זוגיות עם גרוש +

[נונה263]

זוגיות עם גרוש +

היי
אני בזוגיות עם גבר גרוש שיש לו ילד במשמורת האם, לאחרונה עקב חימום היחסים ביני לבין הילד הבנתי שאם זה ימשיך ונמסד את הקשר אני אצטרך לקבל את הילד, ופתאום נלחצתי, מה התפקיד שלי איתו? מה אני אמורה לעשות איתו? לקבל ילד מן המוכן זה לא קל, אני מתקשה לאהוב אותו ולא יודעת אם אצליח לאהוב אותו, ואני חוששת ש"אתקע" עם ילד שאני לא רוצה בקשר, איפה עובר הגבול של החינוך של הילד? האם מותר לי להציב גבולות?(למשל כשהילד בא לבקר אותי והוא נוגע לי בחפצים) אשמח אם מישהו יוכל לספר לי איך זה עובד אצלו, האם אני כרגע ככ מבוהלת שאני לא רואה אפשרות לאהוב את הילדון? אגב, אציין גם שהאמא שלו לא מוכנה שהוא יפגש איתי למרות שהוא מאוד מאוד רוצה.


תודה לכל העונים

 

[מ י ר י 2 2]

לא הייתי במצבך

כשנכנסתי לזוגיות עם גבר גרוש + גם אני הייתי גרושה +.
אני חושבת שאת מעלה שאלות חשובות וטובות
זה לא פשוט לפתח יחסים עם ילד, וזה לא פשוט בשביל הילד לפתח יחסים עם זוגתו של אבא.
למעשה, בשבילו זה אפילו יותר קשה, כי את שם מבחירה והוא לא.
לעשות את זה דורש סוג של עבודה מתמידה, צריך לייצר את זה כל הזמן, אין את האהבה הבלתי תלויה שקיימת כמעט באופן אוטומטי לילדים שלנו.
את לא צריכה לדרוש מעצמך להרגיש ממש אהבה אליו, בטח בשלב הראשון. אני חושבת שכדאי להתחיל מחמלה. חמלה לילד שחייו בסוג של כאוס (תדמייני את עצמך ישנה כל פעם בבית אחר, עם ריח אחר, מיטה אחרת, מנהגים אחרים. זה קשה), שצריך להסתגל לחיות עם אישה שהיא לא אמא שלו, שכמו כל הילדים להורים גרושים סביר שמייחל בסתר ליבו שההורים שלו יחזרו לחיות ביחד ולו רק כדי שהוא לא יצטרך כל פעם כשהוא עם אחד מהם להתגעגע לשני.
אם חשוב לך לעשות את העבודה הזו עם עצמך, כי היחסים שלך עם אבא שלו חשובים לך, את יכולה לשקול להעזר בליווי מקצועי.
את לגמרי צודקת שלקבל ילד מן המוכן זה לא קל, ובמיוחד שאת לא בדיוק מקבלת אותו, כלומר הוא לא הופל להיות ילד שלך, ומצד שני הוא ילד שאת נמצאת איתו הרבה. זה לא קל.
ואני גם מבינה את השאלה שלך לגבי הצבת הגבולות. בנושא הזה בעיני חייבת להיות תקשורת עמוקה שלך ושל בו זוגך, שתבררו יחד מה מתאים לכם כזוג, כל אחד עושה בחירות שונות. אני באופן אישי מאמינה שהזכות שלנו להציג גבולות לילדים שהם לא שלנו באה ביחד עם החובה להעניק להם (חום / אהבה / חמלה), ושכל עוד את לא מרגישה קרובה לילד עדיף לא להציב גבולות אלא לבקש מאבא שלו שיעשה את זה. כלומר את יכולה לבקש, למשל לבקש ממנו שלא יגע בדברים שאת לא מרשה, אבל במידה וזה לא עוזר שאבא שלו ידבר איתו, הצבת גבולות היא שונה מבקשה.
ודבר אחרון לגבי אמא שלו - זה לא עניינה והיא לא קובעת. אפשר לנסות להתנהל מולה ברגישות, אם יש תחושה שעוד קצת זמן יעזור לה לקבל את העובדה שהאבא נמצא בזוגיות משמעותית, אבל אם הזמן לא עוזר, אז לעשות מה שהאבא מוצא לנכון ביחס לילד בלי לשאול אותה.
&nbsp
ואת מוזמנת לקרוא כאן בפורום יש הרבה דיונים על קשיים עם ילדים שהם לא שלנו.
מנסיוני האישי זה יכול לעבוד מעולה, אבל כאמור, דורש השקעה.
בהצלחה!

 

[mother cat]

קיבלת תשובה מקיפה וטובה ממירי 22

אני אוסיף רק כמה דברים שעולים לי בראש.
&nbsp
קודם כל עצם העובדה שאת חושבת על זה, שלא לאמר מוטרדת מזה, זה חיובי בעיני. אני, ואני חושבת שעוד רבות כמוני, נכנסתי לסיטואציה די עם פנטזית עולם מושלם שבוא אני והילדים של בעלי נתאהב ונחיה באושר ועושר... אצלי הילדים גם הגיעו עם מכלול מצוקות ובעיות ובפנטזיה שלי אני "מתקנת" אותם והםא חיים חיי אושר בזכותי... ואז המציאות טפחה לי על הפנים... אז זה שאת מודעת לקשיים כבר שם אותך במקום טוב יותר. ממליצה בחום לבדוק עם עצמך, ואולי עם איש מקצוע, מה המוכנות והמסוגלות שלך להכנס למערכת יחסים כזו.
&nbsp
לגבי הצבת גבולות - אני מבדילה בין דברים שנוגעים לי ושאינם נוגעים לי. למשל העובדה שאת לא מרשה לגעת בחפצים שלך - בעיני זה לגיטימי. הילד מגיע לבית שלך, סכותך לקבע שאצלך בבית לא נכנסים לחדר השינה שלך, לא יושבים עם רגלים על הספה, שמים כוס רק על תחתית ולא ישירות על שולחן הקפה הענתיקה שירשת מהסבתא רבא... לכל בית יש חוקים, וכן, זכותך שיהיו כאלה גם בבית שלך. זה שונה מלהחליט שהילד צריך להכין שעורי בית ורק אז מותר לו לראות טלוויזיה - זה של הילד, ושל ההורים שלו להחליט וזה לא שלך... ברור שאני מקצינה ומכלילה פה. אבל כפי שמירי כתבה לך - הבסיס להכל זה תקשורת תקשורת תקשורה - עם הבן זוג, וקצת גם עם הילד - אם יש חוקים בבית שלך צריך להסביר לו אותם ולא רק לכעוס אם הם לא מתבצעים...
&nbsp
וחמלה. הרבה חמלה. גם לילד. גם לאקסית. גם לבן זוגך. וגם לעצמך. כי זה לא קל.
&nbsp
בהצלחה.

 

[עקשנית25]

אני דווקא הייתי במצבך לגמרי

ולמרות שעברו כמעט 5 שנים בקשר, הקטן של בעלי בן 13 תיכף, קשה לי להתחבר אליו.
&nbsp
כן חשוב ללכת לייעוץ וליווי בסיטואציה כזו, כי לי היה מאוד קשה איתו.
אני ממש לא מגיעה לריב או ויכוח עם ילד מטעמי חמלה, אבל החמלה הזו גם יכולה להרוס מבפנים.
&nbsp
כי חמלתי עליו כשהיה לו קשה כשעברתי לגור עם אבא, הבנתי אותו,
חמלתי עליו כשהיה לו קשה כשהתחתנו, וסבלתי חודשים של בכי כולל בחתונה עצמה במשך שעות.
וחמלתי כשכבה כשנכנסתי להריון, וכמעט כל שמחה שלי לוותה בעצב שלו.
&nbsp
קשה? קשה מנשוא. אבל לי יש סבלנות של בדואי, יכולת לא להתפרץ על ילד, לספוג.
ואחכ כל דבר אמרתי לאבא והוא מטפל.
&nbsp
בטיפול נאמר, שלרווקות כל עניין הנגיעה בדברים קשה במיוחד
ועוד דבר, ככל שתתני לאבא ולילד יותר זמן בלעדייך כך יוטב לכם הוא בוחן כמה את מפריעה לקשר שלו עם אבא.
&nbsp
זה מורכב, זה קשה, זה לא לכל אחת. והיום יש לי איתו אחלה יחסים, תמיד היו לפני השטח,
אבל זה מורט שערות לפעמים. האבא שלו שווה את זה לגמרי מבחינתי זה הכל.
&nbsp
סהכ טוב לנו ואנחנו שמחים. אנחנו יחד. זה הכל. בהצלחה.

 

[ornme]

הילד הוא חלק בלתי נפרד מהאיש.

זה המפתח לכל העניין. כל שיקול / החלטה / תכנון שקשורים למערכת היחסים שלך עם זוגך חייבים להתחשב בילד, החל בתכנון בילוי, דרך תכנון חופשה, מגורים, והקמת משפחה.
זו נקודת המוצא בבניית מערכת היחסים איתו. לא קיים "ילד שאני לא רוצה בקשר"... משפט שכזה פירושו סוף לזוגיות. נקודה.
ברור שלא תמיד הילד הוא אהבה ממבט ראשון... לפעמים גם לא ממבט שני או שלישי... זה נורמלי, לדעתי, אבל זה לא צריך לשנות את הצורך בלהקפיד תמיד להתייחס אליו בסבלנות, לעולם לא לפגוע בו, ולנסות ליצור עבורו סביבה נעימה כשהוא מגיע לאבא, לנסות להתקרב אליו (אפשר לשתף אותו באפיה, להכין איתו עבודות יד, לשחק איתו משחקי כדור או משחקי קופסא לפי התעניינותו). תמיד להכין עבורו אוכל שהוא מעדיף, להתייעץ איתו כיצד לעצב את הפינה שלו אצלכם.

בנושא הצבת גבולות, ואחרי כמה טעויות שלי, ישנם גבולות שהצבתי. הקטנה קוראת לזה "חוקי הבית".
לצורך הדוגמא אני מציינת חלק קטן מהקשיים בהם נתקלתי:
החוק הראשון , שלא לגעת בחפצים שלי - זה גבול בסיסי.
אצלינו היא מצאה שאפשר בקלות רבה לעקוף אותו, אם מפעילים את אבא... ואז היא אמנם לא חיטטה, אבל האיש שלי בהחלט לקח חפצים שלי והעביר אליה... הוא מאוד קל לתפעול, האיש שלי, עמוס רגשות אשמה.
ולכן, אני מדגישה שחשוב לקבוע את הגבולות תוך מעורבותו המלאה של בן הזוג. באופן ברור, גם אם נראה קטנוני ולפעמים לא בדיוק לעניין. עדיף למנוע מריבה מלהשלים אחריה כי מריבות מותירות משקעים.
החוק השני - שמירה על כללים בסיסיים בעניין אכילה ושתיה באזורים שונים של הבית. אגב, גם כאן האיש התערב והירשה לה לאכול במיטה, למשל... הגענו לסיכום, אני והוא, שהוא מנקה את המיטה וסביבותיה, ואחרי שהיא ישנה כמה לילות על פירורים עטיפות וסדין דביק, היא הגיעה למסקנות בעצמה...
היה גם עניין הסוכריות - היא נהגה למצוץ סוכריות עד לגודל מסויים ואז לירוק אותן על הריצפה. אחרי כמה פעמים שהערתי לשווא, סילקתי את הסוכריות מהבית. כמובן שהסוכריות הופיעו שוב ושוב, (האיש שלי, כמובן) ובכל פעם שהופיעו פשוט זרקתי ישר לעגלה הירוקה. אחרי השמדת כמה (עשרות) ק"ג סוכריות, המסר נקלט.
ישנן עוד כמה נקודות, חוקים שקבעתי, לא הרבה, בהתאם לנושאים חשובים בעיני (אם אני עובדת מהבית לא מפריעים לי עם טלוויזיה בקולי קולות ובקשות שונות ומשונות, לדוגמא). לדעתי סוד ההצלחה הוא בהצבת מעט חוקים, אבל שיהיו ברורים ולא ניתנים לפירושים שונים.
בנוגע לחינוך - מלכתחילה התרחקתי מהתחום. גם כשראיתי דברים שלא מצאו חן בעיני, אמרתי לאיש, שאגב, התרגז עלי וטען שאני "מבקרת" אותה וזה לא הוגן, (והמשכתי למרות זאת להגיד לו...) אבל מעולם לא הערתי לילדה.
עם הזמן נבנתה ביני לבינה מערכת עצמאית, קשר שעומד בפני עצמו. קבלתי מינוי של "כמו סבתא רק יותר צעירה" (הגדרה שלה).
יד על הלב - ההגדרה מוגזמת. ישנו סוג של קירבה, כמובן, אבל ישנו גם ריחוק. אני לא הורה ומקפידה, מצידי, גם על הגבולות שלי.

 

[mother cat]

מסכימה מאד על הצבת מעט חוקים אבל ברורים

זה אגב נכון בעיני גם לילדים ביולוגיים שלי ולא רק לילדים של הבן זוג.
כשיש הרבה חוקים זה יוצר תחושה שהכל אסור... זו תחושה לא נעימה בכלל. קשה לחיות בתחושה שכל הזמן מחפשים אותך על אינסוף דברים...
וחשוב מאד שהחוקים יהיו ברורים מאד. מספר הפעמים שהבת של בעלי עשתה דברים שבעיני לא יעלו על הדעת בכלל, וכשכעסתי היא פתחה עלי זוג עיניים ואמרה "אבל לא ידעתי שאסור"...
אז חוקים ברורים, פשוטים, ועל דברים שבאמת אי אפשר להתפשר עליהם.

 

[kisslali]

גם אני מסכימה מאד

אצלי זה 50% מהחינוך: מעט חוקים אבל ברורים. ה-50% השניים זה שיהרג ובל יעבור, לא עוברים על החוקים הבודדים. המשפט המסכם שלי הוא
"choose your battles"

ללי

 

[1Shir]

סקרנת אותי במשפט הלפני אחרון

אילו דברים?

 

[mother cat]

דוגמא אחת - סיפור אמיתי!

היא היתה בכיתה ו' אני חושבת - לא ילדה ממש קטנה.
חזרתי הביתה ומצאתי אותה ואת חברתה. הן החליטו לעשות מלחמת בצק. הכינו בצק, והלכו מכות איתו. כל המטבח שלי וכל הסלון היו מלאים בקמח וחתיכות בצק קטנות... אני לא יכולה להתחיל לתאר את גודל הלכלוך. ואני בדיוק נכנסתי הביתה עם הקטן בשלב שעוד זחל.... וכשהתעצבנתי וכעסתי היא פתחה עלי עיניים ואמרה לי "אבל לא ידעתי שאסור". אני זוכרת את עצמי בבכי אומרת לבעלי שאין שום סיכוי בעולם שאני יכולה לנחש את כל הדברים ההזויים שיעברו לה בראש כדי להגיד לה מראש על כל דבר שאסור. איך אני אמורה לנחש כדי להגיד לה "אסור לעשות מלחמת בצק בבית"???
&nbsp
היה עוד מקרה שהיא החליטה להכין פונדו שוקולד. רק לא התיעצה עם אף אחד איך לעשות. לקחה סיר (כמובן שאת אחד הסירים היקרים והאהובים עלי ביותר), שמה בו נוטלה, והלכה.... כמובן שהכל נשרף. כל הבית הסריח. הסיר נהרס... וזה היה יכול להגמר בסכנת נפשות. בשלב שבוא אמרתי שלעולם לא משאירים סיר על הגז והולכים לחדר (החדר שלה 2 קומות מעל...) אלא נשארים ליד הסיר ושומרים עליו - היא פתחה זוג עיניים ואמרה "לא ידעתי שאסור". אבל אני לא ידעתי שיש סיכוי שהיא תנסה לעשות משהו כזה כי עד אותו יום היא חממה אוכל רק במיקרו. וגם זה בקושי...
&nbsp
שלא לדבר על הנטיה הבסיסית שלה להתקשר לבקש רשות לעשות משהו, ואז אם לא עונים לה (למשל כי בעלי ואני שנינו בישיבות ולא יכולים לענות) אז מבחינתה זה כאילו הרשינו כי אנחנו אשמים שלא ענינו לה...

 

[1Shir]

אכן, סיפור מפתיע

 

[Lhuna1]

חחח ילדה עם עתיד בעריכת דין

 

[מנסה ומתנסה]

כן, את צודקת...

את הולכת לקבל ילד מן המוכן.
קל או לא - זה תלוי בהמון נסיבות, אבל ראשית הדרך זה בהכרה שאכן זאת העובדה.
הילד הוא לא במשמורת האם (כלומר, יתכן שהוא כן, אבל זה לגמרי לא רלוונטי לך)
הוא הבן של אבא שלו.
מכאן, את צריכה באמת לעשות חושבים עם עצמך - איך את בונה את הקשר עם הילד,
איך את מתארגנת עם העובדה שיש ילד בחייך וכו'.
בן כמה הילד? מה חושב בן זוגך בעניין ?
בן זוגי הבהיר לי מהשלבים הראשונים ביותר שהילדים שלו הינם עיסקת חבילה (ואני הבהרתי
שהכלב שלי הוא עיסקת חבילה ) - ואכן זאת היתה ההתייחסות של כולנו לכך.
העניין הוא תהליך בניית קשר, כשהגבולות הם חלק מהתהליך ולא מהותו !
(אבל כמובן שאת יכולה להתחיל בלנעול מגירה / מגירות עם חפצים אישיים כדי להימנע
מעימותים, בודאי שבתחילת הדרך).
אם האם לא מוכנה לפגישה, בהחלט יכול להיות שזה יקשה על העניניים.
אם את רואה שהתהליך גדול עלייך - את יכולה תמיד לפנות ליעוץ וליווי.
בהצלחה !

 

[mother cat]

גם אצלינו היה ככה- הוא הביא שני ילדים. אני הבאתי 3 חתולים..

 

[מנסה ומתנסה]

 

[ornme]

ואני הבאתי כלב ושלושה חתולים...

 

[ornme]

(ילדי כבר פרשו כנפיים )