זוגיות שמתפרקת
היי,
אנחנו נשואים 5 שנים, יש לנו 2 ילדים (4.5,1) והזוגיות שלנו כמעט תמיד במשבר )):
אנחנו שונים מאוד אחד מהשני, הוא איש עבודה ואני אשת משפחה, הוא אגואיסט ולא אכפת לו מה חושבים עליו, הוא לא רגיש לאחרים ובייחוד אליי.
רוב המריבות שלנו אנחנו מעלים את אותן טענות, הוא טוען שאני לא מפרגנת לו ולא עומדת מאחוריו (עכשיו הוא רוצה לעזוב את עבודתו ולהיות עצמאי), מה לעשות אני בטבעי לחוצה יותר מדברים כאלה, הוא טוען שאני לא חמימה ולא מחבקת ולי קשה לתת חיבוק כש 80% מהתחושות שלי כלפיו הן עלבון וכעס (וכן חשבתי אולי לנסות לפתור את זה עם עצמי ואולי זה לא קשור אליו), הבעיה היא שבגלל שאני בן אדם שאולי חסר ביטחון עצמי, בגלל שהוא כל כך בטוח בעצמו ואוהב את עצמו לרוב אני מרגישה נבלעת תחת העבודה שלו, תחת כל מה שהוא עושה... ואיכשהוא תמיד השיחות עם אנשים מגיעות רק אליו, אני תמיד מרגישה שאני רק אשתו של... והוא לא מנסה לדבר עליי ולפרגן לי ליד אחרים (אמרתי לו את זה כבר).
מסובך לתאר את הזוגיות כך בכמה משפטים, אבל מרגיש לי כבר לא נורמלי שאנחנו רבים כל שבוע וכשלא רבים הוא יושב מול המחשב בעיסוקים שלו ואני בשלי, אמרנו המון פעמים שננסה להיות ביחד וזה לא הולך! כאילו משהו מושך אותנו כל אחד לפינה שלו, אני מאוד מאושרת ממה שיש לי בחיים חוץ מהזוגיות איתו, אני מאושרת בלי סוף מהילדים, אבל בנינו יש חלל גדול וריקני.
הוא לא מאמין בייעוץ זוגי, ניסינו וזה הפסיק פעמיים, אצל שני מטפלים שונים, הוא לא רוצה להוציא כסף על זה.
מה שאני מרגישה זה שאין לי שותף במשפחתיות, הוא כאילו נמצא ולא נמצא, אני מרגישה שכמוני לא הכי טוב לו, אבל הוא לא מנסה באמת לפתור דברים ואז נזרקים משפטים כמו "אני אחפש בחוץ" כשהאינטימיות מן הסתם נפגעת כבר תקופה ארוכה מאוד, ואני לא פעם מאיימת בגירושים. הרבה פעמים חשבתי להתגרש, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה ולעשות רע לילדים, למרות שבזוגיות לא טובה הם נפגעים לא פחות... אז הרבה פעמים אני אומרת לעצמי שאני צריכה להשלים שזה הגבר שבחרתי ובטח יש סיבות לכך.
בגיל 25 כל מה שרציתי זה למצוא מישהו שיגרום לפרפרים בלב ויתקן את כל מה שלא הצלחתי להרגיש עם אחרים, ואכן הוא גרם ולא שמתי לב שהוא מרוכז בעצמו ובעבודה שלו, לא שמתי לב שהוא תמיד מחפש בכל אחד ובכל מקום איפה שלילי ואיפה הוא היה מתקן כי הוא תמיד עושה הכי טוב מכולם, לא שמתי לב שבגלל שגדלנו בבתים שונים אצלו אין גבולות, ילד בן 4.5 יכול לשבת באייפד לבד בלי בקרה ולא נורא אם לא הולך לישון בזמן, הוא לא חושב מה מהדברים שהוא אומר יכול להשפיע על הילדים (והרבה דברים כאלה), לא ראיתי שבכל פעם שהוא כועס הוא מקלל וזורק משפטים כמו "אני אפוצץ אותך" ומאשים אותי שאני מביאה אותו לכך (זה גם לא היה עד שהפכנו להיות הורים), והרבה פעמים העמדתי מראה לנגד עיניו ואמרתי לו שיש לו בעיה ואני לא מוכנה יותר, ואז הוא אמר שננסה לפתור ביחד וזה יסתדר אם רק אפרגן לו ואתמוך בו כי זה כל מה שהוא צריך, ואמרתי לו שרק הוא יכול לפנות לי מקום בראש שעמוס כל כך בכעס עליו, שיסלק את הכעס ואז הראש והלב שלי יהיו פנויים לאהבה.
אין בנינו דברים משותפים, אנחנו חושבים הפוך לגמרי, כל דבר שצריך להחליט עליו אנחנו רבים בגלל זה, אני לא רוצה מצלמות בבית הוא חושב שצריך בשביל ביטחון כשלא נמצאים, ודבר כזה קטן שמדברים עליו בכמה רגעים הופך לשדה קרב של "זה הבית שלי, אני אעשה מה שאני רוצה לא טוב לך לכי להורים שלך" וכשאני אומרת לו שזה טיפשי להגיד דברים כאלה הוא אומר שהוא מנסה לפגוע בנקודות רגישות בזמן שהוא כועס, ואני לא מבינה איך ככה אפשר לפתור דברים.
אני יכולה להמשיך ולכתוב עוד המון, אבל מקווה שממה שכתבתי כאן מישהו מהצד יכול להצביע על דברים שאני לא רואה... אשמח לשמוע כל עיצה
תודה למי שקרא
היי,
אנחנו נשואים 5 שנים, יש לנו 2 ילדים (4.5,1) והזוגיות שלנו כמעט תמיד במשבר )):
אנחנו שונים מאוד אחד מהשני, הוא איש עבודה ואני אשת משפחה, הוא אגואיסט ולא אכפת לו מה חושבים עליו, הוא לא רגיש לאחרים ובייחוד אליי.
רוב המריבות שלנו אנחנו מעלים את אותן טענות, הוא טוען שאני לא מפרגנת לו ולא עומדת מאחוריו (עכשיו הוא רוצה לעזוב את עבודתו ולהיות עצמאי), מה לעשות אני בטבעי לחוצה יותר מדברים כאלה, הוא טוען שאני לא חמימה ולא מחבקת ולי קשה לתת חיבוק כש 80% מהתחושות שלי כלפיו הן עלבון וכעס (וכן חשבתי אולי לנסות לפתור את זה עם עצמי ואולי זה לא קשור אליו), הבעיה היא שבגלל שאני בן אדם שאולי חסר ביטחון עצמי, בגלל שהוא כל כך בטוח בעצמו ואוהב את עצמו לרוב אני מרגישה נבלעת תחת העבודה שלו, תחת כל מה שהוא עושה... ואיכשהוא תמיד השיחות עם אנשים מגיעות רק אליו, אני תמיד מרגישה שאני רק אשתו של... והוא לא מנסה לדבר עליי ולפרגן לי ליד אחרים (אמרתי לו את זה כבר).
מסובך לתאר את הזוגיות כך בכמה משפטים, אבל מרגיש לי כבר לא נורמלי שאנחנו רבים כל שבוע וכשלא רבים הוא יושב מול המחשב בעיסוקים שלו ואני בשלי, אמרנו המון פעמים שננסה להיות ביחד וזה לא הולך! כאילו משהו מושך אותנו כל אחד לפינה שלו, אני מאוד מאושרת ממה שיש לי בחיים חוץ מהזוגיות איתו, אני מאושרת בלי סוף מהילדים, אבל בנינו יש חלל גדול וריקני.
הוא לא מאמין בייעוץ זוגי, ניסינו וזה הפסיק פעמיים, אצל שני מטפלים שונים, הוא לא רוצה להוציא כסף על זה.
מה שאני מרגישה זה שאין לי שותף במשפחתיות, הוא כאילו נמצא ולא נמצא, אני מרגישה שכמוני לא הכי טוב לו, אבל הוא לא מנסה באמת לפתור דברים ואז נזרקים משפטים כמו "אני אחפש בחוץ" כשהאינטימיות מן הסתם נפגעת כבר תקופה ארוכה מאוד, ואני לא פעם מאיימת בגירושים. הרבה פעמים חשבתי להתגרש, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה ולעשות רע לילדים, למרות שבזוגיות לא טובה הם נפגעים לא פחות... אז הרבה פעמים אני אומרת לעצמי שאני צריכה להשלים שזה הגבר שבחרתי ובטח יש סיבות לכך.
בגיל 25 כל מה שרציתי זה למצוא מישהו שיגרום לפרפרים בלב ויתקן את כל מה שלא הצלחתי להרגיש עם אחרים, ואכן הוא גרם ולא שמתי לב שהוא מרוכז בעצמו ובעבודה שלו, לא שמתי לב שהוא תמיד מחפש בכל אחד ובכל מקום איפה שלילי ואיפה הוא היה מתקן כי הוא תמיד עושה הכי טוב מכולם, לא שמתי לב שבגלל שגדלנו בבתים שונים אצלו אין גבולות, ילד בן 4.5 יכול לשבת באייפד לבד בלי בקרה ולא נורא אם לא הולך לישון בזמן, הוא לא חושב מה מהדברים שהוא אומר יכול להשפיע על הילדים (והרבה דברים כאלה), לא ראיתי שבכל פעם שהוא כועס הוא מקלל וזורק משפטים כמו "אני אפוצץ אותך" ומאשים אותי שאני מביאה אותו לכך (זה גם לא היה עד שהפכנו להיות הורים), והרבה פעמים העמדתי מראה לנגד עיניו ואמרתי לו שיש לו בעיה ואני לא מוכנה יותר, ואז הוא אמר שננסה לפתור ביחד וזה יסתדר אם רק אפרגן לו ואתמוך בו כי זה כל מה שהוא צריך, ואמרתי לו שרק הוא יכול לפנות לי מקום בראש שעמוס כל כך בכעס עליו, שיסלק את הכעס ואז הראש והלב שלי יהיו פנויים לאהבה.
אין בנינו דברים משותפים, אנחנו חושבים הפוך לגמרי, כל דבר שצריך להחליט עליו אנחנו רבים בגלל זה, אני לא רוצה מצלמות בבית הוא חושב שצריך בשביל ביטחון כשלא נמצאים, ודבר כזה קטן שמדברים עליו בכמה רגעים הופך לשדה קרב של "זה הבית שלי, אני אעשה מה שאני רוצה לא טוב לך לכי להורים שלך" וכשאני אומרת לו שזה טיפשי להגיד דברים כאלה הוא אומר שהוא מנסה לפגוע בנקודות רגישות בזמן שהוא כועס, ואני לא מבינה איך ככה אפשר לפתור דברים.
אני יכולה להמשיך ולכתוב עוד המון, אבל מקווה שממה שכתבתי כאן מישהו מהצד יכול להצביע על דברים שאני לא רואה... אשמח לשמוע כל עיצה
תודה למי שקרא