mimi השאקלית
New member
זוגיות קצרה עם התלבטות להמשך ...
אני בת 21 ובן זוגי בן 22. אנחנו יחד כשלושה חודשים. זמן די קצר אבל הקשר התקדם מהר ואנחנו כבר מוגדרים כחברים, ראיתי את משפחתו וחבריו והוא את שלי מספר פעמים.
לפני מספר ימים כשנסענו יחד לבילוי בן זוגי נהג באופן מסוכן ומתוך כך כעס על עצמו, אני ניסיתי להיות אמפטית כלפיו אך למרות זאת הוא כעס עליי. אני בתגובה כעסתי עליו מאחר והרגשתי שהוא לא מרגיש שאנחנו יחד בתוך הצרה הזו של הנהיגה הגרועה שלו אלא מבדיל את עצמו ממני וכועס עליי.
יום לאחר מכן נפגשנו והוא התלונן בפניי ואמר שהוא מרגיש שהוא לא מספיק משקיע בדברים אחרים בחייו מאחר ואני כרגע מרכז החיים שלו. אמרתי לו שאני מסכימה ושננסה לשנות זאת, למרות שבתוכי קצת נפגעתי.
נפרדנו לשלום ואז ישבתי עם עצמי והגעתי למסקנה שההתנהלות שלו כל הזמן היא מתוך רצון לספייס, רצון להיות לבד, להיות מופרד ממני ואינו רואה אותנו כאחד או לפחות מכוון לשם. נכון, אנחנו זמן מועט יחד. אבל עדיין, יש בני זוג שהעניקו לי את התחושה שהם רוצים שנהיה אחד עם הזמן והוא לא. כתבתי לו שאני רוצה שניפרד ולא דיברנו במשך ארבעה ימים. במהלך הוא כתב לי מכתב שבו הוא כותב שהוא מתגעגע אליי ואוהב אותי ומקווה שביום מן הימים תפישת הזוגיות שלו תשתנה ותהיה כמו שלי.
היום קבעתי שניפגש ונפגשנו. הוא היה בטוח שאני הולכת להיפרד ממנו והפתעתי אותו כשאמרתי לו שלא. הגעתי למסקנה שאני אוהבת אותו ורוצה זוגיות איתו אך בתנאי שישנה בהמשך את תפישת הזוגיות החופשית והנבדלת ממני. בשיחה הוא הראה צד שונה מאוד ממה שכתב במכתב. הוא אמר שהוא לא יודע מה הוא רוצה בזוגיות בעתיד אבל כרגע טוב לו עם איך שהוא ואמר מילים כמו " אני רוצה בת זוג שלא תהיה תלויה בי, שנדבר מתי שבא לנו, לפעמים כן , פעמים לא, כמו עם חברים שלי, אני רוצה סוג של יזיזה, אני לא רוצה להרגיש מחוייב, לא רוצה כבדות". וכהנה וכהנה.
המילים האלה פגעו בי והפתיעו אותי. אני לא בן אדם שלוחץ ותלוי. אני אוהבת את החופש שלי. מצד שני אני רואה את עצמי בעתיד בתוך נישואין עם זוגיות שהיא אחד, שאני מרגישה שיש לי שותף לחיים ולא אדם מנותק ממני שמרגיש חסר מחוייבות אלי.
היום נפגשנו שוב.
במהלך ההפסקה ממנו עליתי על מקור הבעיה. הזוגיות שלנו (שנמשכת שלושה חודשים) היא הארוכה שבין מערכות היחסים שהיו לו. עד כה הוא יצא עם בנות לא יותר מחודש כאשר אף פעם הקשר לא התקדם לקשר רציני ועמוק.
הבנתי שההסתכלות שלו עליי היא מאוד סטיגמטית ולא רואה אותי כאדם. מה זאת אומרת? זאת אומרת שלמרות שאני אדם חסין מטבעי שאוהב לשמוע את האמת כדי להשתפר הוא מפחד לספר לי דברים כי (ציטוט שלו) : " את בחורה ואתן נפגעות מכל דבר" .
או לדוגמא למרות שבמהלך הקשר אמרתי לו כמה וכמה פעמים שאני אוהבת אותו ושהוא עושה לי טוב , ברגע שיצאנו להפסקה הקצרה הזו הוא לא סמך על מה שאמרתי ומיהר לספר לעצמו ולחברים ולמשפחה שאני נפרדת ממנו כי "כל הסימנים הראו את זה".
דיברתי איתו כמה פעמים על העניין הזה, של לראות אותי כאובייקט ולא כאדם. מה גם שההסתכלות הזו גורמת לו לא לסמוך עליי, פחות לשתף אותי ולהרגיש שאני "חונקת" אותו גם כשבמושגים נורמליים אני ממש לא. לדבר בטלפון פעם ביומיים כשגם אני עסוקה מאוד כי אני בצבא וגם אז השיחה לא עולה על חצי שעה ממש לא מוגדר כחונק. כשדיברתי איתו הוא הבין עד כמה שנראה לי והסכים להשתנות אך עדיין מתנהג כך. הוא בד"כ מתאמץ להשתנות כשאני מבקשת. אז או שהוא לא יודע איך במצב הזה, או שפחות חשוב לו או שזה עניין של זמן.
אני לוקחת בחשבון ומבינה את העובדה שיכול להיות שבגיל 22 הוא לא רוצה זוגיות צמודה מדי והוא גם אמר לי שהוא רק השתחרר מהצבא לא מזמן (ביום שהכרנו) שהוא רוצה לחוות חוויות, ללמוד, להתפתח, להכיר אנשים. אני מבינה ומקבלת את זה וגם אני רוצה את אותם הדברים. רק שאני רוצה את אותם הדברים עם שותף. עם מישהו שאני יכולה לסמוך עליו שהוא רואה בי כשותפה וכחלק מהחיים שלו. אני לא רוצה להיפגש כל יום כי במערכות יחסים קודמות שהיו לוחצות הרגשתי חנוקה וברחתי. אבל אני כן רוצה את תחושת הבטחון הזו שאדע שהוא רוצה בטובתי. כשגם שאנחנו לא יחד פיזית הוא חושב עליי, מרגיש חלק ממני ורוצה שלאט נתקרב ונהיה מחוברים יותר. כך אני רואה זוגיות.
כששאלתי אותו לגבי תפישת הזוגיות שלו בעתיד הוא התאמץ לחשוב והגיע למסקנה שהוא לא יודע. שהוא כן מניח שיהיה בגיל 30 לדוגמא אדם סטנדרטי שיתחתן ויחלוק את החיים שלו עם מישהי. אבל שכרגע הוא לא רואה קדימה מהבחינה הזאת (וגם מהרבה בחינות אחרות) ושטובה לו ההתנהלות הזאת.
אתמול כשנפגשנו פשוט לא רציתי לדבר על הנושא שהרגיש לי כבד מדי, דיברנו על שטויות ועל דברים אחרים ושכבנו. למרות שלא דיברנו על זה הרגשתי תחושת מועקה והייתי מרוחקת ואני עדיין מרגישה מרוחקת ומתוסבכת בגלל הנושא.
אני פוחדת שאני לוחצת יותר מדי ומסבכת את הדברים מבלי שהם בכלל מסובכים. אולי עליי פשוט להרפות בנושא הזה ועם הזמן נתחבר יותר והוא ירגיש מחובר אליי יותר? או שעליי כן לדבר איתו על הנושא הזה של האחדות ? אולי זו התנהלות לגברים בגיל הזה ובד"כ משתנה כשעובר הזמן? או שזו פשוט תפישה שונה ועליי לחפש מישהו בוגר יותר שרואה את הדברים אחרת?
האם מהדברים שהוא אומר בכלל יש סיכוי לשינוי?
אני נורא מבולבלת.. וצריכה עזרה.
תודה.
אני בת 21 ובן זוגי בן 22. אנחנו יחד כשלושה חודשים. זמן די קצר אבל הקשר התקדם מהר ואנחנו כבר מוגדרים כחברים, ראיתי את משפחתו וחבריו והוא את שלי מספר פעמים.
לפני מספר ימים כשנסענו יחד לבילוי בן זוגי נהג באופן מסוכן ומתוך כך כעס על עצמו, אני ניסיתי להיות אמפטית כלפיו אך למרות זאת הוא כעס עליי. אני בתגובה כעסתי עליו מאחר והרגשתי שהוא לא מרגיש שאנחנו יחד בתוך הצרה הזו של הנהיגה הגרועה שלו אלא מבדיל את עצמו ממני וכועס עליי.
יום לאחר מכן נפגשנו והוא התלונן בפניי ואמר שהוא מרגיש שהוא לא מספיק משקיע בדברים אחרים בחייו מאחר ואני כרגע מרכז החיים שלו. אמרתי לו שאני מסכימה ושננסה לשנות זאת, למרות שבתוכי קצת נפגעתי.
נפרדנו לשלום ואז ישבתי עם עצמי והגעתי למסקנה שההתנהלות שלו כל הזמן היא מתוך רצון לספייס, רצון להיות לבד, להיות מופרד ממני ואינו רואה אותנו כאחד או לפחות מכוון לשם. נכון, אנחנו זמן מועט יחד. אבל עדיין, יש בני זוג שהעניקו לי את התחושה שהם רוצים שנהיה אחד עם הזמן והוא לא. כתבתי לו שאני רוצה שניפרד ולא דיברנו במשך ארבעה ימים. במהלך הוא כתב לי מכתב שבו הוא כותב שהוא מתגעגע אליי ואוהב אותי ומקווה שביום מן הימים תפישת הזוגיות שלו תשתנה ותהיה כמו שלי.
היום קבעתי שניפגש ונפגשנו. הוא היה בטוח שאני הולכת להיפרד ממנו והפתעתי אותו כשאמרתי לו שלא. הגעתי למסקנה שאני אוהבת אותו ורוצה זוגיות איתו אך בתנאי שישנה בהמשך את תפישת הזוגיות החופשית והנבדלת ממני. בשיחה הוא הראה צד שונה מאוד ממה שכתב במכתב. הוא אמר שהוא לא יודע מה הוא רוצה בזוגיות בעתיד אבל כרגע טוב לו עם איך שהוא ואמר מילים כמו " אני רוצה בת זוג שלא תהיה תלויה בי, שנדבר מתי שבא לנו, לפעמים כן , פעמים לא, כמו עם חברים שלי, אני רוצה סוג של יזיזה, אני לא רוצה להרגיש מחוייב, לא רוצה כבדות". וכהנה וכהנה.
המילים האלה פגעו בי והפתיעו אותי. אני לא בן אדם שלוחץ ותלוי. אני אוהבת את החופש שלי. מצד שני אני רואה את עצמי בעתיד בתוך נישואין עם זוגיות שהיא אחד, שאני מרגישה שיש לי שותף לחיים ולא אדם מנותק ממני שמרגיש חסר מחוייבות אלי.
היום נפגשנו שוב.
במהלך ההפסקה ממנו עליתי על מקור הבעיה. הזוגיות שלנו (שנמשכת שלושה חודשים) היא הארוכה שבין מערכות היחסים שהיו לו. עד כה הוא יצא עם בנות לא יותר מחודש כאשר אף פעם הקשר לא התקדם לקשר רציני ועמוק.
הבנתי שההסתכלות שלו עליי היא מאוד סטיגמטית ולא רואה אותי כאדם. מה זאת אומרת? זאת אומרת שלמרות שאני אדם חסין מטבעי שאוהב לשמוע את האמת כדי להשתפר הוא מפחד לספר לי דברים כי (ציטוט שלו) : " את בחורה ואתן נפגעות מכל דבר" .
או לדוגמא למרות שבמהלך הקשר אמרתי לו כמה וכמה פעמים שאני אוהבת אותו ושהוא עושה לי טוב , ברגע שיצאנו להפסקה הקצרה הזו הוא לא סמך על מה שאמרתי ומיהר לספר לעצמו ולחברים ולמשפחה שאני נפרדת ממנו כי "כל הסימנים הראו את זה".
דיברתי איתו כמה פעמים על העניין הזה, של לראות אותי כאובייקט ולא כאדם. מה גם שההסתכלות הזו גורמת לו לא לסמוך עליי, פחות לשתף אותי ולהרגיש שאני "חונקת" אותו גם כשבמושגים נורמליים אני ממש לא. לדבר בטלפון פעם ביומיים כשגם אני עסוקה מאוד כי אני בצבא וגם אז השיחה לא עולה על חצי שעה ממש לא מוגדר כחונק. כשדיברתי איתו הוא הבין עד כמה שנראה לי והסכים להשתנות אך עדיין מתנהג כך. הוא בד"כ מתאמץ להשתנות כשאני מבקשת. אז או שהוא לא יודע איך במצב הזה, או שפחות חשוב לו או שזה עניין של זמן.
אני לוקחת בחשבון ומבינה את העובדה שיכול להיות שבגיל 22 הוא לא רוצה זוגיות צמודה מדי והוא גם אמר לי שהוא רק השתחרר מהצבא לא מזמן (ביום שהכרנו) שהוא רוצה לחוות חוויות, ללמוד, להתפתח, להכיר אנשים. אני מבינה ומקבלת את זה וגם אני רוצה את אותם הדברים. רק שאני רוצה את אותם הדברים עם שותף. עם מישהו שאני יכולה לסמוך עליו שהוא רואה בי כשותפה וכחלק מהחיים שלו. אני לא רוצה להיפגש כל יום כי במערכות יחסים קודמות שהיו לוחצות הרגשתי חנוקה וברחתי. אבל אני כן רוצה את תחושת הבטחון הזו שאדע שהוא רוצה בטובתי. כשגם שאנחנו לא יחד פיזית הוא חושב עליי, מרגיש חלק ממני ורוצה שלאט נתקרב ונהיה מחוברים יותר. כך אני רואה זוגיות.
כששאלתי אותו לגבי תפישת הזוגיות שלו בעתיד הוא התאמץ לחשוב והגיע למסקנה שהוא לא יודע. שהוא כן מניח שיהיה בגיל 30 לדוגמא אדם סטנדרטי שיתחתן ויחלוק את החיים שלו עם מישהי. אבל שכרגע הוא לא רואה קדימה מהבחינה הזאת (וגם מהרבה בחינות אחרות) ושטובה לו ההתנהלות הזאת.
אתמול כשנפגשנו פשוט לא רציתי לדבר על הנושא שהרגיש לי כבד מדי, דיברנו על שטויות ועל דברים אחרים ושכבנו. למרות שלא דיברנו על זה הרגשתי תחושת מועקה והייתי מרוחקת ואני עדיין מרגישה מרוחקת ומתוסבכת בגלל הנושא.
אני פוחדת שאני לוחצת יותר מדי ומסבכת את הדברים מבלי שהם בכלל מסובכים. אולי עליי פשוט להרפות בנושא הזה ועם הזמן נתחבר יותר והוא ירגיש מחובר אליי יותר? או שעליי כן לדבר איתו על הנושא הזה של האחדות ? אולי זו התנהלות לגברים בגיל הזה ובד"כ משתנה כשעובר הזמן? או שזו פשוט תפישה שונה ועליי לחפש מישהו בוגר יותר שרואה את הדברים אחרת?
האם מהדברים שהוא אומר בכלל יש סיכוי לשינוי?
אני נורא מבולבלת.. וצריכה עזרה.
תודה.