אליהו חרמון
New member
זולגות דמעותיי, אמר השוטר / פיליפ ק. דיק (הוצאת כתר)
"התיאוריה משנה את המציאות שהיא מתארת" (עמ' 147)
לפני מספר ימים דווחנו על עליית מדרגה בתחום ה"ריאליטי": משפחה צ'כית תצולם כשהיא מתמודדת עם המציאות היומיומית של חיים תחת כיבוש נאצי. כלומר משתתפי תכנית הריאליטי לא רק שיושלכו אל מרחב זר ומוזר, אלא כעת יוטחו גם אל זמן שאינו מוכר להם. בנוסף, מבטיחים לנו שהיסטוריונים ידאגו שהחוויה של המשפחה תהיה "אותנטית"...
עם עליית מדרגה זו מצטמצם הפער אל הסיטואציה המתוארת, למשל, ב-Time out of joint, מה שמציף שאלות רבות. למשל, מה דוחף אנשים להשתתף בתכניות שכאלו? אולי זה "איזשהו רצון אי רציונלי דחף אותו להופיע, להתגלות לעין, להיות ידוע."? (עמ' 256)
ג'ייסון טוורנר הוא מנחה טלוויזיה מוכר וידוע, השואב את כל תחושת קיומו הודות ל-30 מיליון צופים ברחבי תבל. זוהי, כמובן, תבל אחרת: המשטר הוא המשטרה, האזרחים צייתנים, וביקורות תכופות של משמרות המשטר מוודאות שכל אחד הוא אכן מי שהוא מתיימר להיות. לכן, ברורה חרדתו של טוורנר כאשר הוא מתעורר לפתע בחדר מלון זול ומעופש ומגלה שאף לא אחד ממכריו – לא כל שכן מיליוני מעריציו – אינו מזהה אותו, וכל פרט מזהה אודותיו נעלם מכל מאגרי המידע בעולם.
מכאן הדרך דווקא אינה פונה לעבר אמבר, אלא לכיוון הטיפוסי מאד לדיק: טוורנר מתגלגל דרך שרשרת מפגשים עם אנשים, ובעיקר נשים, בחיפוש אחר הזהות האבודה. הדיאלוגים ההזויים הולכים ומתבהרים ככל שמתקדם הספר (אני בכוונה נמנע מלכתוב "העלילה"), תיאוריות צצות ונעלמות, וטוורנר מהרהר באפשרות ש"אולי אני רק אחד מתוך מספר גדול של אנשים שמנהלים חיים סינתטיים של פופולריות, כסף, שררה, באמצעות כמוסות. בעודם חיים בפועל, בה בעת, בחדרי מלון ישנים, מחורבנים ומפורעשים. ברובעי עוני. שברי אדם, אפסים. לא שווים כלום. אבל בה בעת, חולמים" (עמ' 213)
כמו בכל יצירותיו הקודמות, שאלתו המרכזית של דיק היא "מה אמיתי?", אך הפעם הוא גם מציע אפשרות: אהבה. אהבה היא הדבר האמיתי: "אשתי אומרת שאתה יכול לשכוח כל סוג של אהבה מלבד האהבה שהרגשת כלפי ילדים. זו נעה בכיוון אחד בלבד; היא אף פעם לא חוזרת. ואם משהו מתייצב בינך לבין ילד – כמו מוות, או אסון נורא כמו גירושים – אתה לא תתאושש לעולם" (עמ' 165).
כל היסודות האופיניים לדיק נמצאים שם: אח ואחות תאומים "קרובים מאד. קרבה של גילוי עריות" (עמ' 147). התמודדות עם אובדן ("למה גבר בוכה? שאל את עצמו. לא כמו אישה; לא בגלל זה. לא מתוך רגשנות. גבר בוכה בגלל אובדן משהו, משהו חי" - 258) ועם החשש המתמיד מהרשויות ("אוכל רק לומר: אל תביא את עצמך לתשומת לבן של הרשויות. אל תעורר את התעניינותנו, לעולם ועד. אל תעורר בנו את הרצון לדעת עליך יותר" – 257). וכמובן: סמים כהסבר לנזילותה של המציאות ("מה שקרה הוא שהסם התפוגג. היא - מישהו – הפסיק לתת לי אותו והתעוררתי למציאות" – 213). אהבתי מאד.
ושתי מילים על התרגום של עמנואל לוטם: מצויין וקולח. במקרה (או שלא?), שלושת הספרים האחרונים שקראתי תורגמו כולם על ידו השנה (שני הקודמים: "בידיים ריקות" של לה-גווין ו"מלחמת העולם השניה" של ביוור). איך הוא מספיק, לעזאזל?
"התיאוריה משנה את המציאות שהיא מתארת" (עמ' 147)
לפני מספר ימים דווחנו על עליית מדרגה בתחום ה"ריאליטי": משפחה צ'כית תצולם כשהיא מתמודדת עם המציאות היומיומית של חיים תחת כיבוש נאצי. כלומר משתתפי תכנית הריאליטי לא רק שיושלכו אל מרחב זר ומוזר, אלא כעת יוטחו גם אל זמן שאינו מוכר להם. בנוסף, מבטיחים לנו שהיסטוריונים ידאגו שהחוויה של המשפחה תהיה "אותנטית"...
עם עליית מדרגה זו מצטמצם הפער אל הסיטואציה המתוארת, למשל, ב-Time out of joint, מה שמציף שאלות רבות. למשל, מה דוחף אנשים להשתתף בתכניות שכאלו? אולי זה "איזשהו רצון אי רציונלי דחף אותו להופיע, להתגלות לעין, להיות ידוע."? (עמ' 256)
ג'ייסון טוורנר הוא מנחה טלוויזיה מוכר וידוע, השואב את כל תחושת קיומו הודות ל-30 מיליון צופים ברחבי תבל. זוהי, כמובן, תבל אחרת: המשטר הוא המשטרה, האזרחים צייתנים, וביקורות תכופות של משמרות המשטר מוודאות שכל אחד הוא אכן מי שהוא מתיימר להיות. לכן, ברורה חרדתו של טוורנר כאשר הוא מתעורר לפתע בחדר מלון זול ומעופש ומגלה שאף לא אחד ממכריו – לא כל שכן מיליוני מעריציו – אינו מזהה אותו, וכל פרט מזהה אודותיו נעלם מכל מאגרי המידע בעולם.
מכאן הדרך דווקא אינה פונה לעבר אמבר, אלא לכיוון הטיפוסי מאד לדיק: טוורנר מתגלגל דרך שרשרת מפגשים עם אנשים, ובעיקר נשים, בחיפוש אחר הזהות האבודה. הדיאלוגים ההזויים הולכים ומתבהרים ככל שמתקדם הספר (אני בכוונה נמנע מלכתוב "העלילה"), תיאוריות צצות ונעלמות, וטוורנר מהרהר באפשרות ש"אולי אני רק אחד מתוך מספר גדול של אנשים שמנהלים חיים סינתטיים של פופולריות, כסף, שררה, באמצעות כמוסות. בעודם חיים בפועל, בה בעת, בחדרי מלון ישנים, מחורבנים ומפורעשים. ברובעי עוני. שברי אדם, אפסים. לא שווים כלום. אבל בה בעת, חולמים" (עמ' 213)
כמו בכל יצירותיו הקודמות, שאלתו המרכזית של דיק היא "מה אמיתי?", אך הפעם הוא גם מציע אפשרות: אהבה. אהבה היא הדבר האמיתי: "אשתי אומרת שאתה יכול לשכוח כל סוג של אהבה מלבד האהבה שהרגשת כלפי ילדים. זו נעה בכיוון אחד בלבד; היא אף פעם לא חוזרת. ואם משהו מתייצב בינך לבין ילד – כמו מוות, או אסון נורא כמו גירושים – אתה לא תתאושש לעולם" (עמ' 165).
כל היסודות האופיניים לדיק נמצאים שם: אח ואחות תאומים "קרובים מאד. קרבה של גילוי עריות" (עמ' 147). התמודדות עם אובדן ("למה גבר בוכה? שאל את עצמו. לא כמו אישה; לא בגלל זה. לא מתוך רגשנות. גבר בוכה בגלל אובדן משהו, משהו חי" - 258) ועם החשש המתמיד מהרשויות ("אוכל רק לומר: אל תביא את עצמך לתשומת לבן של הרשויות. אל תעורר את התעניינותנו, לעולם ועד. אל תעורר בנו את הרצון לדעת עליך יותר" – 257). וכמובן: סמים כהסבר לנזילותה של המציאות ("מה שקרה הוא שהסם התפוגג. היא - מישהו – הפסיק לתת לי אותו והתעוררתי למציאות" – 213). אהבתי מאד.
ושתי מילים על התרגום של עמנואל לוטם: מצויין וקולח. במקרה (או שלא?), שלושת הספרים האחרונים שקראתי תורגמו כולם על ידו השנה (שני הקודמים: "בידיים ריקות" של לה-גווין ו"מלחמת העולם השניה" של ביוור). איך הוא מספיק, לעזאזל?