זוית קצת אחרת - ההורים המבוגרים שבארץ

רומסה

New member
זוית קצת אחרת - ההורים המבוגרים שבארץ

שלום לכולם. אני קוראת סמויה פה ופעם ראשונה שכותבת
אני ובן זוגי גרים בצפון אמריקה, אחותו גרה באירופה והוריהם גרים בארץ לבד. הם בשנות ה-60 המאוחרות לחייהם, מצבם הבריאותי רופף אבל לא משהו קונקרטי, דהיינו אין חלילה מחלה ספציפית אבל כל הזמן מתלוננים על מיחושים וכאבים ובעיות. כל שיחה איתם הם נאנחים וברור שהם בודדים וקשה להם. היו פה לא מזמן בביקור ארוך (וקיטרו תוך כדי על הטיסה הארוכה וכמה קשה להיות רחוק מהבית) ומאז שחזרו נראה שאפילו יותר קשה (למה אתם גרים כל כך רחוק?). נראה שהם רוצים שנחזור לארץ ונהיה לידם אבל זה ממש לא בתוכנית שלנו. לבוא לביקורים די קשה להם - הטיסות הארוכות והמחיר בעיקר. הם רוצים שאנחנו נבוא יותר אבל אנחנו עובדים. מדברים בסקייפ כמה פעמים בשבוע אבל גם זה נראה מעייף ומדכא אותם. כשהיינו בביקור פעם קודמת היה להם קשה עם האירוח.
אני די דואגת מהשנים הבאות, קודם כל הם עוד ממש צעירים בעיני. יש אנשים שקורעים את העולם בפנסיה והם רק מקטרים ולא עושים כלום. הייתי רוצה להקל עליהם אבל לא ברור לי איך. המצב לא הולך להשתנות. אין הרבה משפחה מורחבת אם כי יש להם הרבה חברים שהם נפגשים איתם לעיתים.
איך אתם מתמודדים עם ההורים שבארץ? ברור לי שזה גישה שלהם לחיים אבל אני חוששת מההמשך.
תודה
 

alphadelta

New member


הלוואי שהייתה לי תשובת קסם. אבל לצערי אין לי. קשה לגדל הורים...ועוד יותר אתגרי עם המרחק.
 

forglemmigej

New member
הבעיה הזו עולה לא פעם

זה רק מראה שאת אנושית ואכפת לך..
אני אתחיל ממשפחתו של הבעל של הבת של זוגי, הם גרים באדינברה (כמו שהסקוטים מכנים את אדינברו) לניל הבעל של הבת יש אחות תאומה שגרה בברצלונה, יש לו עוד אחים תאומים (זו משפחה עם שני זוגות תאומים) שאחד גר בסידני שבאוסטרליה והשני במנצסטר, האחות אליסון גרה באמסטרדם , קיצר אף אחד מחמשת הילדים לא גר לידם.
היום בעידן הגלובלי אנשים מפוזרים בכל העולם ,אין כמעט מישהו שנולד ומת באותו מקום ,נניח יש משפחה שכולם בשטח האקדמיה הם באמת יכלים להיות מפוזרים בכל העולם כי יש היום עודף אקדמאיים בכל מקום ואנשים זורמים לאיפה שהם מוצאים מקום החל מיפן וכלה בסלובניה.
ההורים צריכים לכבד את החלטותינו מה שלא יהיו ולא לתת לנו לחיות ברגשי אשמה תמידיים כאילו אנחנו בהצגה של חנוך לוין, ההורים שלי הגיעו בדקה התשעים מפולין המשפחות שלהם לא הבינו מה יש ללכת למדבר האזיאתי כשהם באירופה המעטירה, הסוף היה לא טוב לאלו שנשארו באירופה.
את צריכה להסביר להם שהם עושים לך רגשי כל הזמן ושאתם פה להשאר, אולי להגביר את פגישות הסקייפ ולא חייבים דוקא לדבר מהבית היום בעידן הסמרטפון אפשר לדבר מכל מקום זה אולי יתן תמונה יותר עדכנית על חייכם..
 
כמו שכתבת, מדובר בגישה שלהם לחיים,

הם בהחלט צעירים בגיל. אבא שלי בן 86, לא איש בריא, אבל חיי חיים מלאים בתוכן ופעילות, כולל להגיע אלי פעם בשנתיים/שלוש, ומדובר ב-3 טיסות לכל כיוון.

האם יש אפשרות להציע להם להפגש עם עובדת סוציאלית או כל מטפל אחר? האם הם יהיו פתוחים לזה? במידה ולא, אולי לתת להם מתנה מנוי להצגות או אירגון טיולים כזה או אחר, מה שאולי יוציא אותם יותר מהבית ואולי הם יראו כי טוב?

יותר קשה שזה לא ההורים שלך, איך בעלך בתוך הסיפור הזה?

כל הכבוד לך שאכפת לך ותודה שאת מעלה נקודה כל כך חשובה וקשה.

מכיוון שאת כבר בפורום, אני לא יגיד לך ברוכה הבאה
אבל מאוד נשמח אם תרגישי נוח להיות חלק אקטיבי בפורום המקסים הזה
 

Boston Guy

New member
עסקו בזה ב"קומונה" פעמים רבות

[URL]http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=11074&msgid=55513586[/URL]

זה רק שירשור אחד("טרי") מתוך רבים בנושא.

כל פעם שאחד מאיתנו מוצא עצמו יושב חסר אונים בבית כשהורה (או אח, או ילד בצבא...) נמצא במצוקה ומתענה בהחלטה - "לזרוק הכל מהידיים ולטוס - או לחכות ולקוות שהמצב ישתפר"...

כל פעם שאחד מאיתנו מוצא עצמו על מטוס במירוץ נגד הזמן להספיק להיפרד מהורה לפני שהוא משאיר אותנו יתומים (איריס + 2 הספיקה להגיע שעתיים לפני הסוף. אני פיספסתי את אימא שלי ב 8 שעות. "וחוזר חלילה" ישב שבעה לבד בביתו רחוק מהמשפחה.)

אין פה נחמה. כמו שכתבה ג'ולי בכותרת השירשור שאליו קישרתי - יש מחיר להגירה. חלק מהמחיר הזה הוא רגשי האשמה.
בחרנו "לדאוג לעצמנו" ולהשאיר אחרים מאחור - ושום איפור לא יצליח לייפות את העובדה הזו.
זה לא מפסיק לכאוב.
אף פעם.
זה עוד יותר כואב כשהם כבר לא שם.
 

Boston Guy

New member
אני חושב שכן - זו לא "קומונה סגורה"

אני מעדיף לשים לינק, כי מדובר בשירשור שלם ולא בהודעה בודדת.
כל מי שכותב שם מודע לזה שמאות זוגות עיניים של "משתתפים פאסיביים" קוראות את ההודעה.
 

AlicePJ

New member
אם זה היה קומונה סגורה לא היית יכולה להכנס

אליה ולצפות בה. אפשר לעשות קומונות סגורות שהכניסה מותנית רק באישור מנהלי הקומונה, ואם אין לך אישור את לא תוכלי לקרוא מה רשום גם אם ישלחו לך לינק. אבל קומונות שהמנהלים שלהן הגדירו אותן כפתוחות הן בדיוק כמו פורומים, וכל אחד יכול להכנס ולקרוא ולכתוב.
 

Sinophile

New member
אכן, נושא לא פשוט בכלל!


אצלנו הוריי נשארו לבד בארץ בעוד אני ושלושת אחיי מפוזרים בעולם כבר הרבה הרבה הרבה שנים.
הוריי פרגנים לגמרי לאושר שלנו ומעולם לא התלוננו או יצרו אצלנו רגשות אשמה.
הם מבקרים את כולנו (בעיקר אמא שלי) ואנחנו גם מגיעים לבקר פעם ב... ושומרים על קשר בווטסאפ ובסקייפ.
מה שלי קשה הוא הידיעה שאף אחד מאיתנו לא שם כשיש עניינים בריאותיים או ״פשוט״ זקנה (והוריי כבר לא צעירים - 72, 76).
אז כשאמא שלי עברה ניתוח הגעתי שבוע אחרי כדי לעזור לה פיסית ורגשית בהחלמה בבית אחרי שהשתחררה מבי״ח אבל אני אוכלת את עצמי שלא הגעתי קודם כי יודעת שהיה לה נורא קשה. גם אח״כ כשעברה טיפולי כימותרפיה לא הייתי שם והיא נאלצה לעבור אותם כמעט לבד (ועשתה זאת כמו לביאה!!!
). קשה.
ועדיין אני יודעת שקיבלנוה חלטה בעיקר בגלל הילדים שלנו והעתיד שלנו ואני לגמרי שלמה איתה למרות הקשיים.
&nbsp
ליבי עם כולם פה שמתמודדים עם הורים רחוקים...
 
נושא כואב ולא פשוט


אצלי יש אח שעדיין גר עם ההורים אבל עדיין אני ואחותי בחו"ל ומאוד קשה לי במיוחד שיש להורים שלי נטייה להסתיר מידע כדי לא להדאיג...

&nbsp
&nbsp
אני מאוד חוששת מזה וכואב הלב שלא יכולה להיות שם בשבילם וזה חלק מהעלות של הבחירה לעשות רילוקיישן ולעבור לארץ אחרת.
&nbsp
לאחרונה יצא שכמה חברים שלהם חולים או נפטרו וזה מרגיש ממש קרוב ומאיים ולמרות שטפו טפו טפו הם בסדר מבחינה בריאותית, עדיין זה מדאיג כי זה קורה כל כך קרוב...
 

רומסה

New member
תודה לכולם

למרבה הפאדיחה שכחתי לסמן לקבל התראות באימייל וחשבתי שאף אחד לא ענה אז לא נכנסתי כבר יומיים. התנצלותי הכנה!
אני מסכימה עם כולם פה שזה בחירה שלהם להיות מסכנים וקוועטשים. כמו שזאת היתה בחירה שלנו לסוע. הבעיה היא שהמצב הכלכלי שלהם לא משהו אז הם לא יכולים לבוא יותר מפעם בשנתיים ואנחנו עד לא מזמן היינו סטודנטים ועדיין לא לחלוטין יציבים פלוס שני ילדים... דווקא ההורים שלי בסדר. יש להם עוד ילדים ונכדים כולל קרוב לביתם אז פחות מרגישים. אני גם יותר קרובה להורים של בעלי.
בעלי אומר בעיקר שהם תמיד היו ככה וגם אם היינו גרים במרחק שעה נסיעה זה לא היה עוזר כי הם היו עושים ריגשי שאנחנו לא באים יותר. אי אפשר באמת לרצות את כולם או להקריב את החיים שלך בשבילם (דווקא יש לי חבר שעשה צעד כזה לא מזמן. מרגיש שתפקידו בתור הבכור לטפל בהוריו). בעיקר כואב לי כי נראה שהם מתחילים להתדרדר גופנית ואנחנו לא שם לעזור. אני לא חושבת שהם מחפשים להרחיב את החוג החברתי או למצוא עוד פעילויות. אני משערת ששום דבר לא יפתור את רגשי האשם שלי (נסענו ללימודים שלי במקור). פעם צחקנו ואמרנו שצריך למצוא להם ילדים/נכדים מאומצים בארץ ולנו הורים מאמצים פה. יש להם שכנים עם ילדים שהם רואים הרבה אז זה כמעט תחליף. אצלנו בנתיים זה לא ממש קרה. זה אולי היה מעליב אותם טיפה אבל גם מרגיע אותם שאנחנו מטופלים היטב.
נראה שנצטרך כולנו ללמוד לחיות עם זה.
 
בעלך כנראה מכיר את ההורים שלו וחי עם זה בשלום יותר טוב ממך,

תנסי פשוט לעזוב, זה לא עוזר להם ובטח לא לך
 
למעלה