יש מין לופ כזה שלעתים כדאי לפרק אותו
דיכאון או מצב נפשי קשה גם פוגע בליבידו, גם בפוגע בחשק לצאת ולהכיר, בחשק להתקשר, גם גורם להערכה עצמית נמוכה (מי ריצה אותי? ולמה? ואם רוצים אז מה לעזאזל דפוק בצד השני? ועוד אלף מחשבות שכאלה) ואם אנו בקשר רק המו רגשי אשם - האם אנו מעמסה? מה אנו ב א מ ת תורמים לבן הזוג/לבת הזוג?
והפרדוקס הוא שהרבה פעמים דווקא אנשים פגועים יש בהם רגישות שאין לאחרים
(אם אם יכולים להתבונן על עצמם קצת מבחוץ ולא להתשקע בכאבם לחלוטין)
וה"פתרון", הפתרון (הרע בעיניי), לא אחת הוא להתנתק.
לא לצאת, לא לפגוש, לא להתקרב, להימנע מקשר מיני זוגי אינטימי.
(אני לא מדובר פה על "לב שבור" זמני, שהזמן החולף מרפא. אלא על הסתגרות מודעות לזמן בלתי מוגבל. לייאוש. למחשבה שכבר שום דבר טוב לא יוכל לצמוח ממני ומקשריי)
וזה עצמו, כלומר הניתוק הזה, הבדידות, יוצרים דיכאון משל עצמו ומגביר את מה שקיים.
ושוב - לופ כזה שכזה לנתק אותו.
לפעמים, כן לפעמים, שווה פשוט להיות אמיץ. לקפוץ למים גם אם הם עמוקים.
לא לנסות לערוך את כל החשבונות של כל הנוגעים בדבר. מה הוא יחשוב עלי? איך היא המסכנה תצטרך להתמודד איתי. תנו לה לו להם קרדיט.
די אם אדם אומר לעצמו, יש בי עוד כוחות לנסות, ואני מקווה למצוא בן זוג/בת זוג שידע/שתדע להכיל.
וכן, זוגיות איננה ירח דבש רומנטי 24 שעות ביממה כמו שאנו רוצים לפנטז. היא איננה כזו גם אצל זוג "בריא" וזורם לגמרי בלי משקעים בכלל. ויש ויהיו קשיים ללא ספק, ותהיינה עליות ומורדות, אבל כוחה המרפא של אהבה ואינטימיות אמיתיים שווה את זה.
ואני, כמו כל אחד אחר, אולי אפילו יותר, בוודאי לא פחות, זכאי וראוי לדבר הקסום הזה שנקרא אהבה וזוגיות, ובדעתי לא לוותר לעצמי, לא להשתבלל, לא להרים ידיים ולהיכנע למצבי הרוח, אלא להלחם.
ופעמים רבות, כן, ככה ממש, פעמים רבות, מעז יצא מתוק.
דווקא מזוגיות שהתנאים שבה התחילו לא היו אידיאליים יכולה לצמוח חברות אמיצה ואהבת אמת.
אני אומר זאת וזה קל לומר וקשה מאוד לבצע, אך באמת אומר, מניסיון שלי ולא פחות משל אחרים, שכדאי, כדאי למצוא כוחות, גם כשנדמה שאין, להלחם על היעד הזה.
המון הצלחה.
אני.
