטריה. הוא שאל אם אני אוהבת אותו ועניתי לא יודעת. כי אני לא יודעת. לא יודעת כלום. לא מצליחה להרגיש דבר, לא מצליחה להעלות זיכרון נעים. רק פאניקה. אז הוא אמר שאני צריכה להחליט אם אני נשארת או הולכת. הוא לא מחזיק אותי.. אבל שאחליט בהקדם כי מבחינתו זה עינוי. והוא בעצמו כבר מבולבל. אני בהיסטריה. לא יודעת מה לעשות. לא רוצה לאבד אדם מדהים, את החבר הכי טוב שלי, בן זוג אוהב ותומך וסבלני שהקריב המון בשבילי.
מה קורה לי? האם זה שיגעון חולף? האם עליי להתגעגע אליו מעט? או האם זה הדבר ממנו אני חוששת יותר מכל, שמעולם לא אהבתי אותו כראוי ושזה נגמר. אני לא רוצה. אנא עזרו לי.. אין לי למי לפנות."
